גלינה אוסטוולסקאיה

גלינה איוואנובנה אוסטוולסקאיה
Гали́на Ива́новна Уство́льская
צילום משנות ה-1940
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 17 ביוני 1919
פטרוגרד, רוסיה הסובייטית
פטירה 22 בדצמבר 2006 (בגיל 87)
סנקט פטרבורג, רוסיה
מקום קבורה בית העלמין וולקובו עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטריון של סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם מודרניות
סוגה סימפוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר יצירות ידוע רשמית - 21
פרסים והוקרה אמן כבוד של הפדרציה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
ustvolskaya.org/eng
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גלינה איוואנובנה אוּסטווֹלסקאיה (ברוסית: Галина Ивановна Уствольская, ‏ 17 ביוני 1919 פטרוגרד - 22 בדצמבר 2006 סנקט פטרבורג) הייתה מלחינה רוסיה. היא נמנתה עם תלמידיו של דמיטרי שוסטקוביץ'.

לצידה של סופיה גוביידולינה, היא נחשבת למלחינה הרוסית החשובה במוזיקה הקלאסית במאה ה-20.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיה המוקדמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלינה אוסטוולסקאיה נולדה בשנת 1919 בפטרוגרד, סנקט פטרבורג של ימינו, למשפחתו של עורך הדין איוואן מיכאילוביץ' אוסטוולסקי (נפטר ב-1944),שהיה צאצא למשפחת כמרים, ולקסניה קורנילבנה לבית פוטאפוב (נפטרה ב-1971), מורה בבית ספר ובת למשפחת אצילים לשעבר. לגלינה הייתה אחות תאומה, טטיאנה. אוסטוולסקאיה התמודדה בילדותה עם קשיים כלכליים רבים. היא הצטיינה במקוריות מחשבתית והעדיפה תכופות שלא ללכת לבית הספר.

שנות הלימודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1936-1926 למדה אוסטוולסקאיה לימודים יסודיים ותיכוניים עם דגש על שיעורי צ'לו והלחנה בבית הספר למוזיקה בעיר הולדתה. לאחר מכן, בין השנים 1937–1939 המשיכה שנתיים לימודי הלחנה במכללה ע"ש רימסקי קורסקוב שליד הקונסרבטוריון הממלכתי למוזיקה של לנינגרד.[1] בשנת 1939 היא התחילה ללמוד הלחנה בקונסרבטריון עצמו, אצל מקסימיליאן שטיינברג, אחר כך אצל מיכאיל גנסין ומאוחר יותר אצל דמיטרי שוסטקוביץ'.[1]

עקב פלישת הנאצים לארצה ביוני 1941, פונה הקונסרבטוריון על ידי השלטונות הסובייטיים לטשקנט. גלינה אוסטוולסקאיה עברה יחד עם אמה ואחותה אל העיר טיחווין הנמצאת במחוז לנינגרד, על גדות הנהר טכווינקה, כ-200 ק"מ צפונית-מזרחית מלנינגרד שנצורה על ידי הכוחות הנאצים.[2] היא חיה שם ממנות קרב ושירתה בתפקיד שמירה. למשך חודש העיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני אך הוא נסוג ממנו. בינואר 1944 לנינגרד שוחררה מן המצור ואוסטוולסקאיה יכלה לחזור לשם ולחדש את לימודיה, עד שנת 1947. סיימה אותם בהצטיינות.[2] לא הסתפקה בכך ועד שנת 1950 עשתה לימודי המשך להלחנה אצל שוסטקוביץ'.

הקריירה האקדמית והקשר עם שוסטקוביץ'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא התעקשה ללמוד אצל שוסטקוביץ' שנראה לה באותם הימים המלחין היחיד שממנו כדאי לה ללמוד. בתום לימודיה, בשנת 1948 התקבלה אוסטוולסקאיה לאיגוד המלחינים הסובייטים ולימדה בשנים 1947–1975 קורסים להלחנה במכללה למוזיקה על שם רימסקי קורסקוב, שבה למדה קודם. דמיטרי שוסטקוביץ' שלא הירבה בדרך כלל לחלק מילות מחמאה לתלמידיו העריך מאוד את כישוריה:"אני משוכנע כי המוזיקה של גלינה איוואנובנה אוסטוולסקאיה תגיע לפרסום עולמי ותזכה להערכת כל אלו שהאמת במוזיקה חשובה ביותר עבורם". בדרך כלל, היא אהבה יותר את מלאכת ההלחנה מההוראה שהייתה עבורה יותר אמצעי לקיום. אולם היא הייתה מורה תובענית ולימדה לפי הסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה. עם התחלת הקריירה העצמאית שלה עזבה אוסטוולסקאיה את בית אמה ועברה לגור לבד, לזמן מה יחד עם בן זוגה, המלחין יורי בלקאשין (1960-1923), שהיה גם הוא חבר בסגל הקונסרבטוריון.[3] אחרי מותו הפתאומי של בלקאשין מהתקף פרכוסי בבית ההבראה של המלחינים ברפינו, שוסטקוביץ', שהתאלמן זה עתה מאשתו הראשונה, הציע לאוסטוולסקאיה נישואים אך היא סירבה. בכמה הזדמנויות תמך בה שוסטקוביץ' מול מתקפות מצד עמיתיהם באיגוד המלחינים הסובייטים. הוא בעצמו שלח לה לפעמים לעיון יצירות לקראת השלמתם כדי לשמוע את דעתה עליהן. כמה מיצירות אלה כוללות אפילו ציטוטים מיצירותיה: למשל, הוא השתמש בנושא השני של הפינאלה של השלישייה לקלרינט שלה לכל אורך הרביעייה שלו מס.5 לכלי קשת ובסויטה מס.9 "מיכאל אנג'לו" (1974). הקשר ההדוק, הרוחני והאומנותי בין שני המלחינים הושווה לזה שבין שנברג לוברן.

