לידה |
13 ביולי 1858 סגד, הונגריה |
---|---|
פטירה |
19 במרץ 1903 (בגיל 44) בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
שם לידה | Dankó István |
שם במה | Dankó Pista |
מוקד פעילות | הונגריה |
שפה מועדפת | הונגרית |
כלי נגינה | כינור |
אישטוואן דנקו, בשמו האמנותי פישטה דנקו (בהונגרית: Dankó Pista ;סטימז,[1] 14 ביוני 1858 – בודפשט, 29 במרץ 1903)[2] היה מוזיקאי (כנר ומלחין) מוביל הרכב צועני הונגרי מפורסם ביותר ברמה לאומית, כותב שירי עם.
חלק מהמקורות מצביעים על הבית ברחוב הנגאס (Hangász) בסגד (רחוב ביהרי 13 של היום) כמקום הולדתו של דנקו, בעוד אחרים מצביעים על שכונה מרוחקת שהיום הוא בכפר סטימז (Szatymaz).[3] הוריו היו אישטוואן דנקו ורוזליה מיו והוא נולד כילדם הראשון. היה רק בן תשע כשאיבד את אביו. יחד איתו נותרו שלוש אחיותיו, אירן, אתל ורוזה, יתומות למחצה.
הוא לא יכול היה להמשיך ללמוד לאחר מות אביו. השלים על כן רק שלוש כיתות יסודיות: מתוכם כיתה קלוויניסטית וכיתה לותרנית. הוא אהב לקרוא, לעיתים קרובות שאל ספרים מחבריו התלמידים ולימים הקים ספרייה משלו. בעיקר אהב את יצירותיהם של אלכסנדר דיומא, ויקטור הוגו ומור יוקאי.
נאצי ארדאי (איגנץ ארדאי, הידוע בשמו האמנותי כנאצי ארדאי - סגד, 22 בנובמבר 1845 – בודפשט, 6 ביולי 1893) היה מוזיקאי צועני, מוביל הרכב וכותב שירים – נאצי זה שם חיבה לאיגנץ בהונגרית). ארדאי לימד אותו לנגן בכינור במשך חודשיים, אבל עד מהרה נאלץ דנקו לצאת לעבודה: הוא התפרנס כפועל בייצור לבני אדוב (חומר בניין העשוי מאדמה ומחומרים אורגניים, בשם אחר לבני בוץ). הוא לא הפך לוירטואוז, אבל בני זמנו העידו שהמוזיקה שלו הגיעה מליבו ומנשמתו כשניגן.
הוא היה רק בן 15 כשארגן את להקת הצוענים שלו בכפר הולדתו והפך למנהיגה. הם ניגנו מוזיקה בעולם החוות שמסביב מכיוון שהיה שם ביקוש למוזיקאים זולים. לעיתים קרובות הופיעו בתמורה לכסף מועט, אוכל או יין. הלהקה ביקרה גם בחווה של צייר הדיוקנאות פרנץ יו, פישטה בן ה-17 כחול העיניים (מעולם לא קראו לו אישטוואן) התאהב בבתו של בעל הבית, אילונקה בת ה-13, אך אביה לא ייעד אותה עבורו. שלוש שנים לאחר מכן, בשמו של פישטה, ביקש הקפטן פאל דרוצי, נציב השלום עם פורעי החוק הליסטים, את ידה של הנערה, אך אביה של הנערה בת ה-16 אז, גירש אותו מביתו. לאחר שני ניסיונות לא מוצלחים כאלה, הוא הצליח לבסוף לשאת את הנערה בניסיון השלישי והתחתן איתה בכנסייה בקישטלק) שני ילדיהם מתו עוד בגיל צעיר ואילונקה יו (1944-1868), שקראו לה בזמן מותה אילונקה ראטוני מנישואיה השניים, נקברה לצד בעלה הראשון.[4]
הוורד היה מוטיב נפוץ בשירה והזמר של דנקו ונמצא בכותרת או בטקסט של לפחות חמישים משיריו. הוא כתב כמה תוספות זמר למחזות עם ומספר שיריו שכתב הוא קרוב לחמש מאות. לאיוש פושה, גזה גארדוני, אנטל בקפי ואישטוואן טמרקן כתבו מילים לשיריו.
מאוחר יותר עבר דנקו לסגד. השירים הראשונים שלו זכו לפופולריות גדולה באמצעות הביצוע של השחקנית המפורסמת הלאומית לואיזה בלהה (שכונתה "הזמיר הלאומי"). דנקו נסע לבודפשט ב-1890, וב-1895 זכה בפרס של "זמנים החדשים" (Új Idők) שהיה שבועון ספרותי חשוב באותה התקופה. הפרס הוענק על הלחנת שירי הבלטון של המשורר לאיוש פושה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא סייר ברחבי הונגריה עם כל הרכב להקתו, הופיע ביישובי המישור ההונגרי הגדול ובערים הגדולות של צפון הונגריה (Felvidék-היילנדס) וכתוצאה מכך, הפופולריות של הרכבי להקות הנגינה והשירה הגרמניים נדחקה לשוליים. הם סיירו גם בערי האימפריה הרוסית, ניגנו במוסקבה ובסנקט פטרבורג.
אנקדוטה משמרת את ההצלחות שלו שם: בסיום הקונצרט שניתן בחצר הצאר, הוא ולהקתו קצרו הצלחה כה גדולה שהנסיך ניקולאי (לימים הצאר ניקולאי השני) ניגש אל דנקו וכהוקרה הלביש על אצבעו את הטבעת המבריקה והיפה ביותר שלו. האורחים האחרים ראו את המחווה והלכו גם הם לברך אותו וכל אחד משך טבעת אצבעותיו.
הוא לא הבין בכתיבת תווים, אז השירים שלו נרשמו על ידי אחרים. העוני רדף אחריו לכל אורך חייו. מחלת הריאות שלו החמירה, אגודת "שולחן פושה" החלה לאסוף עבורו כסף ומכל רחבי הארץ הגיעו תרומות לרפאו. הוא נשלח לסן רמו, שם טופל במשך חורף שלם, אך לא ניתן היה לשקם את בריאותו. הוא מת ב-29 במרץ 1903 בדירת גיסו בבודה.
פרנץ הרצג נפרד ממנו בפשט, חמש מאות צוענים ניגנו את שירו "נשבר כינורי". ארונו הוצב מול המוזיאון בסגד, ולאיוש פושה ואישטוואן טמרקן נשאו נאומי פרידה ליד ארונו. הוא הובא למנוחות בבית הקברות במרכז העיר. כמו כן הוקם פסל לזכרו. הפסל היהודי-הונגרי אדה מרגו עיצב אותו ולא ביקש תשלום, אלא רק את מחיר השיש. עבודתו הוקמה לבסוף ב-20 באוקטובר 1912, לא הרחק מהפסל של אליזבט, נסיכת בוואריה (סיסי), שהייתה גם "מלכת הונגריה" כרעייתו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה.
הוא כתב כמעט 500 שירי עם עצמאיים:
על טיילת סטפניה בסגד, מול מלון קאש, ניצב פסלו של דנקו של אדה מרגו, שהוקם ב-1912. אדה מרגו עיצב את הפסל מתוך כבוד, הוא ביקש רק את המחיר גוש השיש. לרגל מאה שנה למותו של פישטה דנקו (2003), הוצב ליד הפסל לוח זיכרון, בו כתוב קטע מהשיר של המשורר דיולה יוהאס בשם פישטה דנקו.