ניצה בן-דב

ניצה בן-דב
בן-דב ביוני 2008
בן-דב ביוני 2008
לידה 10 במרץ 1950 (בת 74)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ספרות עברית
ספרות השוואתית
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט פרופסור רוברט (אורי) אלטר
מוסדות אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת פרינסטון
אוניברסיטת מישיגן
פרסים והוקרה
בן או בת זוג יוסי בן-דב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ניצה בן-דב (שמה המקורי: ניצה פרוכטמן; נולדה ב-10 במרץ 1950) היא חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. כלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית לשנת תשפ"א (2021)[1].

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בתל אביב להורים ניצולי השואה. אביה, דב פרוכטמן, שימש מורה לספרות וכתב שורה של מחקרים אודות יצירתו של ש"י עגנון. סיימה את לימודיה בבית הספר תיכון חדש בתל אביב ב-1968. את שירותה בצה"ל (1968–1970) עשתה בנח"ל, בהיאחזות נח"ל גולן.

למדה ספרות עברית ומקרא לתואר ראשון, באוניברסיטה העברית בירושלים, בין השנים 1970–1973. השלימה תעודת הוראה ב-1974. את לימודי התואר השני והתואר השלישי, שהתקיימו בין השנים 1974–1983, סיימה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' רוברט (אורי) אלטר, עסקה בחלומות ופסיכולוגיה ביצירות עגנון וקפקא. בין השנים 1986–1989 כיהנה כמרצה בכירה באוניברסיטת פרינסטון, ארצות הברית.

משנת 1989 מרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בשנת 1999 מונתה לפרופסור חבר, בשנת 2010 מונתה לפרופסור מן המניין. שימשה כעורכת הראשית של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה (1996–2000) וכן כיו"ר הערוץ האקדמי (2001–2005). הקימה שתי תוכניות לתארים מתקדמים ועמדה בראשן: נשים ומגדר ולימודי תרבות. הובילה במשך 5 שנים את סדרת ההרצאות "בדרכן".

בשנת 2023 קיבלה את התואר "יקירת חיפה"[2].

נשואה לד"ר יוסי בן-דב, בעבר מנכ"ל חברת "עת הדעת", העוסקת בחינוך בעזרת טכנולוגיה, והמנהל הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. להם שלושה ילדים ו-7 נכדים.

מחקריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניצה בן-דב בטקס פרס ישראל, ירושלים, אפריל 2021
הנשיא ראובן ריבלין עם ניצה בן-דב ונורית זרחי בטקס פרס ישראל, ירושלים, אפריל 2021

בן-דב פרסמה ספרים, מאמרים ומסות בתחום הספרות העברית החדשה. מחקריה עוסקים ביצירותיהם של ש"י עגנון, אברהם ב. יהושע[3], עמוס עוז[4], ס. יזהר, יהודה עמיחי[5], יהושע קנז[6], יהודית הנדל, חיים באר, סמי מיכאל[7], צרויה שלו, יהודית רותם[8], דליה רביקוביץ' ואסף ענברי וכן במתן פרשנות לסיפורי המקרא. המתודות המחקריות המאפיינות את בן-דב מגוונות ומשתנות, ומניבות מחקרים סטרוקטורליסטיים, פמיניסטיים, פסיכואנליטיים ואוטוביוגרפיים. מחקריה משלבים בין מתודות אלו, לבין בחינה תוך-טקסטואלית ובין-טקסטואלית, של היוצרים אותם היא חוקרת. בראש ובראשונה מזוהה בן-דב עם חקר עגנון.

ספרה Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon, (בריל, 1993), חשף את האפשרות לנתח את יצירת עגנון (המתאפיינת ב"אמנות העקיפוּת", מושג שטבעה בן-דב), גם כאשר זו מתורגמת לאנגלית. בן-דב לא רק קירבה את עגנון לחוקרי הספרות מחוץ לישראל, כי אם גם המחישה, שניתן לנתח באופן מילולי, על ידי קריאה צמודה, את הייחודיות של יצירת עגנון, גם כאשר זו מיתרגמת לשפות זרות. המחקר הפריך את קביעתה של סינתיה אוזיק, לפיה "הנסיך העברי הוא קבצן באנגלית". אף על פי שיחסי מִשמוע בין הרובד ה"סמוי" ל"גלוי" קשורים בנימי נפשה של השפה העברית, בן-דב ממחישה שגדולתו של הסופר צריכה לעמוד לו גם מעבר לתרגום. הספר סוקר את השיטות, התמות והחומרים באמנותו של עגנון ומרבה לעסוק בחלומות ובפירושם. בספר מוצגים צמתים של משמעות ביצירות עגנון, שבהם נחשפים רבדים שונים – פסיכואנליטיים ותרבותיים וכן מתקיים דיון אודות תשתיות מקראיות, אותן הקורא האנגלי יכול לאתר בתרגומי היצירות, בשונה מן התשתיות התלמודיות. ניתוחיה של בן-דב קרבו את קוראי האנגלית ליצירתו של עגנון, והגדירו את עגנון כמודרניסט שיצירתו אוצרת משמעויות אוניברסליות. כמו כן המחקר התווה דרך לתרגום שיפצה על המעבר לשפה זרה, ויעביר לקורא בשפתו את טביעתה הייחודית של האסתטיקה העגנונית.

הספר אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון (אפקים, עם עובד, 1997), מרחיב את הדיון בקורפוס העגנוני וכולל דיונים פסיכואנליטיים ברוח פרויד ויונג, ולצדם דיונים בין-טקסטואליים, הן ספרותיים – באשר לזיקות שבין עגנון למאן, קפקא, וולטר ופלובר, והן אמנותיים-אנתרופולוגיים, בזיקת היצירות לציוריהם של רמברנדט ובקלין. השילוב בין המתודות בונה פרשנות תרבותית אוטונומית המפענחת את הדמות העגנונית, כמו גם את החברה ממנה היא נובעת. המשותף לקורפוס הנידון, הוא תמת האהבה הבלתי מאושרת והתסכול שזו מזמנת. בספר, מקיימת בן-דב דיאלוג פרשני עם חוקרי עגנון ומבקריו, ומתווה דרך פרשנות חתרנית ומקורית ליצירותיו.

ספרה והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז (שוקן, 2006), עוסק הן במחקר תוך-טקסטואלי פרטני, הממפה תמות יסוד ותבניות סיפוריות חוזרות ונשנות אצל עגנון, יהושע ועוז והן במחקר בין-טקסטואלי, הממחיש את נקודות ההשקה בין יהושע (לו הוקדש ספרה של בן-דב בכיוון הנגדי (1995), שעסק ברומן 'מר מאני') ועוז לבין עגנון, יוצר "תמות האב" ומודלים ספרותיים מהם יונקים עוז ויהושע. בנוסף, מצביע הספר על נקודות הייחוד ביצירותיהם של עוז ויהושע, לאחר שהם מבססים נוסח סיפורי בשל. הטקסטים בהם בחרה החוקרת לדון, הם טקסטים מכוננים, ולמעשה על-זמניים: "בדמי ימיה", "הרופא וגרושתו" ו"שירה", לעגנון; "השיבה מהודו", "מסע אל תום האלף", "הכלה המשחררת" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ליהושע; "לדעת אישה", "המצב השלישי" ו"סיפור על אהבה וחושך", לעוז. טקסטים אלו מהווים נקודת מוצא בפנייה אל סיפורת היוצר, ומהם שולחת החוקרת חִצים אל מכלול יצירתו. טקסטים אלו, שהתקבלותם כיום מלאה בקרב הקורא, עוררו עם יציאתם פולמוס ספרותי וחברתי. הבחירה דווקא בטקסטים אלו, מעידה על יכולתה של הספרות להקדים את זמנה ועל המאבקים המחקריים המלווים את יציאתו של טקסט, עד להתקבלותו הקאנונית.

