הפלישה לאיסלנד

הפלישה לאיסלנד

אה"מ ברוויק (HMS Berwick), ספינת הדגל של צי הפלישה.
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	10 במאי 1940
מקום	איסלנד
תוצאה	כיבוש איסלנד על ידי בריטניה
הצדדים הלוחמים הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת איסלנד איסלנד מנהיגים הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל  איסלנד הרמן יונסון  מפקדים הממלכה המאוחדת רוברט סטרג'ס איסלנד איינר ארנלדס כוחות 746 חיילי חיל הנחתים המלכותי 4 ספינות מלחמה של הצי המלכותי 60 אנשי משטרת איסלנד 300 אנשי מילואים בלתי מאומנים אבדות 1 (חייל בריטי שהתאבד בדרך) אין
מספר קטן של אזרחים גרמנים נעצרו.
יעדי הפלישה. בכחול: שטחי נחיתה (ימיים ואוויריים), באדום: נמלי מפתח

הפלישה לאיסלנד (או בשם הקוד: "מבצע קלשון", באנגלית "Operation Fork") הייתה מבצע צבאי בריטי שנוהל על ידי הצי המלכותי ועל ידי חיל הנחתים המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לכבוש את איסלנד ולמנוע פלישה נגדית אליה של גרמניה הנאצית. עם פרוץ המלחמה הטילה בריטניה מגבלות על סחר בסחורות איסלנדיות, כדי למנוע הפקת רווחים שיגיעו לגרמניה, כחלק מהמצור הימי שהוטל על ידה. בריטניה הציעה לאיסלנד סיוע, בשאיפה לשיתוף פעולה מצדה "כשותפה ללחימה וכבעלת ברית", אך ממשלת רייקיאוויק דחתה את הפניות והקפידה על מעמדה הנייטרלי. הנוכחות הדיפלומטית הגרמנית באיסלנד, לצד חשיבותו האסטרטגית של האי, דחפו את הבריטים לנקוט בפעולה.^[1] לאחר שכשלו בשכנוע ממשלת איסלנד להצטרף לבעלות הברית, פלשו הבריטים לאיסלנד בבוקר 10 במאי 1940. כוח החלוץ מנה 746 חיילי חיל הנחתים המלכותי בפיקודו של הקולונל רוברט סטרג'ס והוא נחת בעיר הבירה רייקיאוויק. הכוח לא נתקל בהתנגדות, הכוחות נעו במהירות כדי לשתק את רשתות הקשר, לאבטח אתרים אסטרטגיים ולעצור אזרחים גרמנים. לאחר שהחרימו כלי רכב מקומיים, נעו הכוחות להלפורדור, לקלדדרנס, לסנדסקיד ולאקרנס, כדי לאבטח אזורי נחיתה כנגד האפשרות של מתקפת נגד גרמנית.

רקע

ב-1918 לאחר תקופה ארוכה של שלטון דני, הפכה איסלנד להיות מדינה עצמאית באוניה פרסונלית עם דנמרק ועם טיפול משותף ביחסי החוץ של שתי המדינות. ממלכת איסלנד החדשה הכריזה על עצמה כעל מדינה נייטרלית ולא הקימה שום כוח הגנה צבאי. הסכם האיחוד דן באפשרות של שינויו שיחל ב-1941 ויסתיים באופן חד-צדדי שלוש שנים לאחר מכן, אם שתי המדינות לא תגענה להסכמה.^[2] ב-1928 הגיעו כל המפלגות הפוליטיות באיסלנד להסכמה שהסכם האיחוד יבוטל מוקדם ככל האפשר.^[3]

