משה שטיינשניידר

משה שטיינשניידר
משה שטיינשניידר
משה שטיינשניידר
לידה 30 במרץ 1816
פרוסטיוב, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בינואר 1907 (בגיל 90)
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי חכמת ישראל, ביבליוגרפיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת לייפציג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

משה (מוריץ) שטיינשניידר (Moritz Steinschneider; רמש"ש; א' בניסן ה'תקע"ו, 30 במרץ 1816 – ט' בשבט ה'תרס"ז, 24 בינואר 1907), מייסד המחקר המודרני של הביבליוגרפיה העברית, היסטוריון ומזרחן יהודי צ'כי-אוסטרי-גרמני, מגדולי מלומדי חכמת ישראל במערב.

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטיינשניידר קורא על מכתבתו
קברו של שטיינשניידר בבית הקברות היהודי בווייסנזה, ברלין

נולד בעיירה פרוסניץ שבמוראביה לרבי יעקב וקיבל השכלה תורנית וכללית כאחד. את לימודיו המשיך בניקלשבורג, בפראג ובווינה. בווינה למד מדעי המזרח, ספרות עברית, שפות שמיות (עברית, ערבית וסורית) וביבליוגרפיה, על אף הגבלות שהוטלו על לימודיו ומחקריו בשל יהדותו. הוא הצטרף לאגודה קדם-ציונית, אך פרש ממנה לאחר מספר שנים כשהגיע למסקנה שהרעיון בלתי-אפשרי ליישום.[דרושה הבהרה] אחרי מעבר בלייפציג ושוב בפראג הגיע לבסוף ב-1845 לברלין, ובה נשאר עד פטירתו. שם הכיר את צונץ, אברהם גייגר ושאר חוקרי חכמת ישראל.

כסטודנט השתתף באירועי מהפכת 1848, ובאותה שנה קיבל אזרחות פרוסית. באותה שנה גם נשא לאישה את אוגוסטה לבית אוורבך, והתפרנס בתחילה כמורה פרטי וכדרשן, וכן השתתף בחיבור ובתרגום ספרי לימוד לילדים יהודים. ב-1850 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לייפציג, וב-1859 התמנה מרצה בבית המדרש ע"ש פייטל היינה אפרים בברלין, שבו למדו יהודים ונוצרים מדעי היהדות שלא לשם קבלת תואר. מ-1860 עד 1869 היה נציג הקהילה היהודית לענייני שבועת היהודים (more judaico), והביע את התנגדותו לטקס זה. ב-1869 התמנה למנהל בית ספר יהודי לנערות בברלין, משרה שהחזיק בה כעשרים שנה, ובאותה שנה קיבל גם משרת ספרן בספרייה המלכותית בברלין. הוא דחה הצעה ללמד בבית הספר הגבוה למדעי היהדות בברלין. בין תלמידיו היו יצחק יהודה גולדציהר, שניאור זלמן שכטר, חיים ברודי, יהודה ליב מאגנס, אלכסנדר מרקס, ג'ורג' קוהוט, גוטהולד וייל, ארתור בירם ואחרים. נכדו, גוסטב שטיינשניידר (1899-1981), היה פילוסוף ועלה לארץ ישראל. בעלה של טוני הלה, מייסדת תיכון חדש בתל אביב. נכד אחר, קרל (1900-1979), עלה לישראל והתפרסם בגרמניה בזכות תרגום יצירותיו של ש"י עגנון לגרמנית.

שטיינשניידר נפטר ב-1907 ונקבר בבית הקברות היהודי בווייסנזה שבברלין. בשכונת תל חיים בתל אביב נקרא רחוב על שמו.

תחומי מחקר והשקפת עולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטלוג הספרים העבריים בספרייה הבודליאנית. שטיינשניידר הכין אותו במשך כשתים-עשרה שנים

שטיינשניידר מכונה במקורות רבים "אבי הביבליוגרפיה העברית". הוא פרסם מאמרים ומחקרים לרוב בתולדות הספר העברי והיהודי, בפרט בימי הביניים. פרסומיו ומחקריו הביבליוגרפיים והאחרים הניחו את התשתית לחקר מדעי היהדות במסגרת תנועת חכמת ישראל. הוא פרסם קטלוגים מפורטים, כולל ביוגרפיות של המחברים, של ספרי הדפוס בספרייה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד ושל כתבי היד העבריים בספריות בברלין, בספריית מדינת בוואריה במינכן, בהמבורג ובליידן. ערך אנציקלופדי על הספרות היהודית שכתב ל-Allgemeine Encyklopädie der Wissenschaften und Künste (האנציקלופדיה הכללית למדעים ולאמנויות) שיצאה לאור בברלין 1844–1847 יצא לאור גם כספר בפני עצמו ותורגם לאנגלית (Jewish Literature from the Eighth to the Eighteenth Century, לונדון, 1857) ולעברית ("ספרות ישראל", וילנה 1899, תרגם תלמידו צבי (הנרי) מאלטר, עם עדכונים של רמש"ש עצמו).

