גטו וילנה

גטו וילנה
שוטר ליטאי ויהודי וילנה עם הטלאי הצהוב, יולי 1941
שוטר ליטאי ויהודי וילנה עם הטלאי הצהוב, יולי 1941
מידע כללי
סוג גטו
מדינה ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
מחוז וילנה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכים
תאריך הקמה 6 וב-7 בספטמבר 1941
תאריך סגירה 23 בספטמבר 1943
אוכלוסייה
השתייכות האסירים יהודים, יהודים מומרים, בני זוג של יהודים
נתונים
קואורדינטות 54°41′00″N 25°19′00″E / 54.6833333333°N 25.3166666667°E / 54.6833333333; 25.3166666667
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת מחנות ריכוז והשמדה באזור גטו וילנה

גטו וילנה היה גטו גדול בווילנה שבליטא שהוקם על ידי הנאצים.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רחוב ברובע היהודי הישן בווילנה, 29 במרץ 1926
רחוב בגטו וילנה

וילנה הייתה מרכז חיי הרוח היהודית במזרח אירופה ואף כונתה בספרות העברית: "ירושלים דליטא". בין שתי מלחמות העולם היא הייתה תחת שלטון פולין. הצבא האדום נכנס לעיר בספטמבר 1939 והיא נמסרה לידי ליטא. אלפי פליטים יהודים החלו לזרום אליה. ביולי 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב, צורפה וילנה לברית המועצות והמשטר הגביל מאוד את היהודים בתחומי החינוך והכלכלה ויהודים רבים הוגלו לרוסיה.

ב-24 ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה, נכנס הוורמאכט לווילנה, ומיד אחר כך נחטפו יהודים לעבודות כפייה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת טלאי צהוב ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף פעיל של הליטאים. במהלך קיץ 1941, רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצעי חיסול מהיר.

הקיום בגטו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה בית הכנסת הגדול וספריית שטראשון בווילנה
אנשי המחתרת של גטו וילנה: אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת ראשונה מימין, רוז'קה קורצ'אק ניצבת שלישית מימין, יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע. צולם עם שחרור וילנה ביולי 1944
ספר תורה לזכר יהודי וילנה וגלובוקי ב"בית וילנה" בתל אביב

ב-6 וב-7 בספטמבר 1941 כינסו הנאצים את 38,000 היהודים שנותרו בווילנה (וכן מומרים לנצרות, יהודים מהורה אחד, ובני זוג של יהודים) בשני גטאות. פעולה זו התרחשה מיד לאחר "הפרובוקציה הגדולה" ב-2 בספטמבר כשיהודים פונו מבתיהם ו-3,700 מהם נטבחו. היהודים לא הורשו לקחת את חפציהם אלא רק מה שיכלו לסחוב בעצמם. קהל גדול צפה בהם צועדים לגטו.

השטח שהוקצה לגטו היה רובע יהודי ישן במרכז העיר. למפקד הגטו מונה פרנץ מורר.

הנאצים פיצלו את האזור לשני גטאות לפי כוח העבודה של האנשים: ב"גטו 1" - שהו כ-29,000 נפש, ונועד לאלו שיכלו לעבוד ושהיו להם "אישורי עבודה". "גטו 2" - בו שהו כ-11,000 נפש, הורכבו משאר האסירים, בעיקר זקנים וחולים. פיצול הקהילה היהודית לשני חלקים הקל על הנאצים לשלוט בקבוצה ולהוציא לפועל את תוכניתם. כמו בשאר הגטאות שהקימו הנאצים, גם בגטו וילנה שררו תנאי מחיה קשים מאוד, שגרמו מחלות ומוות.

עד סוף דצמבר 1941 חיסלו הנאצים את "גטו 2", והשמידו את שוכניו במשלוחים לפונאר. הם הצהירו על הישארותם של 12,000 יהודים ב"גטו 1", כדי לספק את צורכיהם הצבאיים והכלכליים. בפועל נשארו בו כ-20,000 בני אדם. סביב הגטו ניצבו משמרות חיילים גרמנים ואנשי משטרת ליטא.

עד ינואר 1942 נשלחו מהגטו אקציות (שילוחים להשמדה) אחדות שאורגנו בשיטתיות כדי להפחית את מספר היהודים.

התקופה בין ינואר 1942 למרץ 1943 נקראה "תקופת הסטביליזציה" (ייצוב), או "השקט היחסי", כשהרציחות ההמוניות צומצמו.

