אלפרד פיליפסון
 | |
| לידה |
1 בינואר 1864 בון, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
28 במרץ 1953 (בגיל 89) בון, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בון-קסטל |
| מקום לימודים | |
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אלפרד פיליפסון (1 בינואר 1864, בון - 28 במרץ 1953 בבון) היה גאוגרף גרמני.
הוא היה בנו הצעיר של הרב הרפורמי והעיתונאי לודוויג פיליפסון ואשתו השנייה מתילדה. אחיו היה ההיסטוריון מרטין פיליפסון.[1]
קורות חיים מדעיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיליפסון למד גאוגרפיה, גאולוגיה, מינרלוגיה וכלכלה בבון ולייפציג. בשנת 1886 הוענק לו תואר הדוקטורט על ידי פון ריכטהופן (גר') באוניברסיטת לייפציג. עבודת הדוקטורט עסקה בגאומורפולוגיה של אגני הניקוז. בשנת 1887 יצא פיליפסון למסע הראשון לאיי יוון והמשיך במסעות המחקר גם לאורך העשור האחרון של המאה ה-19. הוא סייר בצפון יוון (1893), קונסטנטינופול, האיים האגאיים (1896) ורוסיה (1897). בין מסעותיו סיכם את ממצאיו בשורה ארוכה של ספרים. חלקם עוסקים בגאומורפולוגיה של אזורי המחקר, אחרים נכתבו בגישת הגאוגרפיה הרגיונלית כמו הספר על אזור הים התיכון והספר על אירופה.[2]
מחקריו של פיליפסון הושפעו כולם מהדטרמיניזם במדעי הטבע של סוף המאה-19.[3] למרות זאת הוא קישר את הגאומורפולוגיה עם התכונות האנושיות וההתפתחות ההיסטורית של האזור הנחקר. בגישתו רצה לתאר ולהסביר את תופעות הנוף הנראות לעין דרך הבנת ארגונם והיחסים הדדיים שביניהם. תפיסתו האנתרופוגאוגרפית הושפעה מתקופתו – הוא תיאר את תושבי האזורים שחקר ואת תרבותם מנקודת המבט של האדם האירופאי העליון.[4]
הכרה מדעית ויהדותו של פילפסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיהודי, פיליפסון נפגע בתהליך קידומו באקדמיה. לאחר סיום הדוקטורט, נדד בין אוניברסיטאות גרמניות חדשות שנפתחו בדרום המדינה ונדחה על ידן. בחוות הדעת על דחייתו השתמשו תמיד ״בסיבות מדעיות״. גם בעיר הולדתו - בון, הוא נדחה בפעם הראשונה. כשהגיש מועמדותו פעם נוספת, בהתערבות אנשי מקצוע מתחומי הגאולוגיה והאנתרופולוגיה שהכירו את חשיבות מחקריו השתנה גורלו. כך, בשנת 1891, פיליפסון קיבל באוניברסיטת בון, את כרטיס הכניסה לעולם האקדמי ואת המינוי כפרופסור זוטר. בשנת 1904, פיליפסון זכה בהכרה האקדמית מלאה, אחרי שפרסם שורה של ספרים ומחקרים. הכרה זו, הוא לא קיבל בגרמניה, אלא באוניברסיטת ברן בשווייץ. המינוי בשווייץ, פתח לו מחדש את הדלתות לאוניברסיטאות בגרמניה – ובשנת 1911 חזר והתיישב בבון .[5]
באוניברסיטת בון מאמציו של פיליפסון היו לפתח את הגאוגרפיה כענף חשוב מבחינה מדעית. באמצעות הרחבה שיטתית של הספרייה, אוסף המפות וחדרי סמינרים. פיליפסון יצר בבון את אחד המוסדות הגאוגרפיים המודרניים ביותר בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה.
ההכרה בגדולתו המדעית הביאה לו תוארי כבוד. כבר בשנת 1915, קיבל מהמלך הפרוסי תואר של יועץ. בשנים 25–1921 היה היו״ר של ״האגודה הגאוגרפית הגרמנית״, ויו״ר הוועדה לגאוגרפיה ב״איגוד המדעים בגרמניה״. הוא התמנה גם כיו״ר הוועדה הגרמנית לרפורמה בלימודי הגאוגרפיה בבתי הספר התיכוניים. עוד קודם לכן, בשנת 1912, קיבל תוארי כבוד מאוניברסיטת אתונה וגם מ״החברה הארכאולוגית היוונית״.
מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, פיליפסון קיבל מדליית זהב מטעם "החברה למדעי כדור הארץ של ברלין", ע"ש מורהו פון ריכטהופן. נתינת אות הכבוד הגבוה לפיליפסון, גרמה למחאה של גאוגרפים גרמניים לאומניים שביקשו לשלול ממנו את התואר והמדליה בטענה כי הוענקה ליהודי.[6]
תקופת מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1933, נאסר על פיליפסון להורות באוניברסיטה, וכן נאסר עליו לפרסם ספרים ומאמרים בגרמניה, אבל הותר לו לפרסמם בחו״ל. הוא יצא באותה העת לארצות אחרות - יוון, שווייץ ויוגוסלביה. שם קיבל תוארי כבוד נוספים על תרומתו לחקר ארצות אלה. ב-1938 נשלל ממנו הדרכון ופיליפסון קיבל תעודת זהות חדשה עם התיוג "יהודי". כן נשללה ממנו גם הזכות להשתמש בספריות מדעיות ברחבי גרמניה (באותה העת פיליפסון כבר היה בן 75 שנה).
בשנת 1941, פיליפסון גורש מביתו, ואז כתב לבן דודו שחי בארה״ב, שיפנה לחבריו מקרב הגאוגרפים בארצות הברית, וכן ל"אגודה הגאוגרפית האמריקאית" (אנ') על מנת שיסייעו לו לקבל מקלט מדיני. המאמץ בארצות הברית לא נשא פרי.[7] באותה שנה היו עוד פניות בינלאומיות נוספות לגרמניה בעניין הצלת פיליפסון. נראה שהצלתו הגיעה ממקום אחר – מגאוגרף עיתונאי וחוקר ארצות שוודי נודע בשם סוון הדין. סוון הדין, למד גאומורפולוגיה עם פיליפסון בלייפציג (שנות השמונים של המאה ה-19) אצל פון ריכטהופן, והפך למומחה למרכז אסיה. הוא שמר על קשר מדעי עם פיליפסון במהלך השנים.
סוון הדין היה פרו-נאצי מוצהר עוד בשנות העשרים, לפני שהיטלר עלה לשלטון. אהדתו לנאצים, קשורה לתפיסת עולמו הפוליטית שראתה "במרחב המחיה" זכות לאומית של הגרמנים וצידד בהרחבת הרייך על ידי סיפוח וכיבוש של שטחים באירופה. כמו כן דחף את סוון הדין הפחד מהשתלטות הקומוניסטים הסובייטים על שוודיה. להדין היו קשרים ישירים עם הצמרת הנאצית, כולל עם היטלר וגבלס. כל השנים, סוון הדין נתן להם תמיכה וגיבוי בכתיבתו הפובליציסטית והמדעית.[8]
בתחילת ינואר 1942, פנה סוון הדין לשר הפנים הגרמני בבקשה למנוע את גירושו של פיליפסון. המכתב הועבר לאייכמן, שענה למשרד הפנים כי ״אי אפשר להיענות לבקשה להשאיר את פיליפסון בבון, כי על פי תוכנית הפתרון הסופי של בעיית היהודים, יש כוונה לרכז את היהודים תושבי גרמניה מעל גיל 65 בגטו של זקנים״.[9]
עם זאת כנראה הדין הצליח בקשריו להביא לכך שפיליפסון ובני משפחתו, לא יוגלו ״למזרח להתיישבות מחדש״, אלא ישלח למחנה הריכוז טרזיינשטט (יוני 1942). פיליפסון קיבל במחנה הריכוז גם את הזכות לכתוב את זכרונותיו, שמשתרעים על פני כאלף עמודים בכתב ידו.[10]
פיליפסון ובני משפחתו שוחררו מטרזיינשטט במאי 1945, כשהוא בגיל 81.
השנים האחרונות בבון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר השחרור אלפרד פיליפסון חזר לפעילות מדעית חלקית ודאג להוציא את הכתבים שלא פורסמו. בנובמבר 1945 קיבל רישיון הוראה מחודש באוניברסיטת בון, ושנה לאחר מכן זכה למדליית כבוד מאוניברסיטת ברלין.
