גטו פיוטרקוב טריבונלסקי
 | |
| שלט הנצחה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | פולין |
| מחוז |
פיוטרקוב טריבונלסקי  |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 8 באוקטובר 1939 |
| תאריך סגירה | 28 באוקטובר 1942 |
| תאריך שחרור | 16 בינואר 1945 |
| אוכלוסייה | |
| צבא משחרר | הצבא האדום |
| השתייכות האסירים | יהודים |
| נתונים | |
| מספר הנספים | כ-26,000 בני אדם |
| קואורדינטות | 51°24′00″N 19°41′00″E / 51.4°N 19.6833333333°E |
  | |
גטו פיוטרקוב טריבונלסקי היה הגטו הראשון בפולין הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה, והתקיים במשך כשלוש שנים, בין ה-8 באוקטובר 1939 וה-28 באוקטובר 1942.
לפני הקמת הגטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיוטרקוב טריבונלסקי (בפולנית: Piotrków Trybunalski; ברוסית: Пётркув-Трыбунальски; בגרמנית: Petrikau) ממוקמת כ-26 ק"מ מדרום לעיר לודז'. בין השנים 1815 ו-1915 הייתה העיר תחת שלטון רוסי. העיר הייתה מרכז תעשייתי חשוב, בעיקר של טקסטיל, עץ וזכוכית.
ראשיתה של הקהילה היהודית בפיוטרקוב נעוצה במאה ה-16, וערב מלחמת העולם השנייה מנו כ-15,000 יהודי העיר כ-27% מכלל האוכלוסייה. הקהילה היהודית המשגשגת, שהייתה חילונית ודתית כאחד, פרסמה שלושה שבועונים והייתה ידועה במאות ה-19 וה-20 בדפוס העברי שבה. הקהילה כללה ארגונים דתיים, תרבותיים ופוליטיים רבים, כולל הבונד ותנועות ציוניות שונות. לקהילה היו מספר בתי כנסת כאשר "בית הכנסת הגדול" נחשב לאחד מהבניינים היפים מסוגו בפולין כולה.
שלושה ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-4 בספטמבר 1939, נהרגו כ-1,000 יהודים בהפצצות הלופטוואפה על הכפר סולייוב הקרוב, אליו נמלטו מפני הצבא הגרמני המתקדם. למחרת היום, ב-5 בספטמבר 1939, נכבשה העיר בידי גרמניה הנאצית. מיד עם תחילת הכיבוש החלה ההתעללות ביהודים: התעללויות פיזיות שונות, גברים נחטפו ברחובות ואולצו לעבוד עבודות כפייה, רכוש יהודי רב נבזז והכאות ורציחות הפכו חזון נפרץ. בית הכנסת, שנודע בהדרו, נבזז לחלוטין גם הוא. כ-2,000 מיהודי העיר הצליחו להימלט מהעיר לברית המועצות במהלך תקופה ראשונית זו, אך מאידך התמלאה העיר בפליטים מערי השדה הקרובות, כמו גם מערים ראשיות כגון ורשה, לודז', בלחטוב, קאליש, גנייזנו ופלוק.
בימיו הראשונים של הכיבוש הוקם יודנראט בן 24 חברים בראשותו של זלמן טננבאום (Tenenbaum), סגן נשיאה של מועצת היהודים שקדמה למלחמה. טננבאום היה גם נשיאו של היודנראט של מחוז פיוטרקוב כולו. על היודנראט הוטל לייצג את הקהילה היהודית בפני הגרמנים, כמו גם לספק לגרמנים את מכסת עובדי הכפייה היומית אותה דרשו. תפקיד נוסף שהוטל על היודנרט היה הקמת צריפי מגורים לכ-4,000 הפליטים היהודים מהעיירות הסמוכות.
באוקטובר 1939 העביר הוורמאכט את ניהול העיר לידי הרשויות האזרחיות תחת פיקודו של ראש העיר (Oberbürgermeister) האנס דרקסל (Drexel).