ב-9 באפריל 1940 פתחו כוחותיה של גרמניה במבצע וסריבונג ופלשו הן לנורווגיה והן לדנמרק. דנמרק נכנעה תוך שש שעות ונכבשה וגרמניה החלה לתכנן את מבצע איקרוס שמטרתו הייתה כיבוש איסלנד והקמת בסיסים באי שישמשו את הקריגסמרינה. באותו יום שלחה ממשלת בריטניה מסר לממשלת איסלנד, בהצהירה שבריטניה שואפת לסייע לאיסלנד בשמירה על עצמאותה אך עליה להחזיק במתקנים באיסלנד כדי להגשים את המטרה הזאת. איסלנד הוזמנה להצטרף לבריטניה במלחמה כבעלת ברית. ממשלת איסלנד דחתה את ההצעה^[4]. ביום המחרת, 10 באפריל, הכריז האלת'ינגי (הפרלמנט האיסלנדי) על כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק כמי שנבצר ממנו לבצע את חובותיו החוקתיות והעבירה את האחריות עליהן לממשלת איסלנד, יחד עם כל תחומי האחריות האחרים שבוצעו על ידי דנמרק בשמה של איסלנד. ב-12 באפריל, ב"מבצע ולנטיין", השתלטו הבריטים על איי פארו. בעקבות הפלישה הגרמנית לדנמרק ולנורווגיה, החלה ממשלת בריטניה להיות בהדרגה מודאגת מהאפשרות שגרמניה תנסה להציב נוכחות צבאית באיסלנד. הבריטים חשו שמצב כזה יהווה איום בלתי נסבל לשליטה הבריטית בצפון האוקיינוס האטלנטי. לא פחות חשוב מכך, הבריטים היו להוטים להקים בסיסים באיסלנד כחיזוק של "הפטרול הצפוני".

תכנון הפלישה

עם התדרדרות המצב הצבאי בנורווגיה, הגיעה האדמירליות למסקנה שבריטניה לא תוכל עוד לסבול את אי קיומם של בסיסים שלה באיסלנד. ב-6 במאי הציג וינסטון צ'רצ'יל את הסוגיה בקבינט המלחמה. צ'רצ'יל טען שאם יהיה ניסיון להמשך המשא ומתן עם ממשלת איסלנד, עלולים הגרמנים לדעת על כך ולפעול ראשונים. פתרון בטוח ואפקטיבי יותר היה להנחית כוחות ללא הודעה מראש ולהעמיד את ממשלת איסלנד בפני עובדה מוגמרת. התוכנית אושרה על ידי קבינט המלחמה.^[5]

חיל המשלוח אורגן בחופזה ובאקראי.^[6] רוב התכנון המבצעי בוצע בהיות הכוח בדרך. הכוח צויד במפות מעטות, רובן באיכות ירודה, כשאחת מהן שורטטה מהזיכרון. לאף אחד מאנשי הכוח לא הייתה שליטה בשפה האיסלנדית.

תוכניתם של הבריטים הייתה להנחית את כל כוחותיהם ברייקיאוויק. שם הם יכלו להתמודד עם כל התנגדות ולהכניע את הגרמנים המקומיים. כדי להתגונן מפני מתקפת נגד גרמנית דרך הים, הם היו אמורים לאבטח את הנמל ולשגר כוחות בדרך היבשה להלפורדור (Hvalfjörður) הסמוכה. הבריטים גם היו מודאגים מהאפשרות שהגרמנים עלולים לשגר כוחות בדרך האוויר, כפי שהם עשו בהצלחה מרובה במערכה בנורווגיה. כדי להתמודד עם איום זה, תוכנן שחלק מהכוחות ינועו מזרחה לשדות התעופה בקלדדרנס (Kaldaðarnes ) ובסנדסקיד (Sandskeið). לבסוף, תוכנן שכוחות יישלחו בדרך היבשה לנמל באקוריירי ולשטח הנחיתה במלגרדי (Melgerði) שבצפון האי.