אוסטוולסקאיה הייתה כאמור לסירוגין תלמידתו של שוסטקוביץ' בשנים 1947-1939, אולם, אחרי שנות ה-1960 היא שמרה אך מעט מהשפעת סגנונו. אחרי התרחקותה משוסטקוביץ' הדואט לכינור ולפסנתר משנת 1964 מוזכר כציון דרך משמעותית במוזיקה של אוסטוולסקאיה.[4]

פעילותה כמלחינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטעים המוזיקליים הראשונים שלה זכו להצלחה רבה. היצירה "חלומו של סטפן ראזין לזמר באס ולתזמורת בוצעה בפתיחת ארבע עונות מוזיקליות באולם הגדול של התזמורת הפילהרמונית של לנינגרד. כיוצרת מודרניסטית, בהמשך היו מעט ביצועיים פומביים ליצירותיה. החברה הממלכתית להקלטות "מלודיה" הקליטה כמה מיצירותיה והן זכו לשבחי המבקרים, אולם המלחינה עצמה לא שבעה נחת מרמת הביצועים. כדי להתפרנס כתבה פסקולים לסרטים תיעודיים ומאוחר יותר עשתה הכל ביכולתה כדי להשמיד את עקבותיהם. רוב שנות חייה חיה האמנית בעוני אך הסבה כדבריה אושר מהקדשת חייה ל"יצירתיות האמיתית, הרוחנית, לא הדתית". עד שנת 1968, פרט לקטעי מוזיקה שהולחנו לפי הזמנות רשמיות, לא בוצעה בפומבי אף אחת מיצירותיה. עד לנפילת המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות. מבין יצירותיה הסונטה שלה לכינור משנת 1952 נוגנה באופן יחסית סדיר. השלטונות הקומוניסטים לא האשימו אותה בפורמליזם אך התסייגו מסגנונה, ה"רחוק" מהאידיאלים הסוציאליסטים. בשנת 1946 הקונצ'רטו לפסנתר עם טימפני וכלי קשת עורר ביקורות חריפות בחוגי השלטון הסטליניסטי והיצירה לא בוצעה יותר למשך עשרים שנה. בשנת 1975 היא פרשה לגמלאות. רק בשנת 1976 פרסם הרשות הממלכתית לזכויות יוצרים חוברת על חייה ויצירתה.[5]

ההכרה בחו"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שנות ה-80, יצירותיה הגיעו יותר למודעות החוגים המוזיקליים במערב, אחרי שיורגן קכל, מנהל ההוצאה לאור המוזיקלית "סיקורסקי" והמוזיקולוג ההולנדי אלמר שנברגר נכחו בלנינגרד בקונצרט שבו בוצעו יצירות שלה. שנברגר הבטיח שיעשה כל מאמץ כדי להשיג השמעת אותם היצירות ברחבי אירופה. ואכן החל משנת 1995 התקיימו באירופה פסטיבלים מוקדשים לאוסטוולסקאיה, בין השאר באמסטרדם (2011), וינה (1998), ברן (1999), ורשה (2001), בוסטאד (2004). קכל קנה את זכויות הפרסום של יצירותיה. אוסטוולסקאיה דחתה כל הצעה להגר מרוסיה. באופן עקבי סירבה להלחין לפי הזמנה. היא הייתה כל חייה קשורה לעירה, סנקט פטרסבורג על גלגוליה, ועזבה רק פעמים נדירות את ארצה כדי להשתתף בפסטיבלים שאורגנו לכבודה.

גלינה אוסטוולסקאיה נפטרה בשנת 2006 בגיל 88 בעירה, סנקט פטרסורג, בעקבות אוטם שריר הלב. היא הובאה לקבורה בבית הקברות הלותרני וולקובו בסנקט פטרבורג.

