קונרד בייקר

קונרד בייקר
Conrad Baker

קונרד בייקר
לידה	12 בפברואר 1817 מחוז פרנקלין, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	28 באפריל 1885 (בגיל 68) אוונסוויל, אינדיאנה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אוק היל, אוונסוויל, אינדיאנה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
מושל אינדיאנה ה־15 24 בינואר 1867 – 13 בינואר 1873 (6 שנים) סגן מושל אינדיאנה ויליאם קמבק → אוליבר מורטון תומאס הנדריקס ←
סגן מושל אינדיאנה ה־15 9 בינואר 1865 – 24 בינואר 1867 (שנתיים) תחת מושל אינדיאנה אוליבר מורטון → ג'ון ר. קראוונס (סגן מושל בפועל) ויליאם קמבק ←
חבר בית הנבחרים של אינדיאנה 5 בדצמבר 1845 – 4 בדצמבר 1846 (0 שנים)
שירות צבאי השתייכות צבא האיחוד תקופת הפעילות 1861–1864 (כ־3 שנים) דרגה קולונל תפקידים בשירות מפקד רגימנט הפרשים הראשון של אינדיאנה פעולות ומבצעים מלחמת האזרחים האמריקאית

קונרד בייקר (באנגלית: Conrad Baker;‏ 12 בפברואר 1817 – 28 באפריל 1885) היה עורך דין, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של אינדיאנה, כ סגן מושל המדינה ה-15 וכמושל אינדיאנה ה-15 בשנים 1867–1873. בייקר שירת בצבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית, הגיע לדרגת קולונל, אך פרש בעקבות בחירתו למשרת סגן המושל לאחר שהיה בעל תפקיד חשוב בפיקוח על הקמתם ואימונים של הכוחות מטעם מדינתו. במהלך תקופות כהונתו כמושל של אוליבר מורטון, הוא כיהן כמושל בפועל במשך חמישה חודשים בתקופת מחלתו של מורטון, והושבע כמושל לאחר התפטרותו של זה האחרון. במהלך תקופת כהונתו המלאה כמושל, התמקד בייקר בעיקר בהקמתם ושיפורם של מוסדות לסיוע לחיילים המשוחררים ובני משפחותיהם. הוא גם היה שותף לקידום התיקונים החוקתיים הפדרליים שלאחר המלחמה, וסייע בהצלחה לקבלתם.

ראשית חייו

קונרד בייקר נולד במחוז פרנקלין שבפנסילבניה כבנם של קונרד בייקר, כומר פרסביטריאני, ושל מרי ונטרהיימר בייקר. עד גיל 15 הוא עבד בחווה המשפחתית ובמקביל למד בבית ספר ציבורי. לאחר מכן הוא החל את לימודיו בקולג' פנסילבניה שבגטיסברג, שם הוא למד משפטים, אך פרש לפני סיום הלימודים. הוא המשיך ללמוד משפטים במשרדו של תדיאוס סטיבנס. הוא הכיר את מטילדה אסקון סומרס, והשניים נישאו ב-1838 ונולדו שלהם שני ילדים. ב-1839 התקבל בייקר ללשכת עורכי הדין ופתח משרד משלו בגטיסברג.

ראשית הקריירה הפוליטית

ב-1841 סגר בייקר את משרדו ועבר עם משפחתו מערבה כדי להתיישב באוונסוויל, אינדיאנה, שם הוא פתח משרד חדש והחל לגלות עניין בחיי העיר. ב-1845 הוא התמודד מטעם המפלגה הוויגית כנציג מחוז ונדרבורג לבית הנבחרים של אינדיאנה. הוא שירת בתפקיד תקופת כהונה של שנה אחת לפני ששב לעיסוקו בעריכת דין. ב-1852 הוא נבחר לכהן כשופט המחוז, אך ב-1854 התפטר. אחיו, ויליאם בייקר, היה גם הוא פעיל בפוליטיקה המקומית, ושימש בתפקידים ציבוריים באותה תקופה.