הקמת הגטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום ה-8 באוקטובר 1939 ציווה דרקסל, מפקדה הנאצי של פיוטרקוב טריבונלסקי, על הקמת הגטו ליהודי העיר. על אף צווים חוזרים ונשנים מטעם היודנראט, לא צלחה משימת ריכוז היהודים בגטו אלא לאחר שהחלו הגרמנים לפנות את היהודים זה אחר זה לתחומי הגטו, משימה שנשלמה רק בסוף ינואר 1940. אף על פי שפולנים נוצריים שהתגוררו בתחומי הגטו המיועד נצטוו גם הם לעזוב אותו, רבים המשיכו להתגורר בתחומי הגטו ולעבוד בו עד לשנת 1942.
הגטו לא היה מוקף חומה, או כל מכשול פיזי אחר, ותחומו סומן בשלטים בלבד. ליהודים הותר לצאת מתחומי הגטו ללא כל אישור מיוחד, אם כי בשעות מסוימות בלבד ולרחובות צדדיים בלבד באזור הנוצרי. לגטו הובאו גם יהודי הסביבה כמו יהודי טושין.
החיים בגטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבמקומות אחרים, תנאי המחיה בגטו היו קשים מאוד. בשטח בו גרו לפנים כ-5,000–6,000 בני אדם, נכלאו כ-28,000 איש. בבניינים רבים לא הייתה כל אספקת חשמל, מים או מתקנים בסיסיים.
ב-29 בנובמבר 1939 הציג דרקסל ליודנראט צו בחתימתו של הגאולייטר האנס פרנק שקנס את הקהילה בסכום של 350,000 זלוטי. על מנת להבטיח את התשלום תפסו הגרמנים שלושה בני ערובה, שהוכו כה קשה עד כי אחד מהם, לייב דסאו (Dessau), נפטר. הקנס שולם במלואו וכן מולאה דרישה נוספת לאספקת 12,000 ביצים, 500 שקי קמח, 300 ק"ג של חמאה ו-100 שקי סוכר.
ביולי 1940 נלקחו יהודים מפיוטרקוב לשתי ביצות קרובות ואולצו לחפור תעלות. העובדים אולצו לעבוד בעירום, בעומדם במים עד לגובה מותניהם. כתוצאה מכך, רבים מתו משחפת או מדלקת ריאות. אחדים מהעובדים היו בני 12 בלבד.
בין יוני ויולי של שנת 1941 חשפו הגרמנים את דבר קיומה של תנועת התנגדות יהודית מחתרתית בגטו. 11 מחברי היודנראט ששיתפו פעולה עם המחתרת, בהם גם טננבאום, ראש היודנראט, נעצרו. לאחר למעלה מחודשיים של חקירות ועינויים, ב-13 בספטמבר 1941, נשלחו כל העצורים למחנה ההשמדה אושוויץ. מספר ימים לאחר השילוח הובא לידיעתן של משפחות המשולחים על מותם "מפאת מחלה". שמעון ורשבסקי (Warszawski) מונה לראש היודנראט החדש.
שמועות בנוגע לגורלם של יהודי מזרח אירופה הסתובבו בגטו. צ'ארלס קוטקובסקי (Kotkowsky), פועל במפעל זכוכית, התיידד עם אחד השומרים, וקלו בורדו (Waclaw Bordo), אשר העביר לידיו באביב 1942 העתק של העיתון הסוציאליסטי המחתרתי "רובוטניק" (Robotnik, "עובד"). מהעיתון למד קוטקובסקי על גירושם של יהודי לובלין ליעד בלתי ידוע, ועל רציחתם של יהודי וילנה וסלונים. מעט לאחר מכן התוודע קוטקובסקי לקיומם של מחנות המוות בחלמנו וטרבלינקה מעיתון מחתרתי אחר. על אף שקוטקובסקי חלק ידיעות אלו על ריקון הגטאות והמתת היהודים בגז עם כל מי שסמך עליו, אנשים לא האמינו לדברים בלתי ניתנים לתפיסה אלו.
