דוד פרלוב

דוד פרלוב
דוד פרלוב
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 9 ביוני 1930
ריו דה ז'ניירו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בדצמבר 2003 (בגיל 73)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה עינת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1953–2003 (כ־50 שנה)
צאצאים יעל פרלוב, נעמי פרלוב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
http://davidperlov.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוד פרלוב (9 ביוני 1930 – 13 בדצמבר 2003) היה במאי קולנוע ישראלי, מחשובי היוצרים הדוקומנטריים בישראל, זוכה פרס ישראל לקולנוע.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של דוד פרלוב בשדרות שאול המלך 4 בתל אביב

פרלוב נולד בריו דה ז'ניירו אשר בברזיל ב-9 ביוני 1930 כצאצא למשפחה חסידית (ממשפחת אדמו"רי קרלין-סטולין) שהתיישבה בצפת בשנת 1857. הוא גדל בבלו הוריזונטה ובגיל 10 עבר לגור בסאו פאולו, שם הצטרף לתנועת הנוער הציונית "דרור" ושימש בה גם כמדריך משפיע ואהוב (בין חניכיו היה האדריכל לימים ויטוריו קורינלדי). את אביו שעבד כקוסם ראה לעיתים רחוקות והוא גדל בעיר אצל סבו שהיגר לברזיל מארץ ישראל.

בשנת 1952 עבר לפריז, שבה ביים את סרטו הראשון, "דודה צ'יינה הזקנה", שהתבסס על ציורים מתוך ספר ילדים ישן, ובשנת 1958 עלה לישראל. בשלוש השנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה, התגורר עם משפחתו בקיבוץ ברור חיל בצפון הנגב. פרלוב החל אז ביצירת סדרה של סרטים ישראליים, שהבולט בהם הוא הסרט הדוקומנטרי "בירושלים" (1963), שנחשב לאחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. לצד פעילותו הענפה בקולנוע התיעודי ביים בחייו גם שני סרטים עלילתיים: "הגלולה" (1972) על פי תסריט של נסים אלוני, ו-"42:6" (1969) – ביוגרפיה של דוד בן-גוריון – ניסיון חדשני ומקורי לשלב קטעי עלילה ביומנים דוקומנטריים, לצד שימושים נועזים בצבע. הסרט כשל מסחרית וסתם את הגולל על הקריירה של פרלוב כבמאי עלילתי.

בשנת 1973, לאחר שנתקל בשורה של קשיים במימון יצירותיו באמצעות הממסד הקולנועי הישראלי, פנה לדרך חדשה של עשייה אינטימית וחדשנית, והחל לעבוד על יצירתו החשובה ביותר, "יומן". סרט זה, אותו צילם פרלוב בעצמו במהלך עשר שנים עד ל-1983, נחשב כיום לאחת מהיצירות החשובות בקולנוע הישראלי וכאבן דרך בעשייה הדוקומנטרית בקולנוע העולמי. הסרט מתעד את חייו של פרלוב עצמו ושל בני-משפחתו על רקע אירועים משמעותיים מחיי מדינת ישראל, תוך-כדי קריינותו של פרלוב על הצילומים. הסרט נחשב למופת הן ברמה הצילומית, הן ברמת שילוב פסקול ותמונה והן בהיותו פורץ דרך לעשרות יוצרים שבקשו לחרוג מהשבלונות המוכרות בעשייה דוקומנטרית וליצור קולנוע אישי ופיוטי.

במקביל לצילומים החל פרלוב ללמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והעמיד מאות תלמידים ומעריצים שהושפעו מדרכו, עד פרישתו לגמלאות. ב-1989 החל ללמד בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, שם לימד עד 1995. דיתה גרי רואה בו מורה דרך בתחום הקולנוע.

לקראת סוף שנות התשעים יצר את ה"יומן השני". ארבעה פרקים שהמשיכו את "יומן" ואופיינו גם הם בשילוב נדיר בין המבט האישי והפנורמי, הכול דרך פריזמה פיוטית. באחד מפרקי היומן השני חוזר פרלוב לארץ הולדתו, ברזיל, במעין מבט מתוק אך מפוכח על ילדותו.

בערוב ימיו עשה את הסרט "תצלומי 1952–2002". בסרט זה כלל פרלוב את הרהוריו על מהות ומשמעות הצילום, והציג בו תמונות שצילם בחמישים השנים האחרונות לחייו, כמו גם תמונות של צלמים שהוקיר.

ב-1985 זכה בתואר עמית כבוד של המחלקה לקולנוע בבית צבי. ב-1995 זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר) למפעל חיים וב-1999 זכה בפרס ישראל לקולנוע. נחשב על ידי רבים לחשוב ביוצרי הקולנוע הישראלים, וכמי שיצירתו חרגה מגבולות המקום והזמן. בשנת 2002 הציג מיצירות הווידאו והצילום שלו בתערוכה בגלריה "שלוש", בתל אביב.

