לידה |
27 בינואר 1911 טומשוב מזובייצקי, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה |
13 באפריל 1987 (בגיל 76) ישראל |
ענף מדעי | היסטוריה |
פרסים והוקרה | פרס ברונו קרייסקי |
שמחה פְֿלַפַּן (27 בינואר 1911 - 13 באפריל 1987) היה היסטוריון ופעיל פוליטי ישראלי. נחשב לאחד מראשוני ההיסטוריונים החדשים.
פלפן נולד בטומשוב מזובייצקי שבפולין, בן לישראל אהרון פלפן, סוחר, ודבורה לבית באומגרט. בגיל 17 עבר לבידגושץ' וסיים את לימודיו שם. בשנת 1930 עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ עין שמר, ולאחר זמן עבר לקיבוץ גן שמואל.
שימש כמזכיר הכללי של מפלגת מפ"ם, בתפקידו זה פעל, ללא הצלחה, למען שחרורו של מרדכי אורן, שנעצר בפראג.[1] שימש כמנהל המחלקה הערבית במפלגה משנת 1954 עד שנת 1981. בשנת 1957 נמנה עם מייסדי "New Outlook", ביטאון מפ"ם בשפה האנגלית, ובהמשך היה עורכו במשך שנים רבות.[2] הוא שימש כמרצה אורח במרכז ליחסים בינלאומיים ובמרכז ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד ובמכון המלכותי ליחסים בינלאומיים בלונדון.
בשנת 1987 יצא לאור בניו יורק ספרו "The Birth of Israel: Myths and Realities", בהוצאת Pantheon. כעבור שנתיים הספר תורגם לעברית ויצא לאור בישראל. הספר עוסק בתיאור המיתוסים שעוצבו בראשית ימי המדינה ובוחן את ההשפעה שהייתה להם על המדיניות הישראלית בשנים שחלפו. פלפן אבחן בספרו שבעה מיתוסים מרכזיים, והוא דן בכל אחד בהרחבה ומצביע כיצד לדעתו המציאות סותרת את המיתוס. ספר זה נחשב לאחד הספרים הראשונים בזרם "ההיסטוריה החדשה" בישראל, אשר מביט בעין ביקורתית בנראטיב הציוני.
בשנת 1981 זכה בפרס ברונו קרייסקי על פעולתו למען פיוס יהודי-פלסטיני.[3] הארכיון האישי של פלפן נמצא במכון יד יערי שבגבעת חביבה.
בהקדמה לספרו "Zionism and the Palestinians" כתב פלפן:
כדי להפיג כל אי-הבנה, אני רוצה להבהיר שאמונתי בצידוקה המוסרי ובנחיצותה ההיסטורית של הציונות נותרה בלתי-מושפעת מהביקורת שלי כלפי ההנהגה הציונית. ההיסטוריה של הציונות מוכיחה עד כמה הדחף ליצור חברה חדשה, המגלמת את הערכים האוניברסליים של דמוקרטיה וצדק חברתי, היה טבוע בתנועה הציונית ואחראי להתקדמותה בתנאים קשים. הבעיה של ישראל כיום נעוצה בהתפוררות הערכים הללו, בעיקר בשל שיכרון ההצלחה הצבאית והאמונה שהעליונות הצבאית היא תחליף לשלום. אלא אם הערכים הליברליים והפרוגרסיביים של הציונות יוחזרו ויוכרו זכויות הפלסטינים להגדרה עצמית במסגרת של דו-קיום בשלום, שאיפתה של ישראל לשלום נידונה לכישלון. אני בהחלט מאמין שמגמות אלו יהפכו בסופו של דבר לכוח המכריע בישראל.
מכּתביו:
Israelis and Palestinians: Can They Make Peace?, Journal of Palestine Studies Vol. 15, No. 1 (Autumn, 1985), pp. 19-42