ספרה חיים כתובים: על אוטוביוגרפית ספרותיות ישראליות (שוקן, 2011) הוא תגובה מחקרית לגל הפרוזה האוטוביוגרפית והביוגרפית שמציף את הספרות העברית (והכללית) מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. בן-דב מציינת את "מקדמות" של ס. יזהר, שהתפרסם ב-1992, כנקודת פתיחה למגמה מובהקת זאת בספרות הישראלית. בדיונה על מקדמות וברומנים האוטוביוגרפיים המוצהרים שבאו בעקבותיו – "חבלים" של חיים באר (1998), "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (2002), "הדבר היה ככה" של מאיר שלו (2009), "חסד ספרדי" של א"ב יהושע (2011) – היא ממחישה את כפל הפנים של הסוגה הזאת: מצד אחד תיאור גלוי או גלוי למחצה של עובדות, ומצד שני - יצירת אמנות מחושבת היטב. בו-זמנית בוחנת בן-דב את הדיאלקטיקה בין היצירה האוטוביוגרפיה המוצהרת המאוחרת לבין יצירות קודמות של הסופרים הללו.

בן דב בוחנת גם יצירות אוטוביוגרפיות שקדמו לגל הדחוס של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים-ואחת: את הסיפור "הסימן" של עגנון, שהגרסה השלמה שלו התפרסמה ב-1962, את שני הרומנים האוטוביוגרפיים למחצה של סמי מיכאל "חסות" ו"חופן של ערפל" שהתפרסמו בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ואת מכלול יצירתה הפרוזאית והשירית של דליה רביקוביץ שחוויית היתמות בוקעת ממנה.

"חיים כתובים" מכיל גם דיונים ספרותיים ביצירות שאינן ספרותיות במובהק, כמו ספר הזיכרונות של חוקר הספרות ששון סומך "בגדאד אתמול" (2004), הביוגרפיה שכתבה ההיסטוריונית אניטה שפירא על יוסף חיים ברנר (2008), ורומן הקיבוץ של אסף ענברי "הביתה" (2009). "חיים כתובים" מכיל מבוא בן שלושה חלקים ואחרית דבר.

ספרה חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (שוקן, 2016) עוסק בתודעת המלחמה, בחוויות הצבא, בדחף לנקום, במקומו של היחיד בתוך קבוצה, ביחסי כובש–נכבש ובהתמודדות עם אובדן ושכול כפי שהם משתקפים ביצירות נבחרות בסיפורת הישראלית, ממלחמת העולם הראשונה ועד לערב מלחמת לבנון השנייה. כל פרק מתמקד בסוגיה אחרת בקיום היהודי והישראלי החי בצל מלחמות.

ספרה אל מקום שהלב מושך (שוקן, 2022) מחולק לתשעה שערים, וכל שער מכיל פרק אחד או פרקים אחדים העוסקים ביצירתו של סופר/ת או חוקר ספרות אחר: ש"י עגנון, יהודה עמיחי, א"ב יהושע, צרויה שלו, עמוס עוז, חיים באר, דן מירון, שמואל אבנרי, אליהו מידניק, אורי אלטר. נאספו בספר מאמרים ורשימות שעדיין לא כונסו באחד מספריה של ניצה בן-דב ושיש ביניהם קשרים תמטיים ואחרים. את כותרת הספר מסבירה בן־דב, שבלשונו של עגנון היא "לקחה לה לב" לכתוב על יצירות, מפני שהן ושכמותן לקחו את לבה.

