לידה |
31 במאי 1810 פומפיי, ניו יורק | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
12 בפברואר 1886 (בגיל 75) ניו יורק, ניו יורק | ||||
מדינה | ארצות הברית | ||||
מקום קבורה | בית הקברות פורסט היל | ||||
השכלה | אוניברסיטת נורוויץ' | ||||
מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
בת זוג | בליקר סימור | ||||
| |||||
| |||||
הורשיו סימור (באנגלית: Horatio Seymour; 31 במאי 1810 - 12 בפברואר 1886) היה פוליטיקאי אמריקני. הוא היה מושל ניו יורק ה-18 בין השנים 1853 ו-1854, ושוב בין השנים 1863 ו-1864. הוא היה מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות במהלך הבחירות של שנת 1868, אולם הפסיד בבחירות למועמד הרפובליקני, הגנרל לשעבר יוליסס ס. גרנט.
סימור נולד בגבעת פומפיי, ניו יורק. אביו היה הנרי סימור, שכיר חרב ופוליטיקאי. אימו, מרי פורמן מניו ג'רזי, הייתה בת של גנרל. בגיל 10, עבר עם משפחתו ליוטיקה, ושם למד בבתי ספר מקומיים. בסתיו 1824 נשלח לאוניברסיטה, ועם סיום לימודיו ב-1827, החל בלימודי משפטים. למרות שהוסמך לעריכת דין ב-1832, הוא העדיף ללכת לפוליטיקה ולשמור על האינטרסים של משפחתו. הוא התחתן עם מרי בליקר ב-1835.
תפקידו הפוליטי הראשון של סימור היה מינויו ב-1835 למזכירו הצבאי של ויליאם מרסי, המושל הדמוקרט החדש במדינה. במשך שש שנים, למד סימור את הפוליטיקה במדינה, והתחבר עם המושל. ב-1839, חזר לביתו כדי לסדר עניינים שהיו קשורים בהתאבדותו של אביו שנתיים קודם לכן, והשקיע במניות ובנדל"ן. ב-1841 נבחר לאספה של מדינת ניו יורק, ובין השנים 1842 ו-1843 שירת כראש עיריית יוטיקה. הוא נבחר שוב ב-1842, ושוב בין 1844 ל-1846, ובזכות מעמדו בקרב המפלגה נבחר להיות דובר האספה ב-1845.
בסוף העשור, המפלגה התפלגה לשני פלגים בנושאי העבדות. פלג אחד, ה"מנפצים" (Hunkers), היו שמרניים, תמכו בבנקים, עבודות ציבוריות ובהתערבות בנושא העבדות. הפלג השני, "שורפי האסם" (Barnburners) היו רדיקליים, התנגדו להגדלת החוב הציבורי, לכוח התאגידים ולהרחבת העבדות. סימור עצמו היה מזוהה עם ה"מנפצים", שהובלו בידי מרסי ודניאל דיקנסון. לאחר שהפילוג הוביל להפסד בבחירות של 1848, כשה"מנפצים" תמכו בלואיס קאס, ואילו "שורפי האסם" תמכו במרטין ואן ביורן, תמך סימור בפיוס בין הפלגים כדי לחזק את המפלגה.
ב-1850, סימור היה מועמד המפלגה הדמוקרטית המאוחדת לתפקיד המושל, אולם הפסיד בהפרש זעום למועמד הוויגי, וושינגטון האנט. סימור וחבריו תמכו במרסי כמועמד נשיאותי ב1852, אולם לאחר מכן הפלג תמך לחלוטין בפרנקלין פירס. באותה שנה, סימור נבחר שוב כמועמד לתפקיד המושל, והפעם ניצח את האנט, כשפירס נבחר לנשיא ומינה את מרסי לתפקיד מזכיר המדינה.
