![]() | |
לידה |
3 במרץ 1902 סינסינטי, ארצות הברית ![]() |
---|---|
פטירה |
19 בפברואר 1988 (בגיל 85) הברונקס, ארצות הברית ![]() |
מקום לימודים | |
תחום יצירה |
ציור, תחריט ![]() |
פרסים והוקרה |
|
בן או בת זוג |
הארולד וולף ![]() |
![]() ![]() |
איסבל בישופ (באנגלית: Isabel Bishop; 3 במרץ 1902 – 19 בפברואר 1988) הייתה ציירת וגרפיקאית אמריקאית, אשר נודעה בזכות ציוריה של נשים עובדות, נוודים ותלמידים. לעיתים היא אף גלפה וחרטה בהתבסס על הציורים שלה. סגנון האמנות בתקופתה היה ריאליזם חברתי, והיא פיתחה טכניקה ריאליסטית משלה.[1]
היא זכתה במספר פרסים מהאקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות על עבודותיה בשנים 1943 ו-1987, ואף הייתה האישה הראשונה לכהן כסגנית הנשיא באקדמיה זו. בנוסף, הוענק לה פרס על הישגים יוצאים מן הכלל בתחום האמנות על ידי ג'ימי קרטר בתקופת כהונתו כנשיא ארצות הברית בשנת 1979.[2]
בישופ נולדה במשפחה אינטלקטואלית: שני הוריה היו חוקרים ואנשי חינוך. אביה, ד"ר ג. רסמן בישופ, היה איש חינוך ולימד לטינית ויוונית. אמה הייתה סופרז'יסטית ופמיניסטית שרצתה להיות סופרת, אך לא הצליחה כיוון שמעולם לא התפרסמו כתיבותיה. לאיסבל היו שני זוגות אחים תאומים בוגרים.[3]
בשל ההתנגשות של ניהול חיי המשפחה וחיי העבודה הם עברו מניו ג'רזי לסינסינטי, אוהיו שבארצות הברית ושם נולדה איסבל בשנת 1902. המעבר לא היטיב עם מעמדם הכלכלי של משפחת בישופ, אשר היה נמוך מהממוצע (מעמד הפועלים), והם עברו מסינסינטי לדטרויט על מנת להיעזר בדוד עשיר ונדיב, שם האב חזר לעבוד בחינוך.[4]
כשהייתה בת 15, החלה ללמוד בבית ספר "וויקר" לאמנות גבוהה, שם פיתחה את העניין שלה באמנות.
בגיל 16, עברה בישופ לניו יורק בעזרתו הכלכלית של אותו דוד של אביה, על מנת ללמוד איור ועיצוב בבית הספר של ניו יורק לעיצוב יישומי לנשים, והתגוררה באכסניה של גב' ווילד עבור נשים צעירות בצד המזרחי של ניו -יורק.[4]
בשנת 1918 היא החלה להתעניין בסגנון המודרניזם, טרנד שהחל בשנת 1913, והחליטה לנטוש את תחום האיור על מנת להיכנס לעולם האמנות הגבוהה. בין השנים 1922–1924, בישופ השתתפה בקורסים בליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק. ראשית, היא למדה עם המודרניסט מקס ובר ולאחר מכן עם הצייר הריאליסטי קנת' האייס מילר.[4]
ב-9 באוגוסט 1934, בגיל 32, איסבל נישאה להרולד ג. וולף, נוירולוג מומחה. לזוג נולד ילד בשם רמסן (על שם אביה של איסבל), ב-6 באפריל 1940. ד"ר וולף מת ב-21 פברואר, 1962 לאחר 28 שנות נישואין.[3]
בישופ עברה בגיל נעוריה לניו יורק על מנת ללמוד איור, אך בשנות ה-20 היא עזבה את התחום לטובת אמנות הציור. ב-1934 היא פתחה סטודיו משלה ב"כיכר יוניון" שבמנהטן, שם עבדה לשארית חייה, ואליו נסעה בכל יום מביתה בריברדייל שבניו יורק. ציוריה מציגים את גאות ושפל החיים ברחובות ניו יורק, כפי שניתן לראות מחלון הקומה הרביעית שלה. בישופ צפתה ותיעדה בציוריה את הפעילות היומיומית של הנכים ואת אנשי מעמד הפועלים של העיר, והדימויים שלה לכדו רגעים חולפים של אנשים שהולכים ומפטפטים. עבודתה בסוג אמנות זה תמיד הייתה לה חשובה. היא הושפעה מרעיונות תבנית וקומפוזיציה של האמנים מנטניה, פיירו דלה פרנצ'סקה ושארדן.[5]
בשנות ה-30 ובזכות דמויותיה המצוירות, זכתה איסבל בהכרה כאחת הריאליסטים העירוניים הבולטים של "בית הספר הרחוב הארבעה-עשר". מושג זה מתייחס לקבוצה של ציירים מניו יורק, שבמשך שנות ה-20 וה-30 המשיכה במסורת שהחלה בדור קודם של תיאורים מציאותיים של חיי היומיום.
