לידה |
22 ביוני 1808 כ"ז באייר ה'תקס"ח נויוויד |
---|---|
פטירה |
30 בספטמבר 1872 (בגיל 64) כ"ז באלול ה'תרל"ב הלברשטאדט |
מקום פעילות | דרמשטאדט, פרנקפורט, הלברשטאדט |
תקופת הפעילות | ? – 30 בספטמבר 1872 |
השתייכות | יהדות גרמניה, נאו-אורתודוקסיה |
תחומי עיסוק | ספרות הראשונים, תלמוד והלכה, תולדות עם ישראל |
רבותיו | הרב יהודה ליב קרלבורג, הרב יעקב קופל במברגר |
בני דורו | רבי יעקב אטלינגר, רבי יצחק דב במברגר, רש"ר הירש |
חיבוריו |
"נחל אשכול" על ספר האשכול חיבורים נוספים בפרק "ספריו" |
בת זוג | לאה פרנקל |
שם השושלת | משפחת אוירבך |
אב | רבי אברהם אוירבך |
צאצאים | רבי אביעזרי זליג אוירבך |
מספר צאצאים | 7 |
תפקידים נוספים | רב מדינת הסן, רבן של דרמשטאדט והלברשטאדט |
רבי צבי בנימין (הירש וולף) אוֹיֶרבַּך (בכתיב שנהג בזמנו: אויערבך; בראשי תיבות: הצב"א; Auerbach; כ"ז באייר תקס"ח, 22 ביוני 1808, נויוויד – ליל כ"ז באלול תרל"ב, 30 בספטמבר 1872, הלברשטאדט) היה רב גרמני, בן למשפחת הרבנים אוירבך, ממנהיגיה הבולטים של האורתודוקסיה ביהדות גרמניה במאה ה-19. נודע על שם ספרו ה"נחל אשכול". מקובל לראות בו אחד מראשוני רבני הנאו-אורתודוקסיה.
נולד בשנת 1808 בנויוויד לרב אברהם אוירבך (נפטר בג' בחשוון ה'תר"ו), רב העיר ובנו של רבי אביעזרי זליג אוירבך, ולאשתו השנייה, אסתר רבקה לבית אופנהיים-ליפשיץ. היה הבן הבכור מתוך שישה עשר ילדים מנישואיו אלו של אביו. בהיותו כבן שנתיים עקרה המשפחה לבונא, עם התמנותו של אביו לרבה של העיר ושל חבל הריין כולו.
בצעירותו למד אצל אביו, וכשגדל נשלח ללמוד אצל רבי יהודה ליב קרלבורג, רבה של קרפלד ותלמידם של רבי נתן אדלר ורבי מאיר ברבי. לאחר חמש שנות לימוד עבר לוורמס, ללמוד אצל רבה של העיר, הרב יעקב קופל במברגר. במקביל ללימודיו התורניים רכש השכלה כללית באוניברסיטת מרבורג. נישא ללאה בתו של יצחק אייזמן פרנקל מוויצנהאוזן. ב-1834 התמודד מול לאופולד צונץ על רבנות דרמשטאדט ומדינת הסן. מושב הרבנות והקהילה המרכזית בה היה בדרמשטאדט, אך היו כפופות לה כמאה קהילות כפריות קטנות בחלקה הדרומי של הדוכסות הגדולה של הסן. בעיר דרמשטאדט תמכו הרוב ביריבו צונץ, אך בסיוע קהילות השדה, שרובן היו מסורתיות, זכה ברבנות המדינה. במשך כל שנותיו ברבנות דרמשטאדט והסן התפלמס עם מתקני הדת הרפורמים, שהיו הרוב בוועד הקהילה בדרמשטאדט, ולאחר 23 שנים (1857) הצליחו מתנגדיו להביא לפיטוריו מן הרבנות ובמקומו מונה יוליוס לנדסברגר.
לאחר פיטוריו פרש לפרנקפורט דמיין והתרכז במחקריו התורניים. בתקופה זו חיבר את ספריו. הוצעו לו משרות רבנות בקהילות שקלוב ומוהילב במזרח אירופה, אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת תרכ"ג (1863) התמנה לרבנות הלברשטאדט, שהייתה אחת הקהילות העירוניות הבודדות בגרמניה שנותרו בעלות רוב אורתודוקסי. ברבנות הלברשטאדט כיהן עד פטירתו בלילה שבין ראשון לשני, כ"ז באלול ה'תרל"ב, 30 בספטמבר 1872. הוא נקבר למחרת היום בהלברשטאדט במעמד קהל רב.