מחלקת המודיעין של הצי (Naval Intelligence Division) ציפתה להתנגדות משלושה מקורות אפשריים. גרמנים מקומיים, שהייתה מחשבה שיש ברשותם כמות מסוימת של כלי נשק, עלולים היו להתנגד לפלישה או לנסות לבצע סוג כל שהוא של הפיכה. בנוסף, כוח פלישה גרמני היה עלול להיות כבר בדרכו לאיסלנד או שהיה עלול לצאת לדרך מיד עם תחילת הפלישה הבריטית. מחלקת המודיעין ציפתה גם להתנגדות מצדה של משטרת רייקיאוויק, שמנתה כ-60 איש חמושים. במקרה של נוכחות ספינות סיור דניות ברייקיאוויק, המלחים הדנים עלולים לסייע למגיני העיר. אפשרות זו הייתה בלתי מעשית, שכן הספינות היחידות של הצי המלכותי הדני שפעלו מחוץ למימיה של דנמרק, היו בגרינלנד.^[7]

מבצע קלשון

כוח סטרג'ס

ב-3 במאי 1940 קיבל גדוד הנחתים המלכותי השני, שישב בביזלי שבמחוז סארי, הוראות מלונדון להיות מוכן בהתראה של שעתיים מראש לנוע ליעד בלתי ידוע. הגדוד הוכרז ככשיר מבצעית רק חודש אחד קודם לכן. אף על פי שהיה לגדוד גרעין של קצינים פעילים, חיילי הגדוד היו מגויסים טריים שעדיין זכו לאימון חלקי בלבד. לכוח היה מחסור בכלי נשק, שכללו רק רובים, אקדחים וכידוני רובים, בעוד ש-50 מהחיילים קיבלו את רוביהם מבלי שהייתה להם את ההזדמנות לירות בהם. ב-4 במאי קיבל הגדוד תוספת צנועה של ציוד, כולל מקלעים קלים מסוג ברן, תותחים נגד טנקים ומרגמות 2 אינץ'. ללא שעמד לרשותם עודף זמן, היה צורך לבצע במהלך המסע הימי את איפוס הכוונות ואת ניסוי הכלים.

נשק הסיוע שסופק לכוח כלל שני תותחי הוביצר 3.7 אינץ' ארבעה תותחים ימיים 2 פאונד QF ושני תותחי הגנת חופים 4 אינץ'. התותחים אוישו על ידי חיילים מיחידות הארטילריה של הצי ושל חיל הנחתים, ואף אחד לא ירה בהם מעולם קודם לכן. לכוח חסרו זרקורים, ציוד קשר וציוד איכון.

כמפקד הכוח מונה הקולונל רוברט סטרג'ס. סטרג'ס היה אז בן 49, קצין מוערך מאוד שלחם במלחמת העולם הראשונה במערכת גליפולי ובקרב יוטלנד. נלווה אליו כוח מודיעין קטן בפיקודו של מייג'ור המפרי קוויל ומשלחת דיפלומטית בראשותו של צ'ארלס הווארד סמית'. להוציא את אלה האחרונים, מנה הכוח 746 חיילים.

המסע לאיסלנד

ב-6 במאי הועלה כוח סטרג'ס על רכבות שעשו את דרכן לעיירה גרינוק שעל שפך הנהר קלייד. כדי להימנע ממשיכת תשומת לב, חולק הכוח לשתי רכבות במהלך המסע, אך עקב עיכובים במסע הרכבות, הגיעו הכוחות לתחנת הרכבת של גרינוק בערך באותה עת, ואיבדו במידה מסוימת את החשאיות שנדרשה למשימה. בנוסף, נעשו פשרות בנושא ביטחון המידע והמסרים הועברו ברשת הקשר בצורה גלויה וכאשר הגיעו הכוחות לגרינוק, היה ידוע לכל שיעד הכוח הוא איסלנד.

בבוקר 7 במאי עשה הכוח את דרכו לנמל גרינוק, שם המתינו לו הסיירות "ברוויק" (HMS Berwick) ו"גלאזגו" (HMS Glasgow), שנועדו לקחת אותם לאיסלנד. העלייה לספינות החלה, אך הייתה רצופה בבעיות ובעיכובים. היציאה לדרך נדחתה עד ל-8 במאי ואף אז כמות גדולה של ציוד ואספקה הושארה על הרציפים.

