שלמה אבינרי

שלמה אבינרי
	צילום מ-2014
	צילום מ-2014
לידה	20 באוגוסט 1933; ביילסקו, Silesian Voivodeship, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	30 בנובמבר 2023 (בגיל 90); ישראל
שם לידה	Jerzy Wiener
ענף מדעי	מדע המדינה
מקום מגורים	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מנחה לדוקטורט	יעקב טלמון
מוסדות	אוניברסיטת וסליין; אוניברסיטת קליפורניה; אוניברסיטת מינכן; האוניברסיטה העברית בירושלים; האוניברסיטה המרכז-אירופית ;
תלמידי דוקטורט	דוד אוחנה
פרסים והוקרה	חתן פרס ישראל במדע המדינה (1996); חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (2012); חתן פרס א.מ.ת במדע המדינה (2013);
הערות	מנכ"ל משרד החוץ בממשלת רבין הראשונה

שלמה אבינרי (20 באוגוסט 1933^[1] – 30 בנובמבר 2023) היה חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית, במיוחד של הסוציאליזם ושל הציונות, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה לשנת 1996, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ומנכ"ל משרד החוץ בממשלת רבין הראשונה.

ביוגרפיה

שלמה אבינרי נולד בשם יז'י וינר (Jerzy Wiener) בביילסקו שבפולין, ועלה לארץ ישראל עם הוריו^[2] בשנת 1939. הוא למד באוניברסיטה העברית ובבית הספר לכלכלה ולמדע המדינה של לונדון. בשנת 1960 קיבל תואר שני במדעי הרוח מהאוניברסיטה העברית^[3] ובשנת 1964 קיבל תואר דוקטור^[4].

קריירה

בשנת 1964 הצטרף לסגל האוניברסיטה. בשנים 1962 עד 1965 היה ממקימי קבוצת "מן היסוד" האופוזיציונית בתוך מפא"י ומן הפעילים הבולטים בה. הוא פרסם מאמרים בביטאונה שנקרא גם הוא "מן היסוד". אבינרי הועלה לדרגת פרופסור חבר בשנת 1971^[5] ומונה לפרופסור מן המניין ב־1974. כיהן כראש המחלקה למדע המדינה וכדיקן הפקולטה למדעי החברה^[6], כמו כן שימש ראש המרכז ללימודי אירופה, באוניברסיטה העברית בירושלים.

אבינרי לימד כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת קליפורניה, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, האוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה, בית הספר קרדוזו למשפטים של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק ואחרות. בראשית המאה ה־21, היה פרופסור אורח קבוע בתוכנית ללימודי לאומיות באוניברסיטה המרכז־אירופית בבודפשט, וחבר האקדמיה האירופית לאמנויות ומדעים.

בשנים 1976 עד 1977 שימש מנכ"ל משרד החוץ, בממשלת רבין הראשונה. לאחר התפרקות ברית המועצות, סייע בתהליכי דמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופיות ובמדינות חבר המדינות, והיה חבר במשלחות בינלאומיות לפיקוח על הבחירות החופשיות הראשונות שנערכו לאחר התפרקות הקומוניזם בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה, בליטא, בקרואטיה, בסרביה, בקוסובו, בגאורגיה ובמדינות נוספות. כמו כן שימש עמית מחקר במכון וילסון שבוושינגטון, במכון ברוקינגס שבוושינגטון וב"קרן קרנגי לשלום בינלאומי" שבוושינגטון, וכן במכון הבינלאומי לכלכלה וליחסים בינלאומיים במוסקבה.