כהונתו הראשונה של סימור כמושל הייתה סוערת. הוא זכה לסמכות לנסות ולהרחיב את תעלת אירי בעזרת הלוואה של 10.5 מיליון דולרים בבחירות מיוחדות בפברואר 1854. אולם רוב כהונתו הייתה קשורה למהומות בתוך המפלגה במדינה. ממשל פירס בודד את "המנפצים" ולא מינה אותם לתפקידים ציבוריים, ולכן הם ניסו להריץ מועמד כנגד סימור ב-1854. בנוסף, תמיכת הממשל בחוק קנזס נברסקה, שאליו סימור היה מקושר בגלל חברותו עם מרסי, עלתה לו בקולות. הוויגים ששלטו באספה המחוקקת ניסו לפגוע בו פוליטית, והגיבו לקריאתו לפעול בנוגע לבעיית השכרות בעזרת הגשת חוק יובש, שאותו פסל סימור. למרות זאת, נראה היה שסימור ינצח בבחירות, שכן הפילוג בין היריבים נראה בעייתי יותר מאשר הפילוג בין הדמוקרטים. אולם לבסוף, ההתנגדות לדמוקרטים הייתה חזקה מדי, והמועמד הוויגי, מירון קלארק, שהשיג רק שליש מהקולות, ניצח את סימור בהפרש של 309 קולות.
למרות תבוסתו, כמושל לשעבר של המדינה הגדולה באיחוד, סימור הפך לדמות חשובה בפוליטיקה הלאומית. ב-1856 הוא נחשב למועמד פשרה פוטנציאלי במקרה של תיקו בין הנשיא פרנקלין פירס וג'יימס ביוקנן, אולם סימור כתב מכתב ובו הפציר במפלגה לא לבחור בו. ב-1860, הוא נחשב כמועמד פשרה כשהמפלגה הדמוקרטית קטעה את הוועידה הלאומית שלה והתכנסה מחדש. סימור כתב מכתב לעיתון המקומי בו הכריז שהוא מסרב להיות מועמד. סימור תמך בסטיבן דאגלס ב-1856 וב-1860. ב-1861, נבחר להיות המועמד הדמוקרטי לסנאט מטעם ניו יורק, אולם הרוב הרפובליקני במועצה המחוקקת הבטיח שיובס.
כשמדינות הדרום החלו לפרוש לאחר היבחרו של אברהם לינקולן, תמך סימור בפשרת קריטנדן. לאחר שמלחמת האזרחים האמריקנית פרצה, נקט סימור בעמדה מתונה בתוך מפלגתו, תמך במלחמה אולם ביקר את אופן ניהולה בידי לינקולן. סימור ביקר במיוחד את ריכוז הכוח של לינקולן בידיו, הגבלתו את זכויות האזרח במהלך המלחמה, ותמיכתו בשחרור העבדים.
ב-1862, הכריז המושל, אדווין מורגן הרפובליקני, שלא ינסה להיבחר שוב. המפלגה הדמוקרטית רצתה לנצח בניו יורק כדי לצבור תאוצה, ובחרה שוב בסימור כמועמדה. סימור אמנם לא חפץ במועמדות, אולם הקדיש את כולו למסע הבחירות, בתקווה שניצחונו יגביל את כוחם של הרפובליקנים הרדיקליים. הוא זכה ברוב דחוק מול המועמד הרפובליקני, כחלק מניצחונות דמוקרטיים במדינה באותה השנה.
כהונתו השנייה של סימור הייתה סוערת יותר מהקודמת. כמושל המדינה הגדולה באיחוד בין 1863 ו-1864, הוא הפך ליריב דמוקרטי מר לנשיא. הוא התנגד לגיוס הצבאי של לינקולן על בסיס חוקתי, ורבים פקפקו בתמיכתו במלחמה. הוא גם התנגד למתן קולות לחיילים, והטיל עליו וטו. הוא העדיף העברת תיקון חוקתי שיפעל למען הבטחת זכות הבחירה לחיילים. הוטו שלו הוצג כהתנגדות לחיילים. החלטתו לשלם את חובות המדינה בזהב במקום בשטרות גרם להתרחקות של תומכי ה"כסף הקל" ממנו, וחוק למתן אישורי בנייה בברודוויי גרם להתנגדות מצד הטמאני הול. בנוסף, ניסיונו לפייס את המוחים נגד הגיוס ביולי 1863 גרמה להתנגדות מצד הרפובליקנים, שהאשימו אותו בבגידה ובתמיכה בקונפדרציה.
הבעיות הצטברו עוד ועוד במהלך כהונתו של סימור כמושל. הרפובליקנים ניצחו בבחירות ב-1863 למועצה, והשתלטו על האספה המחוקקת של המדינה. בבחירות כעבור שנה, סימור נוצח במירוץ צמוד בידי רובן פנטון, המועמד הרפובליקני.