בשנת 1935 החלה ללמד בליגת הסטודנטים לאמנות, שם למדה כעשור לפני כן, וב-1937 הייתה האישה הראשונה שעבדה במשרה מלאה כחברת צוות. בשנת 1946 הפכה לסגנית הנשיא באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומכתבים. גם כאן, פרצה דרך והייתה האישה הראשונה לעבוד בתפקיד כזה.
בשנים מאוחרות יותר (שנות ה-50–60), בישופ שילבה בציוריה עירום נשי עם ציור של קבוצות דמויות בתנועה.[5] עבודותיה העידו על פניה המשתנים של כיכר יוניון במהלך השנים, מהתקופה שלאחר השפל של שנות השלושים, ועד למפגיני המלחמה ולסטודנטים משנות ה-60 וה- 70.
בגיל 72 בישופ קיימה את התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה שלה במוזיאון הוויטני לאמנות אמריקאית בניו יורק.
בישופ הכירה את סיפורם של ורגיליוס ודנטה דרך אמה, שלמדה איטלקית על מנת לתרגם את ספרו של דנטה לאנגלית. לדבריה, היא קיבלה השראה מקריאתה בתרגומם של הטקסטים "down-to-earth" ו"unpoetical" מתוך הפואמה "התופת" של דנטה, גרסה שהתמקדה בפרטי היום-יום של העולם התחתון. היא קשרה בין המוני נפשות רגילות המתעמתות עם דנטה וורגיליוס בגיהנום לבין המוני בני האדם שעברו מדי יום ביוניון סקוור בשעת העומס.
זו אחת היצירות הידועות ביותר של בישופ. השלמת הציור והופעתו בגלריות ארכו יותר משנה. יצירה זו התבססה על שני מכרות בכיכר יוניון, והיא ביקשה ללכוד את האינטראקציה ביניהן. היצירה צבועה בשמן ובטמפרה. השלווה שהציור משדר והזוהר החמים מטשטשים את הנסיבות הכלכליות הקודרות של השפל הגדול בשנות ה-30.
בציור המכונה "מפגש", בישופ המשיכה את הקו הסגנוני של יצירות מרובות שלה- לכידת סצנה של אינטראקציה בין גבר ואישה ברחוב בעיר. התיאור שלה על האישה כזקופה ובטוחה, מתקרבת לגבר ותומכת בו כנגד קיר, מדגים איך בישופ הבינה את התפקידים המגדריים השונים כבר באותה תקופה.
ביצירה זו, אישה צעירה, כנראה עובדת משרד, בעיצומה של בדיקת שינייה במראת כיס לאחר מריחת אודם. חוסר החן בבדיקה העצמית תואם את הריאליזם של בישופ ואת התעניינותה בחיי היומיום של נשים עובדות. בישופ ראתה נשים עובדות כחלק מהמסורת האמריקנית של קידום הנשים.
היא השתמשה בתנועות מכחול גסות ובתנועה הפיזית של הדמות כדי לבטא את ההתקדמות החברתית הזו.