דוד רמז, 30 בדצמבר 1948 | |||||||
לידה |
23 במאי 1886 י"ח באייר תרמ"ו קופוסט, בלארוס | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
19 במאי 1951 (בגיל 64) י"ג באייר תשי"א ירושלים | ||||||
שם לידה | Moshe David Drabkin | ||||||
מדינה | ישראל | ||||||
תאריך עלייה | 1913 | ||||||
מקום קבורה | זכרון יעקב | ||||||
מפלגה | מפא"י | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
דוד רמז (דְרַבְּקִין) (י"ח באייר תרמ"ו, 23 במאי 1886 – י"ג באייר תשי"א, 19 במאי 1951) היה ממנהיגי היישוב, יו"ר הוועד הלאומי, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל הראשונות. מחותמי מגילת העצמאות.
רמז נולד בשם משה דוד דרבקין בעיירה קאפוסט שבפלך מוהילב של האימפריה הרוסית (באזור רוסיה הלבנה, כיום בבלארוס) ליחיאל דרבקין ולחיה-רסיה לבית פאפרין (פאפערין). הוא למד תחילה ב"חדר", ולאחר סיום לימודיו נותר ללמוד בבית הוריו ולמד תלמוד מפי סבו, הרב דב דרבקין, לימודי ספרות ומקרא בלימוד עצמי ולימודים כלליים ממורים פרטיים.
בנעוריו שימש מזכיר האגודה הציונית הכללית והיה בין מייסדי סניף "פועלי ציון" בעיירה. הוא למד גם בגימנסיה בעיר ילץ, ובתום לימודיו הוזמן לשמש כמורה בחדר מתוקן בעיירה קרוצ'ה (אנ'), שממנה יצא בשנת 1905 לוורשה. לאחר נדודים ברחבי רוסיה הוא גויס אל צבא הצאר ושוחרר בשל היותו בן יחיד. בתקופה זו התפרסמו שירים מכתביו בעיתון "השילוח". רמז עבר לחיות בקושטא, ובשנת 1911 החל בה בלימודי משפטים, שבמהלכם פגש לראשונה בדוד בן-גוריון וביצחק בן-צבי. ב-1912 שב לרוסיה במטרה להתכונן לעלייה לארץ ישראל[1].
ברוסיה נישא רמז לליבה בת שלמה-הלל רמז מהעיירה קרוצ'ה, ויחדיו הם עלו לארץ ישראל בפסח בשנת 1913 והתיישבו בבאר טוביה ואף עיברתו את שמם לאהובה ודוד. רמז החל לעבוד כפועל חקלאי, ולאחר התפרקות הקבוצה עבד בכרכור, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה בזכרון יעקב. בתקופת שהותו בזכרון יעקב החלה ראשית פעילותו הציבורית בארץ ישראל, עת פעל עם ד"ר הלל יפה לקלוט את נפגעי חזית המלחמה ביהודה ומגורשי תל אביב ויפו. בשנת 1916 היה רמז מהמייסדים של קופת חולים של פועלי השומרון ביחד עם שמואל יבנאלי, ונחום סנה[2]. בעקבות פשיטת הצבא העות'מאני על המושבה עברו רמז ורעייתו אל תל אביב והשתקעו בה, לדרישת חברי תנועת אחדות העבודה ובראשם ברל כצנלסון למען הרחבת פעילותו במסגרת התנועה. בתקופה שלאחר מכן היה רמז שותף, לצד כצנלסון, בעריכת ה"קונטרס" וכן בכתיבת החוברת "הצעה לאיחוד פועלי ארץ ישראל". ההחלטה על האיחוד התקבלה כעבור זמן קצר, למעט התבדלות "הפועל הצעיר", ורמז התמנה למזכיר הסתדרות הפועלים החקלאיים של אחדות העבודה. הקמת הסתדרות העובדים הכללית הביאה למינויו למנהל המשרד לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת שנקרא מאוחר יותר בשם "סולל בונה". רמז החזיק בתפקיד זה בשנים 1921–1929, במהלכן הוקמה חברת "שיכון" שפעלה לשיכון העובדים ורכישת קרקעות למטרות שיכון. במקביל היה חבר מועצת עיריית תל אביב.
בשנים 1935–1944 כיהן רמז כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית. במהלך שנות כהונתו החל לפעול המס האחיד והוקמו קרנות סיוע לנזקקים ולמחוסרי עבודה. בעקבות השבתת נמל יפו, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, הוא פעל להקמת נמל חלופי בתל אביב והביא להקמת חברת "נחשון" שעסקה בנושאי ספנות ודיג והביאה מאוחר יותר להקמת "צים". המפעלים הכלכליים של ההסתדרות, דוגמת "המשביר" ו"הסנה", טופחו על ידו גם הם. בתקופתו הודפסה חוברת "חוקות ההסתדרות" והוקמה הוצאת "עם עובד". לאחר מכן קיבל על עצמו רמז את תפקיד יושב ראש הוועד הלאומי (1945–1949).
רמז נאסר במהלך "השבת השחורה", והיה נתון ארבעה חודשים במעצר במחנה המעצר בלטרון. לפני הקמת המדינה היה חבר במועצת העם ובמינהלת העם, שהפכו לאחר הכרזת העצמאות למועצת המדינה הזמנית ולממשלה הזמנית. הוא נמנה בין ארבעת המצביעים במינהלת העם נגד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, אך היה בין חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל והתמנה לחבר בממשלה הזמנית בתפקיד שר התחבורה ויו"ר ועדת השרים לענייני חינוך. בתקופת כהונתו הוסדרו קשרי האלחוט במדינה, חודשה פעילות הרכבת, הוסדרה פעילות נמלי הים והתעופה והוקם השירות האווירי "אל על".
רמז כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י במהלך הכנסת הראשונה, עד לפטירתו. הוא עמד בראש משרד התחבורה בממשלה הראשונה ופתח רשמית בשנת 1948 את נמל התעופה בן-גוריון שנקרא אז שדה התעופה לוד[3].
בממשלה השנייה התמנה לשר החינוך והתרבות, תפקיד שבו כיהן עד מותו.
רמז המשיך לאורך השנים בכתיבת מאמרים ושירים. הוא היה חבר ועד הלשון, והמציא מילים רבות בשפה העברית המתחדשת, דוגמת: נִיקוז, מֻבְטָל, שִׁכּוּן, סַוָּר, וֶתֶק, מַחְפֵּר, דַחְפּוֹר, מִמְצָא, תַּמְרוּר רִשּׁוּי ורַמְזוֹר[4].
רמז היה נשוי לליובה (אהבה)[5]. בנו, אהרן רמז, היה מפקד חיל האוויר וחבר הכנסת. בתקופה מסוימת בחייו שימש רמז כמנחה וכמכוון בתוך מפא"י לגולדה מאיר ואף נטען כי בין דוד רמז לגולדה מאיר היה רומן[6]. לרמז בן נוסף, אורי, פרי רומן עם גוסטה רכב-שטרומפף[7].
דוד רמז נפטר לאחר מחלה קצרה בשנת 1951, ונקבר בזכרון יעקב[8]. על שמו נקראו רחובות, מוסדות חינוך בישראל, צומת רמז (צומת מסילתי בין מסילת החוף והמסילה המזרחית) וגן רמז בעיר העתיקה בבאר שבע (צמוד למסגד הגדול).
מדבריו שלוקטו ופורסמו לאחר מותו: