נמל עזה

נמל עזה
סירות דיג בנמל ב-2015
סירות דיג בנמל ב-2015
מיקום
מדינה רצועת עזה
גוף מים הים התיכון עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°31′31″N 34°25′52″E / 31.5252°N 34.4311°E / 31.5252; 34.4311
(למפת עזה רגילה)
 
נמל עזה
נמל עזה
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שוק הדגים בנמל

נמל עזה היה נמל בשכונת א-רימאל בעיר עזה, ושימש כנמל הבית של סירות דיג פלסטיניות וכבסיס משטרת החופים הפלסטינית, שהיא חלק מכוחות הביטחון הלאומיים הפלסטינים. במסגרת הסכמי אוסלו מוגבלת פעילותה של המשטרה הימית הפלסטינית ל-6 מיילים ימיים מהחוף. מאז 2007 בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה נמצא נמל עזה תחת סגר שהוטל על ידי מדינת ישראל כחלק מהסגר על רצועת עזה, והפעילויות בנמל הוגבלו לדיג בקנה מידה קטן. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 שימש גם כנמל ליבוא סחורות למדינת ישראל.

מ-2011 עד למלחמת חרבות ברזל הייתה בנמל אנדרטת המרמרה, לזכר אירועי משט המרמרה לעזה ב-2010.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה היה במקום יישוב ונמל בשם מיומה, אשר שימש את הוואסלים של עזה.

הנמל היה ממוקם על חוף הים התיכון (פיניקיה) דרומית לעזה העתיקה. היישוב הוקם בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול, שקרא לה בתחילה מג'ומה אולם החליף את שמה לאחר מכן לקונסטנטיוס על שם בנו, קונסטנטיוס השני, הפריד את המערכת השלטונית מעזה, מהשלטון ונתן לה זכויות יתר רבות. הוא לקח בחשבון שהיא חייבת להיות תלויה בעזה, שהייתה מלאה בטקסים פגאניים. בשנת 361, עם הפיכתו של יוליאנוס הכופר לקיסר רומא, פנו תושבי עזה לערכאות כנגד תושבי קונסטנטיוס. יוליאנוס העדיף את תושבי עזה והורה כי קונסטנטיוס תהיה נספח של העיר עזה, אף על פי שהיא נמצאת במרחק 20 סטדיה[1], ומאז היא נקראה המחוז הימי של עזה.

נמל עזה היה נקודה חשובה מדרך הבשמים ונתיבי המסחר של השבטים הנבטים, והגיעה לשיאה בזמן הממלכה הנבטית. אתרי דרך הבשמים בנגב היו בשליטת ממלכת הנבטים עד סיפוח ממלכתם לאימפריה הרומית בתחילת המאה ה-2, והעברת בירת הנבטים צפונה למזרח ירדן. לאחר מכן הייתה הדרך בשליטת הרומאים וחיילים רומאים איישו מצדים ומחנות לאורכה. עם שקיעת האימפריה הרומית החלו הערים לאורך הדרך לשקוע וננטשו לחלוטין לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7[2].

בתקופת עזה הביזנטית, בראשית המאה הרביעית הקים הנזיר הילריון מנזר בקרבת נמל עזה. היה זה המנזר הראשון שהוקם בארץ ישראל.

בתקופה הממלוכית בארץ ישראל היה נמל עזה הנמל העיקרי של הממלוכים. עזה הייתה בירת ארץ-ישראל במשך רוב התקופה וריכזה סחר בהיקף עצום, חלק ניכר מכלכלת האימפריה הממלוכית נסמכה על המכס שגבתה ממסחר זה.

בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמל היה בשימוש במהלך המאה ה-19[3]. בתחילת המאה ה-20 החלו השלטונות העות'מאניים להסדיר את הפעילות הימית בעזה ולגבות מכסים, לאחר שהיצוא מהנמל, בעיקר של חיטה, תמרים והדרים, גדל בצורה משמעותית[4]. ב-1905 נשלחה ועדת פקידים לברר את העלות של הקמת נמל חדש[5][6]. ענף יצוא חשוב באותה עת היה גידול וייצוא שעורה לתעשיית הבירה באירופה[7].

במקום לא פעל מזח מסודר, אלא סירות קטנות שהעבירו את הסחורה לספינות גדולות שעגנו מול החוף. הדייגים היו משתמשים בסירות הדייג שלהם גם כדי להעביר סחורות לספינות שעגנו מול החוף[8].

ב-1915, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הופגז הנמל מהים על ידי ספינת מלחמה אנגלית ונגרם נזק לנמל[9].

היקף השימוש בנמל עזה היה בירידה בשנות ה-30[10]. בשמונת החודשים הראשונים של 1939 פרקו בנמל עזה 821 טונות של סחורה (0.12% מהפריקה בנמלי ארץ ישראל) ולא הייתה כל טעינה[11]. בשנים 1935–1937 עיריית עזה סללה כביש מהעיר לחוף[12], בהשתתפות מימון של ממשלת המנדט[13].

במהלך מלחמת העצמאות תקף חיל הים הישראלי אוניות מצריות שעגנו בנמל עזה[14].

במהלך שנות ה-50 שימש הנמל את סירות הדייגים שדגו במימי הרצועה[15] וגם לקשר עם לבנון[16]| וסוריה[17].

ב-1956, בתקופת מלחמת סיני היה בנמל מזח עגינה קטן במצב גרוע שעומקו בצד החיצוני היה 2.4 מטר. לצידו היה בית מכס. אוניות עם סחורה עגנו במרחק של כמיל מהחוף[18] והסחורה הועברה בסירות קטנות אל המזח, בה בוצעה הפריקה בידיים[19]. אונייה אמריקאית פינתה דרך הנמל את עובדי אונר"א מרצועת עזה[20]. מנהל נמל יפו ביקר בנמל עזה והציע שתחודש תנועת הספינות בין הנמלים[21].

ב-1959 סגרו שלטונות הרפובליקה הערבית המאוחדת את הנמל, כדי למנוע הברחות של שטרות כסף מלבנון, בעת שניסו להנהיג מטבע חדש במדינה[22][23].

התוכניות להקמת נמל חדש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות שונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1934, החלו להופיע פרסומים על כוונה להקים נמל בעזה. נטען שיוקם מזח חדש בנמל במקביל לסלילת כביש חדש בין אילת לעזה[24]. בשנת 1935 פורסם שהממשלה הבריטית תשפץ את הנמל[25]. בשנת 1937 התקיימה פגישה של נכבדי עזה לדון בהקמת הנמל[26] ובמאי 1938 בעת ביקור של המזכיר הראשי הוא נתבקש לספר את הנמל[27]. בשנת 1940 החליטו לשכות המסחר הערביות לבקש מהממשלה לייסד נמל בעזה[28] ולהקים חברה לפיתוח הנמל[29]. הדרישות להקמת נמל חדש הושמעו לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946[30], במקביל לפרסום תוכניות של הבריטים להקמת נמל מתקפל בעזה כתחליף לאחיזתה באזור תעלת סואץ[31]. בשנים 1949–1950 חתר עבדאללה מלך ירדן להשיג שליטה בנמל עזה כמוצא של ממלכת ירדן לים התיכון[32]. בשנת 1955 פורסם שבכוונת מצרים להקים נמל גדול בעזה[33]. בתחילת 1957, בעת שהייתה תחת שליטה ישראלית, דובר על הרחבת המזח בהשקעה של 25,000 לירות[34]. בשנת 1960 הודיע נשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת גמאל עבד אל נאצר על תוכנית להקמת נמל חדש ומודרני בעזה, כחלק מתוכנית כוללת לפיתוח הרצועה[35].

זיכרון עזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת נמל אשדוד, 1964 – הנמל הוקם על רקע כישלון "זיכרון עזה" (1956–1957)

במהלך המשא ומתן להקמת העיר אשדוד בסוף 1956 במטרה לתת מענה לצרכי תעשייה ארציים, שנערך בין היזמים הפרטיים, עובד בן עמי ופיליפ קלוצניק ("חברת אשדוד"), לשר האוצר, לוי אשכול, התקבלה פשרה בין הצדדים שזכתה לשם "זיכרון עזה", על רקע הצעת סיעת מפ"ם.[36] זהו היה זיכרון דברים שקבע כי אם לא תקים הממשלה את הנמל בעזה בתוך שנתיים, היא תתחייב להקימו באשדוד.[36] "זיכרון עזה" נחתם ב-4 בדצמבר 1956 על ידי אשכול. לימים, עזה נפסלה למטרת הקמת נמל עמוק מים, וב-4 באוגוסט 1957, הצדדים חתמו על חוזה שהחליף את זיכרון הדברים, ובו הוחלט להעניק לבן עמי וקלוצניק את הזיכיון על שטח העיר, והממשלה התחייבה מצידה להקים את הנמל באשדוד.[36]

לאחר 1967

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת ששת הימים הנמל הופעל על ידי הממשל הצבאי הישראלי בשטחים והותר לפרדסני עזה לשווק פרי הדר לאירופה דרך הנמל[37][38], בהתאם למדיניות שהנהיג שר הביטחון, משה דיין[39] שדגלה בשמירה על המשך חיים אזרחיים תקינים בשטחים שנכבשו, תוך מתן אפשרות לתושביהם לשפר את מצבם הכלכלי. עם זאת רוב הפרי מעזה החל להיות מיוצא דרך נמל אשדוד, ורק 7 ספינות משא פקדו את הנמל ב-1967. גם יבוא סחורות דרך הנמל כמעט פסק לחלוטין מאחר שהחל סחר במשאיות דרך נמלי ישראל ועם ירדן[40][41].

באוקטובר 1970 הודיע שר התחבורה, שמעון פרס (שהיה אחראי גם על פיתוח הכלכלי בשטחים)[42], על הקמת מזח חדש ומודרני שישמש בעיקר ליצוא פרי הדר[43]. התוכנית בוטלה כעבור חודש בגלל עלותה הגבוהה[44]. אך במרץ 1971, בעת שבנמלי חיפה ואשדוד נוצרה צפיפות רבה של אוניות, שבעקבותיה קבעו תאגידי הספנות הבין-לאומיים היטלי צפיפות על מטענים המיועדים לישראל, הועלתה הצעה להתגבר על הצפיפות ולהפנות אוניות, בעיקר אוניות עם מטעני מלט וסוכר בשקים, מנמלי חיפה ואשדוד לנמל עזה. עד מהרה התברר כי אין קשיים בפריקת המטענים בנמל עזה, והתפוקה בפריקת מלט אף גבוהה מאשדוד, והוחל בהפניית מספר גדול יותר של אוניות אל הנמל, בעיקר עם מטעני מלט[45]. בסוף 1971 הושלמה הקמתו של מזח חדש באורך 146 מטר ומנופים שהחליפו חלק מהצורך בעבודת סבלים ידנית בנמל[46][47]. עם זאת מנהל רשות הספנות והנמלים נפתלי וידרא התנגד לפיתוח הנמל, בטענה שאין צורך בנמל שלישי בישראל לחופי הים התיכון[48], אך אחר כך, בדצמבר 1974, עבר הנמל לאחריות רשות הנמלים[49].

בתחילת 1973 כבר הורגשה צפיפות בנמל שמספר אוניות עגנו בו במקביל[50], וביוני 1973 הופעל בנמל מזח שני ובו תשתית לאספקת דלק ומים לאוניות[51]. תונח שלוחה של מסילת ברזל לנמל־עזה, על המשמר, 13 בספטמבר 1973 בטקס חנוכת המזח אמר שר התחבורה, שמעון פרס: ”בתחרות בין טרור לבנייה, הכרח היה לשבור את זרוע הטרור ולהוכיח שכנגדו יש אפשרות של קידום על-ידי פיתוח. המזח עלה כמיליון ל"י, שווה כמחיר החלק ה-20 של מטוס קרב. אך הדבר עשוי לקדם את שיפור היחסים בין היהודים והערבים לא פחות משעשויים מטוסי הקרב. למזח נועד תפקיד חשוב בעתיד.”[52]

בספטמבר 1973, הוכרז על תוכנית לסלילת שלוחה של מסילת רכבת לנמל, מתחנת הרכבת עזה[53]. בינואר 1974 עגנה בנמל לראשונה אונייה בבעלות ישראלית[54], ובמרץ 1974, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים נפרק מטען אורז שהגיע ממצרים עבור אונר"א[55]. ביוני 1974 הוחל בתכנון שובר גלים באורך 2.5 ק"מ שיאפשר את הגדלת כושר התפוקה בנמל פי שלושה ל-700 אלף טון בשנה[56]. באפריל 1974 נפרקה האונייה המאה מאז הנמל החל לשמש כנמל יבוא גם לישראל. תפעול הנמל באותן שנים נעשה על ידי צוות של 4 עובדים ישראלים – 22 עובדים מקומיים, וכ-300 סוורים שעבדו בקבלנות. הכנסות הנמל כיסו את הוצאות התפעול ועלות הקמת המזחים החדשים[57]. אך בסוף 1975, מאחר שהנמל לא יכול לשמש לפריקת אוניות מודרניות, דוגמת אוניית מכולות, הפעילות בה נפסקה. ב-1976 התפטר מנהל הנמל[58]. ראש עיריית עזה רשאד א-שווא פנה לשר הביטחון, שמעון פרס, וביקש שיאפשרו לעיריית עזה לקנות את הנמל[59], על פי התוכנית הנמל היה אמור לשמש להעברת סחורות לירדן, אך התוכנית לא יצאה לפועל, ומאז הנמל משמש רק כנמל דייג[60].

לאחר הסכם וואי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסכם וואי שנחתם ב-23 באוקטובר 1998 על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויושב ראש הרשות יאסר ערפאת, ושנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, הסכימה מדינת ישראל לבניית נמל מודרני חדש בעזה שיאפשר יצוא סחורות ופיתוח כלכלי של הרצועה[61]. הסכם וואי שעליו חתם נתניהו כלל את הפסקה: ”הצד הישראלי והצד הפלשתיני מכירים בחשיבות הרבה של נמל עזה עבור פיתוח הכלכלה הפלשתינית... הצדדים מתחייבים להמשיך בלי עיכוב להגיע להסכם אשר יאפשר את בנייתו והפעלתו של הנמל...” כדי להבטיח שלא יהיו עיכובים סוכם כי ועדה משותפת תפעל במטרה להגיע בתוך 60 ימים "להסכמה אשר תאפשר את התחלת הבנייה של הנמל"[62]. על פי התכנון המקורי היה הנמל אמור לשמש גם סוחרים מישראל ולהוות תחרות לנמלי אשדוד וחיפה[63].

הסכם לבניית הנמל נחתם עם חברה הולנדית בספטמבר 1999, בעלות של 80 מיליון דולר, הממומנים בחלוקה שווה על ידי צרפת, הולנד ומהלוואה של הבנק האירופי לפיתוח[64]. העבודות להקמת השלב הראשון של הנמל, החלו ביולי 2000, ואמורות היו להסתיים במחצית שנת 2002[65]. שלב זה כלל הקמת שני רציפים, אחד באורך 200 מטר להעברת סחורות, והשני באורך 150 מטר למכוניות. כן נבנה שובר גלים, באורך 730 מטרים. בשלב הראשון אמור היה הנמל החדש לקלוט אוניות בתכולה של 15–30 אלף טון. בעקבות עיכובים שיצר הסגר על רצועת עזה, בנייה הנמל מעולם לא הושלמה[66]. בינואר 2002 פשטו לוחמי שייטת 13 העל הנמל פוצצו את מפקדת המשטרה הימית הפלסטינית ומחסנים שלה. בנוסף, פוצצו ספינת משמר וספינת משא[67].

מאז ההשתלטות של החמאס על עזה, פועל בנמל הכוח הימי של החמאס ובמקום נמצאת המפקדה שלו. באוקטובר 2007 חוסלו שלושה אנשי חמאס, ושלושה נפצעו, מפגיעת טיל שנורה מספינת חיל הים אל בניין המפקדה[68].

בקיץ 2016 הוקם בנמל "מגדלור", פסל גדול ממדים, על ידי האמן שריף סרחאן. בסיס המגדלור הורכב מהריסות מגדלי א-נדא שנהרסו בהפצצה של צה"ל[69].

השפעת ההסגר הימי של ישראל על הפעילות בנמל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2007 השתלט החמאס על רצועת עזה. מאז נתונה הרצועה על ידי מדינת ישראל בהסגר והיא שולטת במימיה הטריטוריאליים. סחר החוץ של עזה מתנהל כמעט אך ורק עם ישראל או דרך נמליה. מאז ישראל אינה מאפשרת לפלסטינים להקים נמל ימי מודרני בעזה על פי הסכם וואי[70]. מדינת ישראל שולטת בחופי רצועת עזה ומתייחסת אל המרחב הימי מולה כמים הטריטוריאליים של ישראל. רוחבו של המרחב הימי הזה הוא 12 מייל ימי, והוא קרוי בהסכמים הבין-לאומיים שטח L, שטח הכלוא בין אזור החיץ הימי של הגבול הישראלי-מצרי מדרום לאזור החיץ של הגבול הישראלי-פלסטיני מצפון לגבול המשתנה מעת לעת ממערב. על פי הסכמי אוסלו, הגבול המערבי, המרחק המותר בדיג לדייגי עזה, אמור היה להיות 20 מייל ימי, אולם ההיבט הזה של ההסכם מעולם לא יושם, ומייד לאחר חתימתו הוגבלו הדייגים העזתים לשטח של 12 מייל ימי. במהלך האינתיפאדה השנייה צומצם השטח ל-10 מייל ימי, שצומצמו לאחר יישום תוכנית ההתנתקות ל-6 מייל ולאחר עליית חמאס לשלטון ל-3 מייל[71].

כתוצאה מהגבלת המרחב הימי המותר בדייג על ידי צה"ל, סובלים דייגי הרצועה מחוסר יציבות כלכלית. מרחק ההפלגה המותר מכתיב לא רק את שטח הדיג המוקצה לדייגי הרצועה אלא גם את סוגי הדגים שניתן לדוג, בהתחשב בעונות הנדידה, ההטלה והבקיעה של מגוון הדגה בדרומו של מזרח הים התיכון. על מנת להגיע לעומק של מעל 100 מטר יש להרחיק בין 6.5 ל-13.5 מייל ימי מהחוף, באזורים שונים של הרצועה. כתוצאה מכך צנח מספר הדייגים הפעילים בעזה מ-10,000 איש בשנת 2000 לכ-3,500 ב-2015[72][73].

המצוקה בעזה מביאה את הדייגים העזתים לקחת סיכונים כדי לחזור עם שלל שקשה להשיג בתחום הדיג המותר. תקריות בין צה"ל לדייגים מתרחשות כמעט על בסיס יומיומי ורובן נגמרות בירי אזהרה, אבל כ-20 דייגים נהרגו מירי צה"ל מאז 2007[74][75]. ב-2016, לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות של הרשות הפלסטינית, עצר צה"ל 113 דייגים ו-46 סירות דיג הוחרמו. בינואר 2019 הגישו ארגוני זכויות אדם (גישה, עדאלה ומרכז אל-מיזאן לזכויות האדם) עתירה לבג"ץ, ובה טענו: "תפיסת הסירות והחזקתן בידי ישראל, במשך חודשים ושנים, נעשית בחוסר סמכות ובניגוד להוראות הדין הבינלאומי. על ישראל לחדול מהפרקטיקה הענישתית, האלימה והלא חוקית שהיא מפעילה נגד דייגי עזה לאורך שנים ופוגעת כך קשות ביכולתם להתפרנס ובכלל כלכלת הרצועה"[76]. ביולי 2019 הסכים צה"ל להחזיר 65 סירות אך ללא המנועים ורשתות הדייג[77].

במלחמת חרבות ברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בנובמבר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, שפרצה לאחר טבח שבעה באוקטובר, כבשה חטיבה 188 את הנמל וסביבתו בסיוע לוחמי שייטת 13[78]. כל המבנים בנמל נהרסו, כולל: שוק הדגים, מחסנים ומסגד הדייגים[79]. בדצמבר 2023, הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה, כולל העברתו לנמל עזה[80]. לבסוף הוחלט על הקמת המזח האמריקאי בעזה מדרום לעיר עזה, בסיוע ארצות הברית, עקב ההרס הרב בסביבת נמל עזה והקשיים בגישה אליו ואבטחת האזור[81].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
פורטל כלכלה
פורטל היסטוריה
פורטל ישראל
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נמל עזה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סטדיון (Stadion) ברבים - סטדיה, היא יחידת אורך יוונית רומית עתיקה, שאורכה כ-185 מטר
  2. ^ ש. אחיענת, מחריבה של עבדת באו ממערב, למרחב, 6 באפריל 1961
  3. ^ מחוץ לארץ, ירושלים, היום, 14 במאי 1886
  4. ^ השבוע, השקפה, 22 באוגוסט 1905
  5. ^ השבוע, השקפה, 18 באפריל 1905
  6. ^ השבוע., השקפה, 16 במרץ 1906
  7. ^ ברוך הרורד, לשאלות הים, הארץ, 18 באוגוסט 1937
    הכדאי לגדל שעורה לתעשיית הבירה?, למרחב, 19 ביולי 1956
    אורי קיסרי, עזה זו שמדובר בה, הארץ, 6 בנובמבר 1956
  8. ^ עזרא ינוב, "אילו אפשר היה להקים נמל של ממש בעזה"..., מעריב, 18 בינואר 1970
  9. ^ על דבר עזה ויפו, החרות, 18 באפריל 1915
    ספינות אויבות בחופי ארץ ישראל וסוריה בשנת 1915, הצופה, 25 באוקטובר 1939
  10. ^ תנועת האניות, הצופה, 23 בפברואר 1938
  11. ^ צרור עובדות, הַבֹּקֶר, 30 באוקטובר 1939
  12. ^ נמל בעזה, דואר היום, 10 ביולי 1935
  13. ^ ש. שווארץ, הדוה"ח של הגזבר הממשלתי, העולם, 30 בספטמבר 1937
  14. ^ צי ישראל בקע מחדש את הים, הקרב הימי הראשון, דבר, 7 בדצמבר 1948
  15. ^ הותר הדייג ברצועה, הצופה, 30 בנובמבר 1956
  16. ^ שוחררה ספינה לבנונית, הארץ, 18 בספטמבר 1953
  17. ^ מטען במיליון ל"י היה בספינה הסורית שנעצרה במימי ישראל ושוחררה הלילה, מעריב, 4 בפברואר 1958
  18. ^ נמל עזה בספרות מקצועית ימית, הארץ, 14 בנובמבר 1956
  19. ^ ספינות הדייג שולות 10 ט' ביום במימי רצועת עזה, למרחב, 22 בנובמבר 1956
  20. ^ כך נכבשה רצועת עזה, חרות, 4 בנובמבר 1956
  21. ^ אניות מעטות בנמל יפו, הארץ, 15 בנובמבר 1956
  22. ^ נמל עזה נסגר, הארץ, 24 באפריל 1959
  23. ^ נמל עזה נסגר כדי למנוע הברחה, על המשמר, 24 באפריל 1959
  24. ^ כביש עזה-אילת, דבר, 23 באפריל 1934
  25. ^ בעיריות ובמועצות בארץ ישראל, ידיעות עיריית תל אביב, 15 במאי 1935
  26. ^ רוצים לבנות נמל בעזה, הארץ, 24 בפברואר 1937
  27. ^ המזכיר הראשי בעזה, דבר, 22 במאי 1938
  28. ^ פגישת לשכות המסחר הערביות, דבר, 5 במאי 1940
  29. ^ לשכות המסחר הערביות, הַבֹּקֶר, 5 במאי 1940
  30. ^ רוצה נמל בעזה, המשקיף, 13 בפברואר 1946
  31. ^ תכונה צבאית בדרום הארץ, דבר, 28 במאי 1946
  32. ^ בירורים מוקדמים ברודוס לפני המו"מ עם נציגי עבה"י, הצופה, 3 במרץ 1949
    שיחות סודיות עם עבה"י, על המשמר, 19 ביוני 1950
  33. ^ מצרים תקים נמל בעזה, למרחב, 27 ביוני 1955
  34. ^ שיפורים נרחבים בדרכי התחבורה ברצועת עזה, חרות, 4 בפברואר 1957
  35. ^ קע"ם תבנה נמל חדיש בעזה, הצופה, 11 בפברואר 1960
  36. ^ 1 2 3 שבתי טבת, העיר הפרטית הראשונה, הארץ, 24 בפברואר 1961
  37. ^ פרי־ההדר ברצועה ישווק לחו"ל דרך נמל עזה, דבר, 30 באוגוסט 1967
  38. ^ אוניה ראשונה לנמל עזה - ביום א הבא, למרחב, 15 באוקטובר 1967
    אניית-פרי שניה בנמל עזה, דבר, 7 בנובמבר 1967
  39. ^ בעז נוימן, משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה, פנים- תרבות חברה וחינוך, גיליון 18 - אוקטובר 2001
  40. ^ פרי-הדר מרצועת עזה ליוגוסלביה, על המשמר, 11 באוקטובר 1968
  41. ^ כ-10 אלפים ל"י יוקצבו לשיפורים בנמל עזה, למרחב, 5 בנובמבר 1967
  42. ^ רזי גוטרמן, הפיצול הרב בטיפול בשטחים גרם האטה בפיתוחם הכלכלי, מעריב, 2 בדצמבר 1970
  43. ^ יוחל בעבודה מזורזת להקמת מזח בנמל עזה שיופעל החורף, דבר, 13 באוקטובר 1970
  44. ^ נדחתה הקמת נמל בעזה, דבר, 29 בנובמבר 1970
  45. ^ דני צדקוני, נמל עזה השיג שיא בפריקת מלט מאניה, דבר, 11 באוגוסט 1971
    נמל עזה פועל ללא תקלות, דבר, 15 בספטמבר 1971
  46. ^ דני צדקוני, מזח ראשון בנמל, דבר, 14 בינואר 1972
  47. ^ היום מסתיימת פריקת המלט בנמל עזה, דבר, 7 בספטמבר 1971
    נשקלות האפשריות לפיתות נמל עזה, דבר, 9 בנובמבר 1971
  48. ^ אריאלה ראובני, וידרא מציע הקמת נמל דיג בעזה, דבר, 28 במרץ 1972
  49. ^ נמל עזה יועבר ל"רשות־הנמלים", דבר, 20 בדצמבר 1974
  50. ^ צפיפות ראשונה בתולדות הנמל המחודש בעזה, דבר, 12 בפברואר 1973
  51. ^ דני צדקוני, היום הפעלת המזח השני בנמל עזה, דבר, 1 ביוני 1973
    חברות בי"ל מתעניינות בפיתוח נמל עזה, דבר, 4 במאי 1973
  52. ^ דני צדקוני, נמל שלישי בים-התיכון, דבר, 18 ביוני 1973
  53. ^ תונח שלוחה של מסילת ברזל לנמל־עזה, על המשמר, 13 בספטמבר 1973
  54. ^ אניה ישראלית בנמל עזה, דבר, 14 בינואר 1974
  55. ^ עזרא ינוב, אורז ממצרים נפרק בנמל עזה, מעריב, 4 במרץ 1974
  56. ^ דני צדקוני, כושר התפוקה של נמל עזה יוגדל פ י 3, דבר, 16 ביולי 1974
  57. ^ הממשל בעזה החמיץ חגיגה לאנייה ה-100, מעריב, 2 באפריל 1974
  58. ^ מנהל נמל עזה התפטר, דבר, 16 באוגוסט 1976
  59. ^ עזה רוצה לקנות הנמל, מעריב, 15 באוגוסט 1976
  60. ^ עזה מעוניינת לשמש נמל טרנזיט לירדן, דבר, 23 באוגוסט 1976