מדיניות היודנראט, בראשות יעקב גנס, הייתה לשמור בכל מחיר על סיכויי הישרדות הגטו. היודנראט בגטו נדרש להקצות אלפי יהודים לעבודת כפייה, כשכבר התעוררו חשדות שהם מובלים להשמדה וראו שאין ההולכים שבים. אנשי היודנראט מילאו את ההוראה משום שידעו שסירוב יביא להשמדת הגטו כולו, ונקטו בשיטת הצלה חלקית: הם בחרו להשמדה את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. לאחר מכן שלחו יהודים צעירים ובריאים להשמדה.

בתחילה, אנשי היודנראט הקימו "גטו עובד" ופעלו ליצירת מקורות פרנסה, בתקווה שהיצרנות תעזור להמשך הקיום היהודי עם מעט אוטונומיה. כמו כן הוקמה מערכת אדמיניסטרטיבית לטיפול בבעיות הרעב, המגפות וצפיפות הדיור, כולל בתי תמחוי ורשת חינוך לילדים ומבוגרים. הם הפעילו משטרה יהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק. הגרמנים שלטו על הגטו באותה תקופה באמצעות המשטרה היהודית בראשותו של גנס, שעליה נמתחה ביקורת מצד האסירים בטענות ליד קשה וחוסר התחשבות מצדם, בעיקר כדי לרצות את הגרמנים.

למרות תנאי המחיה הקשים מאוד, בגטו התקיימו חיי תרבות עשירים: ביוזמתו של גנס הוקמה קבוצת תיאטרון כחלק מתהליך ה"נורמליזציה" והשאיפה לשמור על צלם אנוש גם בתנאי הגיהנום של הגטו. [1] התיאטרון הצליח מאוד ותוך שנה אחת התקיימו למעלה מ-100 הצגות בפני אולמות מלאים. ספריית שטראשון המשיכה לפעול גם בשיא פעולות ההשמדה, ולאחר שנה היו רשומים בה 4,700 מינויים מתוך אוכלוסייה של כ-17,000 נפש. כמעט בכל ערב שבת התקיימו סימפוזיונים, נשפים ו"מסיבות תה" תרבותיות של חברי אגודות המורים, הסופרים, המוזיקאים, השחקנים והציירים, שבהם הרצו על נושאים שונים, נאספו תעודות ומסמכים לארכיון על חיי הגטו והתקיימו אף תזמורת סימפונית ומקהלה.

קבוצה מתושבי הגטו, שכונתה "בריגדת הנייר", הסתירה מטמון גדול של פריטי תרבות יהודית מהשמדה או גניבה מידי הנאצים, והבריחה ספרים, ציורים ופסלים מארכיון יהדות וילנה, כשהיא מסתירה אותם במקומות שונים בגטו ובסביבתו. חלק מאוצר זה נשמר לאחר המלחמה.

ניסיונות הצלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטון שמיד היה אוסטרי שגויס לוורמאכט. בסתיו 1941 הוצב שמיד ליד וילנה, ביחידה שתפקידה היה לאסוף חיילים גרמנים שנותקו מיחידותיהם. הוא היה עד לכינוס היהודים בגטאות, ולמעשי הטבח בפונאר. באוקטובר החל שמיד לסייע ליהודים, הסתיר אותם וסיפק להם דרכונים מזויפים. בין היתר סייע למנהיג המחתרת, מרדכי טננבוים, להעביר את אנשיו מווילנה לביאליסטוק באמצעות הענקת תעודות מזויפות ואף מכוניות צבאיות ללוחמי המחתרת. על פי ההערכות, שמיד סייע להציל כ-250 יהודים, גברים נשים וילדים, עד שנתפס ונידון למוות. הוא הוצא להורג בווילנה ב-13 באפריל 1942.

המחתרת היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בווילנה היו תאי-מחתרת אחדים ונפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או (FPO). מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן[2]. הם באו מתנועות הנוער וממפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שיינבוים. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בווילנה ובסביבתה.