כאשר מונה אבינרי למנכ"ל משרד החוץ על ידי ממשלת רבין ב־1976 בהמלצתו של שר החוץ יגאל אלון, גרר המינוי התנגדות חריפה מצד הליכוד, שהיה אז באופוזיציה, וזאת בגלל מאמרים שפרסם אבינרי בישראל ומחוצה לה בזכות משא ומתן עם אש"ף אם יכיר במדינת ישראל; אחד מחברי הכנסת של הליכוד גם כינה אותו בשם לורד האו־האו, על שם הבריטי ששידר ברדיו ברלין בזמן מלחמת העולם השנייה והוצא להורג אחר כך בעוון בגידה. בזמן שירותו במשרד החוץ ביטא אבינרי את הקו הרשמי שדגל אז באופציה הירדנית, וגם השתתף בכמה פגישות חשאיות עם המלך חוסיין. באותה תקופה גם התקיימו המגעים הראשונים, בתוניס ובמקומות אחרים, בין אש"ף ובין פעילי שלום ישראלים. מהלכים אלה נגדעו עם ניצחון הליכוד בבחירות 1977, שבעקבותיהם גם התפטר אבינרי ממשרד החוץ וחזר לאוניברסיטה. מהלכים אלה חודשו בזמן ממשלת רבין השנייה והביאו בסופו של דבר להסכמי אוסלו.

אבינרי נחשב למומחה לכתביהם של מרקס והגל ולהיסטוריה ציונית. חבר במערכת הבינלאומית של ההוצאה הביקורתית השלמה של כתבי מרקס ואנגלס, היוצאת לאור מטעם המכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית באמסטרדם. הוא עסק רבות בהגותם של הרצל ושל משה הס. התעמת עם פרשנותו של קרל פופר, שראה בהגל את מבשרה של המדינה הטוטליטרית של המאה ה־20.

אבינרי פרסם מאמרים פובליציסטיים בענייני דיומא בעיתונים שונים בישראל ובעולם.

ספריו תורגמו ללשונות רבות, בהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, יפנית, רוסית, ספרדית, איטלקית, צ'כית, פולנית, סינית ופורטוגזית.

פרסים ועיטורים

חתן פרס נפתלי למדעי הכלכלה והחברה לשנת 1977 על ספרו "תורת המדינה של הגל"
חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה 1996.
חתן פרס שלמה בובליק לשנת 2009.^[7]
באותה שנה הוענק לו עיטור מפקד מסדר כוכב הסולידריות האיטלקי מטעם נשיא איטליה^[8].
ב־2010 הוכתר בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע על תרומתו למחקר ולחברה בישראל.
בשנת 2011 הוענק לו תואר עמית כבוד מטעם המרכז הבינתחומי הרצליה.
ב־2013 זכה אבינרי בפרס א.מ.ת.

דמות במדיה

היה נושא לשיר הסאטירי "אבינרי סכינאי" (על מנגינת השיר "מקי סכינאי" מאת קורט וייל) במסגרת מערכוני תוכנית הסאטירה הטלוויזיונית "ניקוי ראש" בשנות השבעים.

חיים אישיים

היה נשוי לעורכת הדין דבורה לבית נדלר עד למותה ב־2022 ואב למעין אבינרי־רבהון. חתנו הוא הדמוגרף פרופ' עוזי רבהון, בנו של פרופ' מנחם רבהון.^[9]

אבינרי נפטר ב־30 בנובמבר 2023,^[10]^[11] והובא לקבורה בהר המנוחות.^[12]

מספריו

ספריו

משנתו החברתית והמדינית של קרל מרקס, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1966.
רשות הרבים – שיחות על מחשבה מדינית, מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי, 1966.
פרקי חברה ומדינה – עיונים במשנתם של מורוס, רוסו, הגל ומרקס, מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי, 1969.
תורת המדינה של הגל, תל אביב: הוצאת ספריית פועלים, 1973.
עם ועולם – שאלות חברה ומדיניות בישראל, הוצאת כתר, 1977.
הרעיון הציוני לגוָניו – פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1980.
משה הס – בין סוציאליזם לציונות, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1986.
ארלוזורוב, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות עידנים, 1991.
הרצל, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007.
קרל מרקס – פילוסופיה ומהפכה, תרגמה איה ברויר, ספרית אפקים, עם עובד, 2022.

תרגומיו

קרל מרקס, כתבי שחרות, הוצאת ספרית פועלים, 1965.
הרברט מרקוזה, קץ האוטופיה, הוצאת עם עובד, 1975.

ספרים שערך

הקובץ דוד בן-גוריון: דמותו של מנהיג תנועת פועלים, עם עובד, 1988.
הקובץ מלחמה ושלום, מרכז זלמן שזר, 2010.
מהדורה אנגלית של ספרו של משה הס ההיסטוריה הקדושה של האנושות (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2008).