ב-8 במאי, בשעה 4 לפנות בוקר, הרימו הספינות עוגן ויצאו לאיסלנד. הן לוו על ידי כוח ליווי נגד-צוללות שכלל את המשחתות, "פירלס" (HMS Fearless) ו"פורצ'ן" (HMS Fortune). הסיירות לא נועדו להעברת כוח בסדר גודל זה ותנאי המחיה עליהן התאפיינו בצפיפות מרובה. למרות מזג האוויר הנוח יחסית, לקו רבים מחיילי חיל הנחתים במחלת ים קשה.

להוציא מקרה התאבדות של אחד המגויסים הטריים לחיל הנחתים, עבר המסע ללא אירועים מיוחדים.

אובדן ההפתעה

ב-10 במאי 1940, בשעה 1:47 בלילה (שעון מקומי), המריא מטוס סיור ימי מסוג Supermarine Walrus מהמעוט של הסיירת "ברוויק". מטרתה העיקרית של טיסה זו הייתה לתצפת על סביבותיה של רייקיאוויק שמא משייטות במימיה צוללות אויב, שעל פי דעתה של מחלקת המודיעין של הצי שייטו בקרבת הנמלים האיסלנדיים. לטייס המטוס ניתנו הוראות לבצע גיחה אחת בלבד מעל רייקיאוויק, אך, בין אם בטעות או בשל קצר בתקשורת, הוא טס בכמה מעגלים מעל העיר והשמיע רעש רב. באותה עת לא היו ברשותה של איסלנד מטוסים, כך שאירוע בלתי רגיל זה העיר אנשים לא מעטים בעיר משנתם. לראש ממשלת איסלנד, הרמן יונסון, נמסר דיווח על טיסה זו וכן נודע הדבר למשטרת איסלנד. מפקד המשטרה בפועל, איינר ארנלדס, שיער שככל הנראה מקורו של המטוס הוא בספינת המלחמה הבריטית שהביאה את השגריר הבריטי החדש שהיה צפוי להגיע. השערה זו הייתה נכונה, אם כי היא לא ציירה את תמונת המצב בשלמותה.

ורנר גרלך, הקונסול הגרמני, נעור גם הוא משנתו לקול המטוס. מתוך חשש ממה שצפוי לקרות, הוא נסע לנמל יחד עם גרמני נוסף. כשהשקיף במשקפת לכוון הים, הוא אישר שהצפוי אכן התרחש ומיהר לשוב לדרכו. כשהגיע לביתו, הוא התארגן לשריפת מסמכיו וניסה ללא הצלחה להשיג בטלפון את שר החוץ האיסלנדי.

הכניסה לנמל

בשעה 3:40 לפנות בוקר ראה שוטר איסלנדי צי קטן של ספינות מלחמה מתקרב לנמל, אך לא עלה בידו לזהות את לאומיותן של הספינות. הוא הודיע למפקדו, שהודיע לאיינר ארנלדס, מפקד המשטרה בפועל. חוקי הנייטרליות שלהן הייתה איסלנד מחויבת, אסרו על יותר משלוש ספינות מלחמה של המדינות המעורבות במלחמה לעשות שימוש בנמל טבעי של מדינה נייטרלית בעת ובעונה אחת. על כל מטוס שהמריא מסיפונן של ספינות כאלה נאסר לטוס מעל מים טריטוריאליים של מדינה כזאת. בראותו שהצי המתקרב עומד להפר את הנייטרליות האיסלנדית, החליט ארנלדס לחקור את העניין. בהגיעו לנמל, הוא ראה את הספינות במו עיניו והגיע למסקנה שהן ככל הנראה בריטיות. הוא יצר קשר עם משרד החוץ, שאישר לו שעליו לצאת לכוון הצי ולהודיע למפקדו שהוא מפר את הנייטרליות של איסלנד. קציני מכס נצטוו להכין סירה.