בייקר היה מתנגד בולט של העבדות, ולאחר התפרקותה של המפלגה הוויגית הוא הצטרף ב-1854 למפלגה הרפובליקנית שהוקמה אז. בוועידת המפלגה המדינתית של 1856 הוא נבחר מטעם המפלגה כמועמד לתפקיד סגן מושל המדינה כעמיתו למרוץ של אוליבר מורטון. מערכת הבחירות הייתה אחת מאלה שגרמו לפילוג הרב ביותר בתולדות אינדיאנה, כאשר שני הצדדים תקפו באופן נוקב זה את זה. על אף מיזוגה של המפלגה עם כמה מפלגות שלישיות, הפסידו הרפובליקנים בבחירות אלו, ובייקר שב לעיסוקו בעריכת דין באוונסוויל.

מלחמת האזרחים

ב-1855 הלכה לעולמה רעייתו של בייקר, מטילדה, וב-1858 הוא נישא בשנית לשרלוט פרנסס שוט. לזוג נולדו שתי בנות ובן אחד. כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית היה בייקר באוונסוויל, והיה חלק מההמון הגדול שהתכנס כדי לדון על האירוע. הוא עלה לבימת הנואמים ונשא נאום בו הוא קרא להמון לשאת שבועת אמונים לאיחוד, בטקס שנוהל על ידי אחיו, ראש העיר. לאחר מכן הוא קרא לכל הגברים הכשירים לצאת עמו למלחמה. בייקר ואחיו החלו לגייס באופן פעיל רגימנט מלא של אנשים לשירות צבאי וקודם להיות קולונל ברגימנט הפרשים הראשון של אינדיאנה.

בייקר פיקד על הרגימנט שלו במשימות הגנה וכחיל מצב ברחבי הזירה המערבית, והמשיך להיות בקשר סדיר עם המושל אוליבר מורטון, שהושבע לתפקידו כמה חודשים קודם לכן. בייקר היה מעורב בעיקר בתיאום קווי אספקה, והיה לאיש ארגון מוערך. עד מהרה קידם אותו מורטון כקצין המשטרה הצבאית הראשי של המדינה והורה לו לשוב לאינדיאנפוליס כדי לפקח על הפעולות שם. באינדיאנפוליס פיקח בייקר על הקמתם של עשרות רגימנטים, גיוסם של עשרות אלפי אנשים, שיגורם של טונות של ציוד, חלוקת כלי נשק, וניהול מאגר התחמושת של המדינה.

מושל אינידיאנה

דיוקנו הרשמי של בייקר כמושל

ב-1864 פרש בייקר מהשירות הצבאי כדי להתמודד שוב יחד עם מורטון על משרת סגן המושל, ונבחר ברוב של 20,000 קולות. ב-1865, לאחר שלקה בשבץ מוחי שגרם לו לשיתוק, יצא מורטון לחופשת החלמה. לזמן קצר הוא המשיך למלא את תפקידיו, אך החליט למצוא ריפוי למחלתו. הוא עזב את המדינה והותיר את בייקר כמושל בפועל למשך חמישה חודשים עד שהחלים. ב-1866, כאשר נבחר מורטון לסנאט של ארצות הברית, ירש אותו בייקר בתפקידו והושבע כמושל ה-15 של אינדיאנה. כאשר הוא השלים את תקופת כהונתו המקורית של מורטון, הוא החל לקדם רפורמה במערכת החינוך המדינתית. מטרתו העיקרית הייתה לשפר את איכות הלימוד של המורים, משימה שאותה הוא שאף למלא באמצעות יצירת תמריצים לעידוד המורים לשקול להישאר במשרותיהם באופן קבוע. באותה תקופה, משרת ההוראה נחשבה כעבודה זמנית על ידי רוב המורים, עד שעלה בידיהם למצוא עבודה טובה יותר במקום אחר. בית הנבחרים קיבל את תוכניתו של קונרד והעביר חקיקה בהתאם.