שטיינשניידר כתב למעלה מאלף וארבע מאות ספרים, מאמרים, קטלוגים, רשימות ביבליוגרפיות ומהדורות מדעיות של חיבורים קדומים, ובנוסף לכך ביקורות ספרים ומכתבים, שחלקם לא פורסמו. הוא כתב בגרמנית, איטלקית, צרפתית, לטינית ועברית (לרבות פרסומים ברבים מכתבי העת של המשכילים העבריים במזרח אירופה). מ-1859 עד 1882 ערך כתב עת בשם Hebräische Bibliographie, בעברית "המזכיר".

תחומי מחקרו לא היו בספרות העברית בלבד: הוא עסק גם בכל הספרות המדעית שלפני התקופה המודרנית, בארצות האסלאם ובאירופה וחקר את תרגומי ספרי המדע בין השפות יוונית, ערבית, עברית והשפות האירופיות. בעיקר התמקד בפילוסופיה, רפואה ומתמטיקה של ימי הביניים.

שטיינשניידר דגל באוניברסליזם ובשוויון והתנגד לרעיונות לאומיים בכלל, ולציונות בפרט. לאחר מותו יוחסה לו האמירה כי "מטרתה של תנועת חכמת ישראל היא להביא את שרידי היהדות לקבורה מכובדת", ועל אמירה זו נשען גרשום שלום במאמר מפורסם שבו שפך את חמתו על תנועת חכמת ישראל בדורם של צונץ, גרץ, גייגר ושטיינשניידר. מבחינה דתית אמנם לא היה אורתודוקסי, אך שמר על דעות שמרניות והתנגד לכמה עקרונות של היהדות הרפורמית, בעיקר להחלפת שפת התפילה מעברית לגרמנית. הוא שאף לעסוק במחקר והיה, לדברי מיכאל מאיר, קיצוני אף מיום-טוב ליפמן צונץ המתבודד בדרישתו להפריד את מדעי היהדות מכל עיסוק מעשי בחיי הדת.[1]

המונח אנטישמיות נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על ארנסט רנן.

פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרו של שטיינשניידר על התרגומים העבריים בימי הביניים

בין פרסומיו החשובים ביותר של שטיינשניידר:

  • Die Fremdsprachlichen Elemente im Neuhebräischen (היסודות הזרים בעברית החדשה), פראג 1845
  • אמרי בינה, ספר לימוד לבתי ספר יהודיים, ברלין 1847
  • Manna, עיבודים של שירים בעברית שחוברו מהמאה האחת עשרה עד המאה השלוש עשרה, ברלין 1847
  • הערך Jüdische Literatur (ספרות יהודית) באנציקלופדיה Allgemeine Encyklopädie der Wissenschaften und Künste, לייפציג 1850; תרגום לאנגלית: Jewish Literature from the Eighth to the Eighteenth Century, לונדון 1857; תרגום לעברית: ספרות ישראל, וילנה 1899
  • Catalogus Librorum Hebræorum in Bibliotheca Bodleiana (קטלוג לספרים עברים בספרייה הבודליאנית), ברלין, 1852 - 1860
  • Die Schriften des Dr. Zunz (כתבי צונץ), ברלין 1857
  • Polemische und Apologetische Literatur in Arabischer Sprache Zwischen Muslimen, Christen und Juden (ספרות פולמוסית ואפולוגטית בשפה הערבית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים), לייפציג 1877
  • Die Hebräischen Übersetzungen des Mittelalters und die Juden als Dolmetscher (התרגומים העבריים של ימי הביניים והיהודים כמתרגמים), ברלין 1893
  • Die Arabischen Übersetzungen aus dem Griechischen (תרגומים ערביים מיוונית), ברלין 1897
  • Die Arabische Literatur der Juden (הספרות הערבית של היהודים), פרנקפורט 1902
  • Die Geschichtsliteratur der Juden (הספרות ההיסטורית של היהודים), 1905

מהדורות חדשות של ספריו נדפסו לאורך המאה העשרים, והעיסוק בפרסומיו נמשך גם בראשית המאה העשרים ואחת, לרבות הכנת מהדורה מקוונת של ספרו על התרגומים העבריים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה שטיינשניידר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State, 1995, עמ' 76.
  2. ^ פריט Q113782757 בוויקינתונים
  3. ^ פריט Q113807983 בוויקינתונים