בינתיים, קיבלו הנחתים על סיפון ה"ברוויק" פקודה לעלות על סיפון ה"פירלס" שתיקח אותם אל הנמל. מחלת הים שהחיילים סבלו ממנו וחוסר ניסיונם גרמו לכמה עיכובים והקצינים היו מתוסכלים מכך. זמן קצר לפני השעה 5 בבוקר, יצאה ה"פירלס" לכוון נמל רייקיאוויק כשעל סיפונה כ-400 נחתים. קהל קטן התאסף במקום, כולל כמה שוטרים שעדיין המתינו לסירה עבור קציני המכס. הקונסול הבריטי ברייקיאוויק קיבל הודעה מוקדמת על הפלישה וחיכה יחד עם צוותו כדי לסייע לכוחות עם הגעתם. מתוך חוסר הנוחות שהוא חש עקב נוכחות הקהל, פנה הקונסול שפרד לשוטר איסלנדי ואמר לו: "אכפת לך... להרחיק את הקהל מעט אחורה, כדי שהחיילים יוכלו לרדת מהמשחתת?" הוא שאל. "כמובן", השיב השוטר.

אנשי הכוח שהיה על סיפון ה"פירלס" החלו לרדת לרציף מיד לאחר שהספינה עגנה בנמל. ארלנדס ביקש לשוחח עם מפקד המשחתת, אך נתקל בסירוב. לאחר מכן הוא מיהר לדווח לראש הממשלה, שהורה לו לא להפריע לכוחות הבריטים ולהשתדל למנוע חיכוכים בינם לבין האיסלנדים.

בשטח הנמל מחו כמה מקומיים כנגד הגעתם של הבריטים. אחד האיסלנדים חטף רובה מידיו של אחד הנחתים ונעץ סיגריה בקנה שלו. לאחר מכן הוא השליך את הרובה חזרה לחייל ואמר לו להיזהר כשהוא עושה בו שימוש. באותו רגע הגיע קצין בריטי לנזוף בנחת.

הפעולות ברייקיאוויק

הכוחות הבריטים החלו את פעולותיהם ברייקיאוויק בהצבת משמר על משרד הדואר ובהצמדת כרזה לדלת הבניין. הכרזה הסבירה באיסלנדית רצוצה שהכוחות הבריטים כבשו את העיר וקראו לשיתוף פעולה בטיפול בגרמנים המקומיים. משרדי שירות הטלפונים, שירות השידור האיסלנדיים והתחנה המטאורולוגית הושמו מיד תחת שליטה בריטית כדי למנוע את הגעת החדשות על הפלישה לברלין.

בינתיים, ניתנה עדיפות גבוהה לתפיסת הקונסוליה הגרמנית. בהגיעם לקונסוליה, רווח לכוחות כאשר גילו שלא הייתה במקום כל התנגדות ופשוט נקשו על הדלת. הקונסול גרלך פתח את הדלת, מחה נגד הפלישה והזכיר לבריטים שאיסלנד היא מדינה נייטרלית. בתגובה הוזכר לו שדנמרק גם היא הייתה מדינה נייטרלית. הבריטים גילו אש בוערת בקומה העליונה של הקונסוליה ומצאו ערמת מסמכים שהובערו בתוך האמבטיה של הקונסול. הם כיבו את האש והצילו מספר ניכר של תיקי מסמכים.

הבריטים ציפו גם להתנגדות מצוות ה"בהיה בלנקה", אוניית משא גרמנית שפגעה בקרחון במצר דנמרק (המצר שמפריד בין איסלנד לבין גרינלנד) וש-62 אנשי צוותה ניצלו בידי מכמורתן איסלנדי. אנשי צוות הספינה הגרמנית, שהיו לא חמושים, נכנעו ללא התנגדות.