ב-1868 נבחר בייקר לתקופת כהונה שנייה כמושל, הפעם בזכות עצמו, לאחר שהביס את תומאס הנדריקס בהפרש של 961 קולות, המרוץ הצמוד ביותר בתולדות המדינה. במהלך תקופת ממשלו, נבנו באינדיאנה בית סוהר לנשים ובית מחסה לחיילים משוחררים, והוקם בית הספר הנורמלי של המדינה, לימים אוניברסיטת המדינה של אינדיאנה בעיר טר הוט. מוסדות חינוך נוספים נבנו באותה תקופה תוך עשיית שימוש בכספים פדרליים לרכישת קרקעות שהוענקו לטווח ארוך. בנוסף לתרומות פרטיות, כספים אלו שימשו לתחילת הקמתה של אוניברסיטת פרדו. ב-1869 חתם בייקר על חוק להקמת המוסד, ולאחר תום כהונתו הוא נפתח. אחד הצעדים הנוספים של בייקר כמושל היה הקמתו של אוסף הדיוקנאות של מושלי המדינה. בית הנבחרים הסכים להוציא סכום של עד 200 דולר לכל דיוקן כדי ליצור את האוסף. לאחר מכן שכר בייקר ציירים והשיג ממשפחות המושלים לשעבר תמונות ותצלומים שישמשו ליצירת הדיוקנאות הרשמיים.

המטרה שהייתה הכי קשה להשגה עבור בייקר הייתה אשרור התיקונים לחוקת ארצות הברית שהתקבלו לאחר המלחמה, שבהם בין השאר, נאסרה העבדות, ולאפרו-אמריקאים הוענקה זכות הבחירה. צעדי הקידום של בייקר סייעו להבטיח את אשרור כל אחד מהתיקונים, כשב-1869 התקבל התיקון ה-15, שהיה האחרון מבניהם. הנציגים הדמוקרטים התפטרו בהמוניהם כאשר הצעת החוק עלתה להצבעה כדי למנוע קוורום, אך הרפובליקנים המשיכו הלאה כדי לאשרר את התיקון. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בבית המחוקקים בבחירות הבאות, הם ביטלו את אשרור התיקונים, אך היה זה מאוחר מדי, והממשלה הפדרלית, שנשלטה באותה עת על ידי הרפובליקנים, כבר הוסיפה אותם לחוקה.

בייקר גם דאג לזכויות האפרו-אמריקאים באמצעות רפורמה נוספת במערכת החינוך. ב-1869 הוא חתם על חוק שתיקן חוק קודם מ-1865 שבו נמנעה הקמתם של בתי ספר ציבוריים לילדים לא לבנים. החוק החדש הרחיב את המימון לבתי ספר ציבוריים באמצעות הקמתם של בתי ספר לאפרו-אמריקאים וביטל את כל החוקים שסתרו אותו.

שנותיו האחרונות

לאחר תום תקופת כהונתו כמושל פרש בייקר מהחיים הפוליטיים ופתח מחדש את משרד עורכי הדין שלו. שותפו החדש היה יריבו הפוליטי לשעבר תומאס הנדריקס. לאחר שהנדריקס נבחר כמושל ב-1872 צירף בייקר כשותפים את התובע הכללי המדינתי אוסקר הורד ואת נשיא בית המשפט העליון של אינדיאנה סמואל פרקינס. משרד עורכי הדין עבר לבנו של בייקר והיה מאז לאחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בארצות הברית "בייקר ודניאלס" (אנ').

בייקר המשיך להיות פעיל בחיים הציבוריים ועודד את מערכת החינוך המדינתית לתת לכלל האוכלוסייה הזדמנויות שוות. הוא היה פעיל במערכה למתן זכות בחירה לנשים ובאחד מהכינוסים שלהן הוא נשא נאום.

קונרד בייקר נפטר באוונסוויל ב-28 באפריל 1885 ונטמן בבית הקברות אוק היל שבעיר.

לקריאה נוספת

• Gugin, Linda C.; St. Clair, James E, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, Indiana: Indiana Historical Society Press, pp. 152-159.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קונרד בייקר בוויקישיתוף

• קונרד בייקר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• קונרד בייקר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• קונרד בייקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)