אלפרד פיליפסון מת ב-28 במרץ 1953 בגיל 89 שנים, גם אשתו מרגרטה פיליפסון נפטרה באותה שנה. בתו דורה פיליפסון לא הצליחה להתאושש מהנזק לבריאותה מזמן הגירוש למחנה הריכוז. היא עסקה בקירוב לבבות בין יהודים ונוצרים בקהילה היהודית בבון, ובעמותה לקידום נשים היהודיות. דורה נפטרה ב-1980.
מאז 6 בפברואר 2006, אולם ההרצאות של המכון הגאוגרפי של אוניברסיטת בון נושא את שמו של אלפרד פיליפסון.(גר')
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפרד פיליפסון (1864-1953), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פרטים ביוגרפיים על משפחת פיליפסון: Johanna Philippson: The Philippsons, a German-Jewish Family 1775–1933. In: Leo Baeck Institute Yearbook. 7 (1962), 95–118 פרטים ביוגרפיים על אלפרד פילפסון אצל: Astrid Mehmel: Philippson, Alfred. In: Neue Deutsche Biographie (NDB). Band 20, Duncker & Humblot, Berlin 2001, S. 399 f
- ^ רשימת הספרים העיקריים של פיליפסון: Das Mittelmeergebiet, seine geographische und kulturelle Eigenart, 1904, 4. Auflage 1922 · Europa, 1906 mit Prof. Dr. Ludwig Neumann, Band von Sievers' Allgemeinen Länderkunde · Grundzüge der Allgemeinen Geographie, Drei Bände, 1920–1924 · Wie ich zum Geographen wurde, 1942/1996 Land und See der Griechen, 1946 · Das Klima Griechenlands, 1948 Die griechischen Landschaften, Vier Bände, Klostermann, Frankfurt am Main 1950–1959
- ^ ממל, א., 1999, אלפרד פילפסון גאוגרף גרמני יהודי, אופקים בגאוגרפיה, כרך 51, עמ 82
- ^ Astrid Mehmel: Deutsche Revisionspolitik in der Geographie nach dem Ersten Weltkrieg. In: Geographische Rundschau 9, September 1995, S. 498–505
- ^ Astrid Mehmel: „Wie ich zum Geographen wurde“ - Aspekte zum Leben Alfred Philippsons. In: Geographische Zeitschrift 82, 1994, S. 116–132
- ^ ממל, א., 1999, אלפרד פילפסון גאוגרף גרמני יהודי, אופקים בגאוגרפיה, כרך 51, עמ 87
- ^ ממל, א., 1999, אלפרד פילפסון גאוגרף גרמני יהודי, אופקים בגאוגרפיה, כרך 51, עמ 88
- ^ השוודי סוון הדין, בנו של ארכיטקט העיר סטוקהולם, הוכשר כגאולוג וגאוגרף, ערך ארבעה מסעות ומיפה בעיקר את מרכז אסיה אזורי מונגוליה, סין הפנימית אירן ועוד. בנוסף לכך היה גם סופר ופובליציסט. כתב הרבה על דעותיו הפוליטיות, שהביאו אותו להיות אוהד גדול של הנאציזם. הערך בויקפדיה העברית, שתורגם כנראה מאנגלית, ממזער את הבעייתיות של עניין הנאציזם בהשוואה לערך בגרמנית שהוא ביקרותי כלפיו ועם רשימה מרשימה של מקורות. בשנות השלושים תורגם ספרו בדרך היבשה אל הודו, לעברית: ל. חזן. בהוצאת אמנות, פרנקפורט Mehmel, Astrid: Sven Hedin und nationalsozialistische Expansionspolitik. In: Geopolitik. Grenzgänge im Zeitgeist Bd. 1 .1 1890 bis 1945 ed. by Irene Diekmann, Peter Krüger und Julius H. Schoeps, Potsdam 2000, pp. 189–238. Danielsson, S.K.: The Intellectual Unmasked: Sven Hedin's Political Life from Pan-Germanism to National Socialism. Dissertation, Minnesota, 2005.
- ^ ממל, א., 1999, אלפרד פילפסון גאוגרף גרמני יהודי, אופקים בגאוגרפיה, כרך 51, עמ 89
- ^ Hans Böhm, Astrid Mehmel: Alfred Philippson: Wie ich zum Geographen wurde. Aufgezeichnet im Konzentrationslager Theresienstadt zwischen 1942 und 1945. Herausgegeben und kommentiert von Hans Böhm und Astrid Mehmel. Bonn 1996.