חיסול הגטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סיומה של שנת 1942 הועברו לגטו יהודים מכפרים רבים בסביבה. בליל ה-13 באוקטובר 1942 הקיפו את הגטו אנשי אס. אס. ומשטרת העזר האוקראינית, תחת פיקודו של סרן (SS-Hauptsturmführer) וילי בלום. בשעה 2 לפנות בוקר של יום ה-14 באוקטובר החלה האקציה. האקציה, עליה פיקד רס"ן (SS-Sturmbannführer) פוש (Feucht), תוכננה להימשך שמונה ימים. הגטו טוהר בית אחר בית. כ-1,000 איש, מרביתם קשישים וחולים, נורו במקום בעוד שהשאר קובצו לנקודת הריכוז וחולקו לשני טורים. כ-2,000 יהודים בעלי אישור עבודה הופרדו והוחזרו לגטו. השאר, כ-22,000 איש ואישה, הובלו בארבעה טרנספורטים לטרבלינקה, שם נרצחו בגז עם הגעתם. כ-500 מיהודי הגטו הצליחו להימלט ליערות.
ב-28 באוקטובר 1942 הפסיק גטו פיוטרקוב טריבונלסקי להתקיים. מתושבי הגטו נותרו כעת בעיר תושבי "הגטו הקטן" בלבד, "חוקיים" ו"בלתי חוקיים" כאחד.
לאחר חיסול הגטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]2,000 יהודי הגטו הנותרים רוכזו ב"גטו הקטן" ברחוב Staro-Warszwska. למעשה, מספר דומה של יהודים "בלתי חוקיים", אשר הסתתרו בגטו ושרדו את האקציה, התערבבו עם אלו ה"חוקיים". יהודים "בלתי חוקיים" אלו לא יכלו לעבוד או לקבל הקצבת מזון, וחיפשו מחסה באופן תמידי. נוסף על כך, הגרמנים היו מודעים לקיומם של יהודים אלו וחיפשו אחריהם באופן שיטתי. אלו שנתפסו רוכזו בבית הכנסת ונשלחו לעיירה טומשוב מזוביצקי (Tomaszow Mazowiecki) וב-3 בנובמבר 1942 גורשו יחד עם יהודי טומשוב לטרבלינקה. לאחר מכן כל יהודי שנתפס מסתתר בגטו נורה במקום.
ב-19 בנובמבר 1942, נלקחו כ-100 יהודים, רובם באים בימים, מבית הכנסת ליער רקוב (Rakow), הסמוך לפיוטרקוב, ונורו למוות. שישה ימים לאחר מכן הורו הגרמנים על כל ה"בלתי חוקיים" להציג עצמם ולהירשם, תוך הבטחה כי הם נחוצים לעבודה. אלו שעשו כן נלקחו לבית הכנסת, אשר הוקף בשומרים אוקראינים אשר ירו לעבר המבנה. העצורים היהודים, ביניהם גם ילדים רבים, נותרו ללא מזון, מים או מאור. במעשה גבורה של הקרבה עצמית הסגירו ישעיהו וטובה וינשטוק (Weinstock) את עצמם תמורם חיי ילדיהם, והחליפו את מקומם בבית הכנסת. חלק מהעצורים שהיו בעלי כישורים יצרניים שונים הוחזרו לגטו כ"חוקיים". ב-19 בדצמבר נלקחו מבית הכנסת 42 גברים ליער רקוב, שם נצטוו לחפור חמישה בורות קבורה, ולאחר מכן נורו מרביתם אל הבורות, בעוד שאחדים נמלטו ליער. באותו הלילה הוצעדו 520 יהודים לבורות הקבורה בקבוצות של 50 ונורו למוות.