  61. ^ רן דגוני ואורה קורן, ‏הסעיפים הכלכליים בהסכם: קרני, שדה התעופה, נמל עזה והמעברים הבטוחים ישראל והפלשתינים יקימו ועדה אסטרטגית בדרג בכיר לדיון בבעיות הכלכליות, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1998
  62. ^ עקיבא אלדר, הוא עוד ייתן נמל, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2005
  63. ^ חגי אטקס, ‏לשכות המסחר: הנמל בעזה עשוי לשבור את המונופול של רשות הנמלים, באתר גלובס, 6 בספטמבר 1999
  64. ^ חגי אטקס, ‏הפלשתינים עומדים לחתום על ההסכם לבניית נמל עזה, באתר גלובס, 27 בספטמבר 1999
  65. ^ חגי אטקס, ‏הרשות הפלשתינית וחברות מהולנד וצרפת חתמו על הסכם לבניית נמל עזה, באתר גלובס, 27 באפריל 2000
  66. ^ ליאור גרינבאום, ‏החברה הבונה את נמל עזה תובעת מהרשות הפלשתינית פיצויים בטענה לעיכוב בהשלמתו, באתר גלובס, 21 בינואר 2001
  67. ^ עמוס הראל, לוחמי השייטת פשטו לפנות בוקר על נמל עזה ופוצצו 2 ספינות פלשתיניות, באתר הארץ, 12 בינואר 2002
  68. ^ יובל אזולאי,אבי יששכרוף, 3 אנשי חמאס נהרגו בפיצוץ ליד נמל עזה, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2007
  69. ^ תגריד עטאללה, הריסות המלחמה האחרונה הפכו למגדלור בנמל עזה, באתר "שיחה מקומית", 28 ביוני 2016
  70. ^ רצועת עזה: ההשלכות ההומניטריות של המצור, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, יולי 2015
  71. ^ אתר למנויים בלבד אסף גבור, ‏כך הפכו דייגי עזה לכלי בעימות בין ישראל לחמאס, בעיתון מקור ראשון, 6 בפברואר 2019
    עמירה הס, הזקן וחיל הים, באתר הארץ, 3 ביוני 2012
  72. ^ אליאור לוי, הדייגים בעזה זועמים על הסגר הימי: "מה הקשר שלנו למפריחי הבלונים?", באתר ynet, 13 ביוני 2019
  73. ^ אתר למנויים בלבד יניב קובוביץ, ירי, החרמות ואיסורים: כך ממוטט הצבא את ענף הפרנסה השני בחשיבותו בעזה, באתר הארץ, 15 ביוני 2018
  74. ^ אתר למנויים בלבד גדעון לוי, הם כיוונו וירו על איסמעיל, נער מעזה בסירה רעועה, באתר הארץ, 1 במרץ 2018
  75. ^ ג'ון בראון, צפו: הסרטון שמוכיח שחיילי חיל הים ירו בדייג שלא היווה סכנה, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
  76. ^ בג"ץ 734/19, באתר עדאלה
  77. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, דייגים בעזה: ישראל החזירה לנו סירות שהחרימה - אבל בלי המנועים והרשתות, באתר הארץ, 6 ביולי 2019
  78. ^ N12, ‏18 פצועים מנ"ט ופצמ"ר מלבנון, רקטות שוגרו לעכו ולקריות, באתר גלובס, 12 בנובמבר 2023
  79. ^ צפו בתיעוד: נמל עזה לפני ואחרי ביקור כוחות צה״ל, פוטס באתר פייסבוק
  80. ^ אתר למנויים בלבד ד"ר אהוד ערן, רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון, באתר הארץ, 5 במרץ 2024
  81. ^ אתר למנויים בלבד יהונתן ליס, ישראל מקדמת הקמת כוח רב-לאומי שיאבטח את הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה, באתר הארץ, 29 במרץ 2024