תוצאות הפלישה

בערבו של 10 במאי 1940 פרסמה ממשלת איסלנד מחאה על כך שהנייטרליות שלה "הופרה באופן בוטה" וש"עצמאותה הופרה" וציינה שהיא מצפה לקבל פיצוי על כל הנזקים שנגרמו. הבריטים הבטיחו לפצות את האיסלנדים, להגיע אתם להסכמים עסקיים נוחים, לא להתערב בענייניה הפנימיים של איסלנד ולפנות ממנה את כל הכוחות מיד עם תום המלחמה. תוך שהם הרגילו את עצמם למצב החדש, שיתפו הרשויות האיסלנדיות פעולה דה פקטו עם כוחות הפלישה, אף על פי שבאופן רשמי הם החזיקו במדיניות נייטרלית. בימים הבאים נשלח ציוד להגנה אנטי אווירית שצוותיו היו מאומנים באופן חלקי בלבד ושהיה בלתי מספיק למשימת ההגנה על האי. ב-17 במאי הגיע כוח תגבור של צבא קנדה שמנה 4,000 חיילים כדי להחליף את הנחתים. ביולי נחתו באיסלנד כוחות של הדיוויזיה הקנדית השנייה והדיוויזיה הקנדית השלישית. בסופו של דבר מנו היחידות של חבר העמים הבריטי באיסלנד 25,000 חיילים בסיוע של יחידות של חיל האוויר המלכותי, הצי המלכותי והצי המלכותי הקנדי.^[8] בחלוף שנה לפלישה, הוצבו באיסלנד כוחות מארצות הברית, שהייתה אז עדיין נייטרלית, על סמך הסכם שנחתם עם ממשלת איסלנד ורוב הכוח הבריטי התפנה מהאי. לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה ב-7 בדצמבר 1941 גדל סדר הכוחות האמריקאי באופן משמעותי והגיע לכ-30,000 איש מצבא ארצות הברית, מצי ארצות הברית ומחיל האוויר של ארצות הברית בכל רגע נתון. חיל האוויר המלכותי הבריטי וחיל האוויר המלכותי הקנדי המשיכו לפעול עד תום המלחמה משני בסיסים באיסלנד.

מטרות הפלישה הבריטית לאיסלנד היו למנוע כיבוש נגדי של הגרמנים, להציב בסיסים לסיורים ימיים ואוויריים ולהגן על נתיבי הסחר הימי מצפון אמריקה לאירופה. בהקשר זה נחלה הפלישה הצלחה. עם זאת, לנוכחות של הכוחות הבריטים, האמריקאים והקנדים הייתה השלכה ארוכת טווח על איסלנד. מספרם של החיילים הזרים על האי היה שווה בחלק מהתקופה לרבע מאוכלוסייתה של איסלנד וכמעט למחצית מאוכלוסיית הגברים המקומית. עד היום נותרו האיסלנדים חלוקים בדעותיהם בנוגע ליחס לפלישה ולמלחמה, שלעיתים קרויה "המלחמה המבורכת" (באיסלנדית: blessað stríðið). חלקם של האיסלנדים מצביעים על התחייה הכלכלית של המדינה שהתרחשה בעקבות הפלישה ואילו אחרים מצביעים על אובדן הריבונות ועל הטלטלה החברתית. הכיבוש בתקופת המלחמה הצריך את סלילתה של רשת כבישים, בניית בתי חולים, נמלים, שדות תעופה וגשרים בכל רחבי איסלנד ולכך הייתה השפעה חיובית מאוד על כלכלת האי. עם זאת, הוקיעו האיסלנדים בחריפות את הקשרים המיניים שנרקמו בין הכוחות לבין הנשים המקומיות, שגרמו למחלוקת משמעותית ולמהפך פוליטי. נשים הואשמו לעיתים קרובות בזנות ובבגידה. מיחסים אלו נולדו 255 ילדים שכונו "ילדי המצב" (ástandsbörn). ב-1941 חקר שר המשפטים האיסלנדי את "המצב" והמשטרה הטילה מעקב על יותר מ-500 נשים שקיימו יחסי מין עם החיילים הזרים. רבים היו מודאגים מכך שהכוחות הזרים "לקחו איתם" נשים, ידידים ומשפחות. ב-1942 נפתחו שני מעונות לשיכון נשים כאלו שקיימו יחסי מין עם החיילים. שני המתקנים נסגרו תוך שנה, לאחר שהתגלה בחקירות שרוב מערכות היחסים הללו היו בהסכמה. כ-332 נשים איסלנדיות נישאו לחיילים זרים.