חמישה חודשים לאחר הגירושים ההמוניים, ב-21 במרץ 1943, תאריך שנבחר כך שיחול בחג הפורים, נאמר להנהלת הקהילה כי עשרה ממנהיגי קהילה עתידים להיות מוחלפים עם אזרחים גרמניים שחיו במושבה הגרמנית שרונה אשר בארץ ישראל. ברשימה היה גם הרב משה חיים לאו, שלא היה באותה עת בעיר. במקומו צורף על ידי שמעון ורשבסקי - ראש היודנראט, עו"ד שמעון שטיין. בקבוצה היו גם עו"ד סטניסלב זילברשטיין ואשתו פליציה, ד"ר מאוריציו בראמס, אשתו, בתו, וגיסתו לבית קוגן. ישנן עדויות כי בקבוצה היו גם אימו של שטיין וכן ד"ר ליאון גלאטר ועו"ד אברהם סולניק. שם נורו למוות על יד הנאצים כ"נקמה על עשרת בני המן". המצבות לזכרם ניצבות עד היום בבית הקברות.
בסוף יולי 1943 חוסל הגטו הקטן ופיוטרקוב טריבונלסקי הוכרזה כ-Judenrein (נקייה מיהודים). עם זאת, 1,720 יהודים הורשו להישאר בפיוטרקוב: 1,000 במפעל Bugaj והשאר בשני מפעלי זכוכית. 500 יהודים אחרים גורשו למחנות עבודה בבליזין (Blizyn), פיונקי (Pionki) ושטרסוביץ' (Starachowice). ב-24 בנובמבר 1944, יהודיה האחרונים של פיוטרקוב גורשו למספר מחנות ריכוז והשמדה שונים, ביניהם: בוכנוואלד, ברגן-בלזן, מאוטהאוזן, ראוונסבריק ואושוויץ.
פיוטרקוב שוחררה בידי הצבא האדום ב-16 בינואר 1945. מתוך המספר המשוער של כ-28,000 היהודים שנכלאו בגטו שרדו כ-1,600–1,700 במחנות או במקומות מחבוא.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום המלחמה שבו מאות ניצולים מהעיר לפולין, בכלל ולפיוטרקוב טריבונלסקי, בפרט. הם התקבלו בעוינות רבה, בין היתר מתוך חשש המקומיים שיתבעו את רכושם. ניצולים אחדים אף נרצחו על ידי אנטישמים מקומיים. במהלך הזמן הרוב עזבו את פיוטרקוב ונהרו לריכוזים גדולים יותר של ניצולים, ובעיקר היגרו לישראל ולארצות הברית, וכן לארצות נוספות, כגון: אנגליה, צרפת, גרמניה, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה.
מיעוט נשאר לחיות בפיוטרקוב במסגרת של קהילה יהודית בראשותו של ד"ר זיגמונד טננבוים, שכיהן בתפקיד בשנים 1945–1976. גם לאחר מכן נותרו יהודים ספורים. האחרון המזוהה שביניהם היה ככל הנראה רומן היפשער, הנקבר היהודי האחרון בבית הקברות היהודי בעיר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דינה פלדמן ואנה ז'נדובסקה, גטו פיוטרקוב טריבונלסקי – הראשון בפולין הכבושה, אוריון הוצאה לאור, 2023. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר יזכור לקהילת פיוטרקוב טריבונלסקי והסביבה
- אתר תלת לשוני - עברית, אנגלית ופולנית של קהילת יוצאי פיוטרקוב טריבונלסקי בישראל ובניו יורק
- פיוטרקוב טריבונלסקי (Piotrków Trybunalski), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- תערוכת אינטרנט על פיוטרקוב טריבונלסקי באתר יד ושם
- A Tale of One City: Piotrkow Trybunalski ספר יזכור מקוון באתר www.jewishgen.org (באנגלית).
- Piotrkow Trybunalski Ghetto מידע על הגטו באתר www.deathcamps.org (באנגלית).
- בן גלעדי ומרטין דין, פיוטרקוב טריבונלסקי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 279–283), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)