היודנראט נדחק בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים ואף סייע להם, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. המשך תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני המחתרת, שראתה ביודנראט בוגדים וקראה ליהודים לא להישמע להם ולפעול לקראת התקוממות. כרוז שכתב אבא קובנר קרא "אל נלך כצאן לטבח!". במהלך מלחמת הקיום היומיומי ועל רקע ההשמדה ההמונית של יהדות וילנה התבשל בקבוצות המחתרת רעיון ההתנגדות המזוינת. חיסול רוב הקהילה בחודשים הראשונים של הכיבוש ובתחילת תקופת הסטביליזציה והפסקת האקציות בינואר 1942 הכשירו את הקרקע לשם כך, ואפשרו ביסוס ארגון מחתרת פעיל. מנהיגי המחתרת בגטו וילנה היו הראשונים שהבינו כי הגרמנים שואפים להשמדה טוטאלית של היהודים כעם, ושהטרגדיה של יהודי וילנה הנה חלק מתוכנית כוללת ומורחבת להשמדת היהודים. באחד בינואר 1942, בפגישה של נציגי המחתרת הציונית, הושמע הכרוז שחיבר אבא קובנר. בכרוז קרא קובנר שלא ללכת אל המוות כ"רחלים לבית המטבחיים", אלא להתנגד עם נשק ביד. קריאה זו הייתה קוטבית לעמדתו של היודנראט, שלפיה היה על היהודים לשמור על השקט בגטו, להיות מועילים לגרמנים ולהעביר את הזמן על מנת לשרוד. בזמן הפסקת אקציות ההשמדה היו היודנראט, המחתרת והציבור הרחב בדעה אחת: לעת עתה המטרה העיקרית של היהודים היא לשרוד, והאמצעי להשגת מטרה זו הוא עבודה מועילה של היהודים בשביל הגרמנים. בנסיבות אלה התלקח במהלך המפגש של נציגי המחתרת הציונית דיון לוהט בשאלת ההתנגדות המזוינת, והמשתתפים בו הביעו דעות שונות.

גם תושבי הגטו שהאמינו תחילה שהגירוש הוא למחנות עבודה, וגם כשנוכחו אחרת, הם תמכו בהצלה החלקית שהציע היודנראט ולא נענו לקריאת המחתרת.

לנאצים נודע על מפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, והם דרשו מהיודנראט להסגירו. הוא נתפס על ידי המשטרה היהודית, אך שוחרר לאחר זמן קצר בפעולה צבאית של חבריו. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. הייתה הסתערות-זעם כלפי המחתרת על ידי ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו[3].

ב-16 ביולי 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לגסטפו, על דעת המחתרת ובלחץ ההמון והמשטרה היהודית[4]. לפני שהוסגר מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת. לפי עדותו של אבא קובנר במשפט אייכמן, הבריחו חברי המחתרת לוויטנברג כדור ציאניד והוא התאבד. על פי גרסה אחרת הוא מת בעינויים בידי אנשי הגסטפו.

חיסול הגטו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטה לזכר יהודי וילנה שנספו בשואה, בבית הקברות בקריית שאול

באוגוסט 1943 גירשו הנאצים אלפי יהודים מגטו וילנה למחנות עבודה באסטוניה[5]. ב-1 בספטמבר הוקף הגטו ו-7,000 יהודים הוצאו ל"מחנה עבודה" באסטוניה. במהלך האקציה קרא ארגון המחתרת לתושבי הגטו שלא להתייצב לגירוש ולפתוח במרד, אך הם לא נענו לכך, ולכן החליטו לדחות את ביצוע המרד ליום חיסול הגטו. במהלך האקציה אירעה התנגשות יריות מוגבלת בין הכוחות הגרמניים שסרקו את הגטו ופוצצו את בתיו ובין אנשי המחתרת, אך לא פרץ מרד כולל והלוחמים נסוגו. כ-150 לוחמים ברחו מהגטו דרך תעלות הביוב, והצטרפו לפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה.

ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו ורוב תושביו נרצחו בפונאר והשאר נשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. שארית קטנה של יהודים שנשארו לאחר החיסול נשלחו למחנה עבודה.

וילנה שוחררה בידי הצבא האדום ב-12 ביולי 1944. בין מאות היהודים ששרדו בווילנה הייתה קבוצה של כ-250 יהודים ששרדו במחנה HKP, אותו ניהל קרל פלגה.

חלק מתושבי הגטו הצליחו לשרוד הודות לפעילות של מריה פדצקה שהוכרה כחסידת אומות העולם.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גטו וילנה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בלהה שילה, מעבר לתמונה: הצגת התיאטרון 'היהודי הנצחי' בגטו וילנה, באתר יד ושם, ‏2019
  2. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147.
  3. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמודים 161-167.
  4. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמודים 84-85.
  5. ^ על גירוש אלפים מיהודי גטו וילנה למחונת עבודה באסטוניה, באתר יד ושם