במהלך הכיבוש, ב-17 ביוני 1944, הכריזה איסלנד על עצמה כרפובליקה, ובעודה ממשיכה לשתף פעולה עם כוחות הצבא הבריטים, הקנדים והאמריקאים, נותרה המדינה באופן רשמי נייטרלית עד לסיום המלחמה. הסכם קפלאוויק, שנחתם ב-1948 בין ארצות הברית לבין הרפובליקה של איסלנד, קבע שצבא ארצות הברית יפנה את המדינה תוך שישה חודשים ושאיסלנד תקבל את השליטה על הבסיס האווירי בקפלאוויק. סעיף זה בהסכם לא קוים במשך עשרות שנים והנוכחות הצבאית האמריקאית הסתיימה רק ב-30 בספטמבר 2006. עם תום המלחמה הושבו רוב המתקנים שהוחזקו על ידי הכוחות הזרים לידי ממשלת איסלנד.

אף על פי שמטרת הפלישה הייתה לסכל פלישה גרמנית, אין כל עדות לכך שהגרמנים תכננו בכלל פלישה לאיסלנד. עם זאת, היה אינטרס גרמני לכבוש את איסלנד. בראיון שקיים לאחר המלחמה עם עיתונאי אמריקאי, טען ולטר ורלימונט, סגנו של אלפרד יודל, ש"היטלר היה בהחלט מעוניין בכיבושה של איסלנד לפני הכיבוש הבריטי. ראשית, הוא רצה למנוע מכל אחד אחר להגיע לשם ושנית, הוא רצה לעשות באיסלנד שימוש כבסיס אווירי להגנתן של הצוללות שלנו שפעלו באזור". לאחר הפלישה הבריטית, הכינו הגרמנים דוח שבדק את הסבירות של כיבושה של איסלנד על ידם ("מבצע איקרוס"). מסקנת הדוח הייתה שבעוד שהפלישה עשויה לנחול הצלחה, החזקת קווי אספקה לכוחות הכיבוש באי תהיה יקרה מדי והיתרונות שבהחזקתה של איסלנד תחת כיבוש גרמני לא יהיו שקולים לתועלת שבו.^[9]

ראו גם

• איסלנד במלחמת העולם השנייה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפלישה לאיסלנד בוויקישיתוף

• צבא אנגלי תפס את איסלנד, המשקיף, 12 במאי 1940

הערות שוליים

1. Stone, Bill (1998). "Iceland in the Second World War". Stone & Stone. Retrieved 22 June 2008.
2. Karlsson, Gunnar (2000). Iceland's 1100 Years: History of a Marginal Society. London: Hurst. Page 283
3. Karlsson, Gunnar (2000). Iceland's 1100 Years: History of a Marginal Society. London: Hurst.page 319
4. Bittner, Donald F. (1983). The Lion and the White Falcon: Britain and Iceland in the World War II Era. Hamden: Archon Books. Page 34
5. Bittner, Donald F. (1983). The Lion and the White Falcon: Britain and Iceland in the World War II Era. Hamden: Archon Books. Page 38
6. Bittner, Donald F. (1983). The Lion and the White Falcon: Britain and Iceland in the World War II Era. Hamden: Archon Books. Page 40
7. Nørby, Søren (2015). "The Big Scuttle – August 29, 1943". Naval History.dk. Retrieved 2 July 2016.
8. Fairchild, Byron. "Chapter 3: Decision To Land United States Forces In Iceland, 1941". United States Forces In Iceland. U.S. Army Center of Military History. pp. 73–97. Retrieved 2 July 2016.
9. "Hverjar voru áætlanir Þjóðverja um að ráðast inn í Ísland í seinni heimsstyrjöldinni?". Retrieved 2015-09-24. (באיסלנדית)