מאמריה של ניצה בן-דב הופיעו גם באנגלית, איטלקית וספרדית. היא זכתה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול (1996), בפרס קריב לחקר הספרות העברית מטעם ראש עיריית חיפה (1998), בפרס יצחק שדה לספרות צבאית על ספרה "חיי מלחמה" (2018) ובפרס ישראל לחקר הספרות העברית (2021).

ספריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y. Agnon, Brill's Series in Jewish Studies, Leiden and New York, 1993.
  • The Amos Oz Reader. Houghton Mifflin Harcourt Publishing, Boston and New York, 2009
  • War Lives: Revenge, Grief, and Conflict in Israeli Fiction, (Syracuse University Press, 2024) .

ספר יובל לכבודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אור שרף (עורך), הספרות העברית כגבורת תרבות [5], (שוקן, 2021). ערב השקה לספר, 12.12.2021, במרכז חדרים לתרבות יהודית-ישראלית,

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריה:

  • אראלה בראון, ש"י עגנון – אמן של דרכי עקיפין: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon, הדואר (יוני, 1994), עמ' 18–21
  • גבריאלה אביגור-רותם, מסע בארצות עגנון: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הארץ תרבות וספרות, 27 ביוני 1997, עמ' ד'2
  • שרה הלפרין, לנסיכי הלשון ולפשוטי העם: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, מעריב ספרות וספרים, 9 בינואר 1998, עמ' 29
  • עירית אבישי צביאלי. ההארה הארס-פואטית: על הספר חיים כתובים מאת ניצה בן-דב, גַּג, גיליון מס’ 25, חורף 2011, עמ’ 174-172
  • ריקי דסקל, באוטוביוגרפיה צריך לשקר (ג'ניס איאן), מאזנים, פ"ו/2 (שנה 84), ניסן-אייר תשע"ב, אפריל 2012, עמ' 50–52, באתר JSTOR
  • אבנר הולצמן, עין בעין: על עשרים חוקרי ספרות, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018, עמ' 285 - 289
  • הערך "ניצה בן-דב" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 70–71, 2018, חיפה.
  • Ratzaby, Shalom. "Nitza Ben-Dov, Notes on Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Contents in the Fiction of S.Y. Agnon" Journal of Israeli History: Studies in Zionism and Statehood, vol. 15 no. 1 (Spring 1994), pp. 122–125.
  • Wendy Zierler, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon. Ariel – The Israel Review of Arts and Letters, Number 99-100 (1995), pp. 178–182.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניצה בן-דב בוויקישיתוף


על ספריה:

  • Mor Altshuler, He cast a Giant Shadow, 'Ve-hi tehilatekha' by Nitza Ben-Dov, Schocken Publishing, 336 pages, Ha'aretz Literary Appendix, December 16th 2006

מכּתביה:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ נימוקי השופטים באתר פרס ישראל
  2. ^ חגית הורנשטיין, “בכבוד ובהוקרה: נבחרו יקירי העיר חיפה”, באתר כלבו – חיפה והצפון, 21 במאי 2023
  3. ^ אתר למנויים בלבד ניצה בן־דב, הפיתרון הוא ירושלים, באתר הארץ, 11 בינואר 2021
  4. ^ אתר למנויים בלבד ניצה בן־דב, מותה — מותו, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2018
  5. ^ אתר למנויים בלבד ניצה בן־דב, שירתו של עמיחי משחררת אותי מבתי הכלא הנפשיים שלי, באתר הארץ, 16 באפריל 2020
  6. ^ אתר למנויים בלבד ניצה בן־דב, ‏חלקה קטנה של יופי: חייו ומותו של יהושע קנז, בעיתון מקור ראשון, 16 באוקטובר 2020
  7. ^ ניצה בן-דב, השיזף, הדקל, הנענע והחידקל, באתר הארץ, 10 ביולי 2008
  8. ^ אתר למנויים בלבד ניצה בן־דב, ‏טעם הקוגלהופף מפרשבורג לתל אביב , בעיתון מקור ראשון, 15 בינואר 2016