בלבוש אלג'ראי | |
לידה |
3 בינואר 1843 מרסיי, צרפת |
---|---|
פטירה |
9 באוקטובר 1910 (בגיל 67) מרסיי, צרפת |
שם לידה | Elzéar Emmanuel Arène Abeille de Perrin |
ענף מדעי | חוקר טבע |
מקום מגורים | צרפת |
אלזאר עמנואל ארנה אביי דה פראן (בצרפתית: Elzéar Emmanuel Arène Abeille de Perrin; 3 בינואר 1843 - 9 באוקטובר 1910) היה אנטומולוג וחוקר טבע צרפתי.
אביי נולד לפאול-אמנואל פראן (1797–1868) סוחר עשיר ממרסיי חובב גננות ובוטניקה. לאחר שסיים את לימודי המשפטים בהצלחה בחר לעסוק בעריכת דין בעיר מולדתו. הופעותיו המוצלחות בבית המשפט ניבאו לו קריירה מצליחה אך הוא נמשך לידיעת הטבע ושאף לחקור את העולם. באותו הזמן אחיו הבוגר איבד את אשתו בטרם עת והמקרה ערער את נפשו. אביי החליט להקדיש את זמנו הפנוי לטיפול באחיו ובמשפחתו הגדולה ובשל כך לוותר על הקמת משפחה משל עצמו. בתקופה זו פסק מלעסוק בעריכת דין אך לא הצליח לזנוח את אהבתו למדע, הוא הקדיש את כל זמנו הפנוי ללימודי הטבע וב-1864 התקבל לאגודה הצרפתית לאנטומולוגיה והחל לפרסם מחקרים על מינים נדירים שאסף ביערות האלונים בסביבה. אחת הבעיות הנפוצות בזיהוי והגדרה היא היכולת להבדיל בין וואריאציות אקראיות בתוך אותו המין לבין שינויים המלמדים על שוני גנטי בין מינים שונים. אביי גילה כישרון בתחום זה והצליח לזהות מינים רבים שתוארו כמינים חדשים למדע אך למעשה היו שמות נרדפים למינים ידועים אחרים. במשך הזמן הצליח לאסוף אוסף חרקים מרשים למדי וחוקרים רבים נהגו לפקוד את האוסף או לבקש פרטים מסוימים מתוכו לצורך מחקר מדעי. ב-1869 עזר לחברו פֵּרוֹן(Peyron) בפרסום מונוגרפיה על מלכיתיים. ב-1870 יצא לחקור את המערות של הרי הפירנאים לאחר ששמע על גילויים של מינים חסרי עיניים במערות. במהלך מסע זה חקר יותר מ-200 מערות ותגליותיו עודדו חוקרים רבים אחרים לצאת ולחקור את מארג החיים בבית גידול ייחודי זה.[1]
יצר ההרפתקנות שלו לחקר מקומות נידחים בשילוב סקרנותו לגבי האירועים שהתרחשו בתחילת הנצרות הובילו אותו ב-1874 לצאת למסע לכיוון ארץ ישראל. באותה שנה הגיע ליפו והתארח אצל הקונסול הצרפתי של העיר ושם גם פגש את בתו של הקונסול שהקסימה אותו וגרמה לו לזנוח את החלטתו בעבר ולקחת אותה לאישה. לאחר שביקר במקומות הקדושים יצא למסע לאורך החוף עד לביירות, לטקיה ואיסכנדרון. במהלך מסע זה נאלץ לעבור בביצות החוף וחלה במלריה, למרות זאת הצליח לאסוף מספר עצום של חרקים (יותר מ-40,000) ולהגיע מותש לביתו שבצרפת. לרוע המזל כמעט כל החרקים שאסף אבדו ובריאותו התערערה בשל כך. ב-1879 החליט לצאת למסע זה בשנית והפליג ליפו. הוא שלח את אשתו לביירות בדרך החוף הבטוחה יחסית ויצא צפונה לכיוון אגם הכנרת ומדבריות סוריה המשתרעים מאחורי הרי מול הלבנון. בניגוד לדרכים הראשיות לאורך החוף המסע לפנים הארץ היה מסוכן מאוד באותה תקופה מאחר שבדואים נוודים שלטו באזור ונהגו לשדוד ולהרוג זרים שנקלעו לדרכם. אביי עטה על עצמו ביגוד מקומי רכש סוס זקן ושכר צעיר ערבי שלמד בבית ספר צרפתי כדי שישמש לו כמתורגמן. במהלך המסע הציג את עצמו כרופא הודי שנקרא לעזרה וביקש מהבדואים שלא לעבור על מנהג הכנסת האורחים ולתת לו לעבור בבטחה. במשך ארבעת חודשי המסע חלה פעמים רבות ואף ביקש מהמתורגמן לנטוש אותו למוות לאחר שחשב כי כוחותיו אזלו. בסופו של דבר הצליח להגיע לביירות בכוחותיו האחרונים ובמצב גופני כל כך רעוע עד שאשתו לא הצליחה לזהותו. ולמרות זאת לימים יתבהר שמסעו הניב הישג אדיר של כ-600 מינים חדשים למדע.[1]
לאחר המסע בריאותו לא חזרה אליו כפי שהייתה והוא החליט לעבור ליֵר(אנ') עיר נופש קטנה בדרום צרפת בעלת מזג אוויר נוח. שם פגש את ז'.ב. ז'וֹבֵּר (J.-B. Jaubert) וביחד הקימו מוזיאון טבע בעיר. המוזיאון נהפך במהרה למרכז מחקרי שעסק לא רק בחרקים אלא גם בארכאולוגיה, ציפורים ונושאי ידיעת טבע אחרים. ב-1891 פרסם את עבודתו על המלכיתיים של אירופה והסביבה וב-1892 העניקה לו על כך, האגודה הצרפתית לאנטומולוגיה, את פרס דולפוס (Dollfus).[1]
ב-1893 כאשר שמונת ילדיו התבגרו יצא למסע נוסף עם חברו א. שוֹבּוֹ (A. Chobaut) לאלג'יר ושנה אחר כך ביחד עם אשתו לתוניס, את המינים הרבים שאסף פיזר בין מומחים שונים באירופה. ב-1908 קיבל תואר של כבוד מהאגודה האנטומולוגית.[1]
במשך חייו הגדיר יותר מ-1000 מינים חדשים למדע ולאחר פטירתו אוסף החרקים שלו שכלל חיפושיות, דבוראים, זבובאים וחגבאים עבר לרשות מוזיאון הטבע בפריז.[1]