נשא לאשה את לאה לבית פרנקל, ונולדו להם שבעה ילדים. אחד מבניו, רבי אביעזרי זליג אוירבך, ירש אותו כרבה של הלברשטאדט. אחד מחתניו היה הרב ד"ר אלעזר לאב (Löw) (אנ'), רבה של אלטונה.
באמצע המאה ה-19 (האלברשטאדט, תרכ"ח-תרכ"ט) הדפיס הרב אוירבך לראשונה את ספר האשכול, חיבור הלכתי שחיבר רבי אברהם בן יצחק מנרבונה, מחכמי פרובנס בתקופת הראשונים. הרב אוירבך צירף לו ביאור בשם "נחל אשכול", והוסיף מבוא על זיהוי המחבר ותולדותיו. מיד אחרי הוצאתו לאור, עוד בחיי הרב אוירבך, פורסם מאמר ב"החלוץ" מה'מגיה'[1] שטען שהספר של הרב אוירבך הוא זיוף המכיל חומר רב שאינו מקורי.
לאחר מותו של הרב אוירבך פרסם שלום אלבק מאמר נגד ספר האשכול במהדורת אוירבך, וטען שהוא מזויף. טענתו העיקרית הייתה שקיימים שני כתבי יד ידועים של ספר האשכול (אחד מהם היה ברשותו של הרב אוירבך), ובהם יש רק כרבע מהחומר שהדפיס הרב אוירבך. לעומת זאת, אין שום כתב יד קיים בעולם הדומה לנוסח שהדפיס הרב אוירבך. לטענת אלבק רובו של הספר הוא פרי רוחו של הרב אוירבך עצמו, או קטעים שהעתיק מכתבי ראשונים אחרים ומספרי זמנו.
בתגובה, פרסמו הרב חנוך ארנטרוי, הרב יעקב שור, הרב דוד צבי הופמן ופרופ' אברהם ברלינר כתב הגנה על הרב אוירבך בשם "צדקת הצדיק" (ברלין תר"ע), בעברית ובגרמנית. הם הראו כי הרב אוירבך, על כתב היד שהיה בידיו, ציין בכמה מקומות בשוליים לקיומו של כתב יד נוסף שבו חלקים נוספים, שנמצא לכאורה בידי אדם בשם "משה מערציג". על תהייתו של אלבק היכן נמצא אם כן כתב היד הזה, ואם משה מרציג בכלל התקיים, הם טענו כי אכן ידוע אדם בשם זה, וכי עם פטירתו ציווה לקבור עמו את כל כתביו האישיים, והם משערים שבטעות נקבר עמו גם כתב היד הזה. אלבק לא קיבל את דבריהם ופרסם קונטרס בשם "כופר האשכול" (ווארשא תרע"א), בו חזר על טענותיו בהרחבה.
בשעתו, עם פרסום הספר על ידי אוירבך, הוא התקבל ללא עוררין, מפני שאוירבך היה דמות רבנית ידועה, ולא היה ניתן להעלות על הדעת אפשרות של חשד בזיוף. הספר, במהדורת אוירבך, צוטט כמה פעמים גם בספרי הלכה מקובלים כגון "משנה ברורה".
לדעת ישראל תא שמע ויעקב זוסמן, מהדורת אוירבך אכן מזויפת אך היא לא זויפה בידי הרב אוירבך, כפי שטען אלבק, אלא אכן התבססה על כתב יד אחר שהיה בידיו. כתב יד זה עצמו זויף בידי אדם אחר במאה ה-14, והם משערים שהוא נעשה בידי רבי משה די ליאון.[2]
חלק נוסף ממהדורת ספר האשכול של הרב אוירבך, כולל ביאורו הנרחב, נדפס זמן רב לאחר פטירתו (הוצאת מכון הערי פישעל, ירושלים תשמ"ו).
הוא כתב ספרים נוספים בגרמנית, וספרים אחרים שלו נותרו בכתובים.