ב-13 בדצמבר 2003 נפטר פרלוב בתל אביב בגיל 73 ונטמן בבית העלמין בקיבוץ עינת. הותיר אחריו את רעייתו, מירה, שתי בנות ונכדים. בנותיו של פרלוב הן עורכת הקולנוע יעל פרלוב והמורה למחול נעמי פרלוב, נכדתו היא השחקנית אלמה בן זאב.

לאחר פטירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו זכתה יצירתו הקולנועית של דוד פרלוב לחשיפה בינלאומית רחבה. בשנת 2005 הקדיש לו מרכז ז'ורז' פומפידו בפריז רטרוספקטיבה מקיפה שנאצרה על ידי פיליפ-אלן מישו ואריאל שוייצר. בעקבות האירוע הוצגו סרטיו של פרלוב בשנים הבאות באיטליה, בספרד, בפורטוגל, באוסטריה, בבלגיה, בגרמניה, וכן בברזיל ובארגנטינה.

בשנת 2013 יצא הסרט "עקבות בירושלים" – סרט מחווה לסרט "בירושלים" של פרלוב. בסתיו 2014 הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה סרטה הביוגרפי של הבמאית רות ולק "פרלוב", בעריכת ובהפקת יעל פרלוב. הסרט הוקרן גם בערוץ 8.

במסגרת מיזם הנצחת אמנים ואנשי במה של עיריית תל אביב, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של פרלוב בתל אביב.

בשנת 2004, כחודש לאחר מותו של דוד פרלוב, נוסדה "קרן פרלוב" במטרה לעודד ולתמוך בסטודנטים צעירים העוסקים ביצירה תיעודית ולשמר את משנתו הקולנועית של דוד פרלוב, שראה בעשייה הדוקומנטרית את תכלית חייו. הקרן נוסדה על ידי משפחת פרלוב, שידורי קשת וקרן רבינוביץ' לאומנויות.

בין השנים 2004–2020, במסגרת תחרות ליצירה דוקומנטרית ע"ש דוד פרלוב, העניקה הקרן מדי שנה מענק הפקה לטובת יצירה של סרט דוקומנטרי על סך 40,000 ש"ח לסטודנטים או סטודנטיות צעירים לקולנוע. בשלב הראשון, סטודנטים הלומדים באחד מבתי הספר הגבוהים לקולנוע ואמנות בארץ רשאים לשלוח אל הקרן (באופן עצמאי ו/או על-ידי גורמים אחרים בבית-ספרם, בהתאם לנוהלי מוסד הלימוד ולתקנון התחרות של השנה הספציפית), 'הצעות' עבור הפקות של קולנוע תיעודי; בשלב השני, ועדת הלקטורה בוחרת את חמש ההצעות הטובות ביותר מתוך כלל ההצעות שנשלחו לתחרות; בשלב הבא מתקיים "ערב ההוקרה השנתי לדוד פרלוב", אירוע חד-שנתי וחגיגי באולמות הסינמטק, בו חמשת הסטודנטים שהצעותיהם נבחרו מתמודדים ביניהם על המקום הראשון ומציגים פִּיץ' מוכן-מראש וקצוב בזמן קצר לכלל משתתפי האירוע, בהם הקהל הרחב כמו-גם שופטי התחרות; בשלב הסופי, הזוכה מן השנה הקודמת שהצעתו אז עלתה לגמר ונבחרה כזוכה — אשר קיבל במהלך השנה שחלפה את סכום המענק, וסיים את הפקתו, צילומו ועריכתו הסופית של הסרט מהצעתו הזוכה — מקרין מול כלל המשתתפים את סרטו המוגמר; בתום ההקרנה, ולאחר שדנו שופטי התחרות בנושא והגיעו להחלטה, מכריזים על הבמה את שמו והצעתו של המתמודד הזוכה, אשר ברשותו 12 חודשים לכל היותר על-מנת להשלים את המלאכה ואז להקרין את הגרסה המוגמרת של סרטו, במסגרת האירוע של השנה העוקבת.