אוסטוולסקאיה הייתה נשואה החל משנת 1965 לתלמיד שלה, מלחין ונגן ג'אז קונסטנטין מקוצ'ין ששינה את שמו מאוחר יותר לבגרנין. בעלה היה צעיר ממנה ב-22 שנה (יליד 1941). המלחינה ניהלה את חייה רחוק מזרקורי התקשורת ומחוגים חברתיים, ניתקה תכופות קשר עם ידידיה ומכריה. לא נולדו לה ילדים. שמרה לתקופה חיבה לאחיינה, בנה של אחותה. בשנת 1992 לא השתתפה בלוויה של אחותה.[6] עם תלמידיה נמנו המלחינים בוריס טישצ'נקו וסמיון בוקמן. החל משנות ה-1970 המוקדמות קיימה המלחינה למשך עשרים שנה קשר מקצועי פורה עם הפסנתרן אולג מאלוב (יליד 1941). בשנות ה-1970 התיידדה גם עם המוזיקולוג ופסנתרן מיכאיל דרוסקין.[7]בשנות ה-90, הסתייעה במלחינים ויקטור סוסלין ואלכסנדר סאנין ששימשו לדובריה.

יצירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפסנתר סולו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1947 - סונטה מס.1.
  • 1949 - סונטה מס.2.
  • 1952 - סונטה מס.3.
  • 1953 - 12 פרלודים.
  • 1957 - סונטה מס.4.
  • 1986 - סונטה מס.5.
  • 1988 - סונטה מס.6.

דואטים ושלישיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1949 - שלישייה לקלרינט, לכינור ולפסנתר.
  • 1952 - סונטה לכינור ולפסנתר.
  • 1959 - דואט גדול לצ'לו ולפסנתר.
  • 1964 - דואט לכינור ולפסנתר.

מוזיקה להרכבים קאמריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שמינייה ל-2 אבובים, 4 כינורות, טימפני ופסנתר.
  • 1971-1970 היצירה מס.1 "דונה נוביס פאצם" (Dona nobis pacem - תן נא לנו שלום) לחלילית, טובה ופסנתר.
  • 1973-1972 - היצירה מס.2 "דיאס אירה" (Dies irae - יום עברה) ל-8 קונטרבאסים, לקוביות עץ ופסנתר.
  • 1975-1974 - היצירה מס.3 "בנדיקטוס קווי ווניט" (Benedictus qui venit ברוך הבא) ל-4 חלילים, 4 פגוטים ופסנתר.

מוזיקה לתזמורת וסימפוניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1946 - קונצ'רטו לפסנתר, טימפני ותזמורת כלי קשת.
  • 1955 - הסימפוניה מס.1 לתזמורת ושני קולות נערים.
  • 1958 - פואמה סימפונית מס.1 ("מדורות בערבה").
  • 1959 - פואמה סימפונית מס.2 ("מעשה הגיבור").
  • 1979 - סימפוניה מס.2 "אושר אמיתי, נצחי".
  • 1983 - סימפוניה מס.3 "ישוע, משיח, הושע נא אותנו".
  • 1986 - סימפוניה מס.4 "תפילה".
  • 1990 - סימפוניה מס.5 "אמן".

פרסים ואותות הוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • תואר "פעילה מצטיינת של האמנויות של הפדרציה הרוסית".
  • 1992 - הפרס היידלברג להישגים באמנויות - בפסטיבל הבינלאומי השמיני בהיידלברג.
  • 1993 - הוכרזה "איש השנה" על ידי "המכון הביוגרפי האמריקאי".

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2009 - לרגל מלאת 90 שנה להולדתה התקיימו במוסקבה ובסנקט פטרבורג שני קונצרטים חגיגיים שאורגנו על ידי אלקסיי ליובימוב.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Olga Gladkowa. Galina Ustwolskaja – Musik als magische Kraft. Berlin: Kuhn, 2001
  • Simon Bokman. Variations on the Theme Galina Ustvolskaya. Berlin: Kuhn, 2007,

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Amrei Flechsig, מאמר ביוגרפיהGalina Ustvolskaya“, : MUGI. Musikvermittlung und Genderforschung: Lexikon und multimediale Präsentationen, hg. von Beatrix Borchard und Nina Noeske, Hochschule für Musik und Theater Hamburg, 2003ff. ברשת החל מ-26.3.2009.

Rachel Claire Jeremiah-Foulds thesis for PhD, Goldsmith College, University of London 2015

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 R.C.Foulds Jeremiah 2015 ע' 14
  2. ^ 1 2 R.C.Foulds Jeremiah 2015 ע' 16
  3. ^ R.C.Foulds Jeremiah 2015 ע' 17
  4. ^ R.C.Foulds Jeremiah 2015 ע' 30
  5. ^ R.C.Foulds Jeremiah 2015 ע' 20
  6. ^ R.C.Foulds Jeremiah 2015 ע' 35
  7. ^ 2015 R.C.Foulds-Jeremiah ע' 27