רשימת זוכי קרן פרלוב לאורך השנים[1]:

  • 2020: לידיה מרוזוב (בית הספר מנשר לאמנות) סרט: חדר משלי
  • 2019: נטליה רז (בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה) סרט: בניינים נטושים
  • 2018: אהרן טרייטל (בית הספר מנשר לאמנות) סרט: אותו האיש
  • 2017: הילה אפוטה (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) סרט: סבתא שרה
  • 2016: יבין רובינשטיין (בית הספר מנשר לאמנות) סרט: יום נפלא לעלי הבננה
  • 2015: מיה צרפתי (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) סרט: היפה בנשים[2][3]
  • 2014: מיקי פולונסקי (בית הספר מנשר לאמנות) סרט: בניין אחד וארבעים אנשים רוקדים[4]
  • 2013: תום קלס (המכללה האקדמית ספיר) סרט: המסע אל הפלנטה האחרת
  • 2012: רואי מעוז (החוג לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים) סרט: בית הקברות שייח מוראד
  • 2011: ברק וקנין (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) סרט: אמנות המיתה: דרכו של פאן
  • 2010: עדיה אמרי אור (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) סרט: מפגש 129
  • 2009: רועי שר (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) סרט: הקנרית: סיפורה של רוזה אשכנזי
  • 2008: יונתן חיימוביץ' (המכללה האקדמית ספיר) סרט: רסיסים
  • 2007: שלום עמירה (בצלאל אקדמיה לאומנות ועיצוב ירושלים) סרט: טראריום
  • 2006: עידו בראון (בית הספר לקולנוע סם שפיגל) סרט: חאמיס פאיז
  • 2005: אגבריה אחלאם (מכללת אלמנאר) סרט: ילדי הצמתים
  • 2004 : עמרם יעקובי (המכללה האקדמית ספיר) סרט: סבא

סרטיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דודה צ'יינה הזקנה (1957)
  • סמטת סנדלרים ביפו (1959)
  • דייגים ביפו (1960)
  • בדמייך חיי In Thy Blood Live (1962)
  • בירושלים (1963)
  • תל קציר (1964)
  • תיאטרון בישראל (1967)
  • 42:6 – דוד בן-גוריון (1969)
  • קו צינור שמן (1969)
  • מטוסי בדק (1969)
  • חיל הים (1970)
  • כל עולה ועולה (1971)
  • הגלולה (1972)
  • ישוב 3: קיבוץ מושב ומושבה (1973)
  • מכתב למקסיקו (1973)
  • המשלחת (1974)
  • יומן, 1973–1982 (1983)
  • יצחק שטרן (1976)
  • ביבה (1977)
  • זיכרונות ממשפט אייכמן (1979)
  • בחיפוש אחר לאדינו (1981)
  • תל קציר 93 (1993)
  • כל יום פורים (1993)
  • שלומי (1994)
  • רחוב יבנה (1994)
  • אופרה חדשה (1995)
  • מגש הכסף (1995)
  • פגישות עם נתן זך (1996)
  • כלניות (2000)
  • יומן מעודכן, 1990-1999 (2001)
  • תצלומי 1952–2002 (2002)
  • מעכשיו לעכשיו (2002)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דוד פרלוב, מאת יכין הירש, נדפס ב"קשת החדשה", 7, 2004.
  • צילום רחוב והיומיום – פרלוב כעובר אורח, מאת מאיר ויגודר, נדפס בסטודיו, 113, 2000.
  • פרלוב: אמן קולנוע של תשוקה, מאת יגאל בורשטיין, נדפס במאזנים, ע'ד, 1, 1999. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • Patrick Straumann, "David Perlov : Le flaneur du 14e étage", Trafic, n° 60, hiver 2006
  • Ariel Schweitzer, "David Perlov : la passion du quotidien", Les cahiers du cinéma, n° 605, Paris, octobre 2005
  • 2010 הפואטיקה של הבית, יצוג הבית והבית הלאומי בקולנוע אוטוביוגרפי דוקומנטארי ישראלי, מאת כרמל גוטליב קמחי, יצא בהוצאת כרמל-ירושלים.
  • שוקה גלוטמן, "'דומם או חי?': דיאלוג בין סטילס לקולנוע בסרטו של דוד פרלוב, 'תצלומי 1952-2002'", בתוך: רות איסקין, חיים מאור, קטרין קוג'מן-אפל (עורכים), חיים של אמנות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2011, עמ' 243–250, ISBN 978-965-493-589-0

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד פרלוב בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ The David Perlov Fund | קרן דוד פרלוב, באתר https://davidperlov.com/fund.html
  2. ^ הכי יפה בעולם – מיה צרפתי עם הצעתה "היפה בנשים", היא הזוכה בגמר תחרות קרן פרלוב ליצירה דוקומנטרית, באתר "קולנוען", 18 בפברואר 2015
  3. ^ מערכת וואלה! NEWS‏, מיה צרפתי היא הזוכה בתחרות ליצירה דוקומנטרית ע"ש דוד פרלוב 2015, באתר וואלה, 18 בפברואר 2015
  4. ^ מיקי פולונסקי‏, "בניין אחד בבת ים, שנה לאחר מכן", באתר וואלה, 17 בפברואר 2015


הקודם:
1994 – מנחם גולן 		זוכה פרס אופיר על מפעל חיים לשנת 1995 – דוד פרלוב הבא:
1996 – ניסים ליאון