סימור המשיך להיות דמות בולטת בפוליטיקה הלאומית ובמפלגה הדמוקרטית לאחר סיום כהונתו. ב-1864, ניהל את הוועידה הדמוקרטית הלאומית, והתנגדותם של צירים רבים לבחירתו של הגנרל ג'ורג' מקללן הובילה אותם לנסות לתמוך בסימור לפני ששוב הבהיר שלא יהיה מועמד. לאחר המלחמה, סימור והדמוקרטים תמכו בנשיא אנדרו ג'ונסון ובמדיניות השיקום שלו, והתנגד לשיקום הרדיקלי, שהדגיש מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות לעבדים משוחררים.
כשהבחירות של 1868 התקרבו, לא היה מועמד דמוקרטי ברור. בין המועמדים הרבים בלט ג'ורג' פנדלטון, שהיה המועמד לסגנות הנשיאות ב-1864, וזכה לתמיכה רבה אולם להתנגדות השמרנים במפלגה כיוון שתמך בתשלום חובות מדינה בשטרות. כשביקשו מסימור שוב לנסות להיות מועמד, הוא שוב דחה זאת, והעדיף את הסנאטור מאינדיאנה תומאס הנדריקס או בשופט בית המשפט העליון סלמון צ'ייס.
את הוועידה שוב ניהל סימור. ההצבעה החלה ב-7 ביוני. בסיבוב הרביעי, יושב ראש המשלחת מקרוליינה הצפונית הודיע שהמדינה שלו תומכת בסימור, והמושל לשעבר שוב הביע את התנגדותו לכך. כעבור יומיים, בסיבוב העשרים ושניים, נראה היה שהנדריקס ינצח, עד שמנהיג המשלחת מאוהיו הודיע שמשלחתו תתמוך בסימור. סימור שוב הביע את התנגדותו להיות המועמד, אולם לאחר שיצא מאולם הוועידה, הצירים שינו את הצבעותיהם ובחרו בו פה אחד להיות מועמדם.
לאחר שנבחר בעל כורחו, נאלץ סימור להתמודד. היה לו מבחן קשה: יריבו, הגנרל יוליסס ס. גרנט, נהנה מתמיכת המפלגה הרפובליקנית והעיתונות הלאומית. סימור לא ניהל מסע בחירות, כמצופה ממועמדים באותה התקופה, אולם כן ערך סיור במדינות המערב התיכון והמיד אטלנטיק באמצע אוקטובר. סימור הביע תמיכה בממשלה מוגבלת ושמרנית, והתנגד למדיניות השיקום של הרפובליקנים בקונגרס. מסע הבחירות הדמוקרטי גם כלל ניסיונות למשוך גזענים, עם ניסיון להכתים את גרנט כמועמד ה"שחור", ואת סימור כמועמדו של "האדם הלבן". הרפובליקנים, לעומתם, השתמשו בפעם הראשונה בטקטיקה שכונתה "לנופף בחולצה המדממת", והאשימו את סימור ואת הדמוקרטים בבגידה. למרות שסימור היה די צמוד לגרנט מבחינת הקולות, הוא נוצח בקלות בחבר האלקטורים, עם 80 אלקטורים לעומת 214 לגרנט. לאחר הפסדו של סימור, התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית הבטיח את זכותם של העבדים המשוחררים ושל האזרחים השחורים להצביע, וגם חייב את מדינת ניו יורק לאכוף את חוקי ההצבעה.
לאחר הבחירות, נשאר סימור מעורב בפוליטיקה כזקן המפלגה. הוא קיבל מספר אותות כבוד באותה התקופה. ב-1874 סירב לנסות להיבחר לסנאט, למרות שניצחונו היה מובטח. הוא סירב לנסות להיבחר שוב לתפקיד מושל ניו יורק ב-1876 ו-1879, ושוב סירב להיבחר כמועמד נשיאותי ב-1880.
ב-1876, מצבו הבריאותי של סימור הידרדר. ב-1884 תמך בגרובר קליבלנד לנשיאות, אולם בריאותו הידרדרה כעבור שנה. בינואר 1886, סבלה אשתו, מרי, ממחלה. בריאותו הידרדרה אף יותר. הוא מת בפברואר 1886 ונקבר בבית הקברות של יוטיקה. כעבור חודש, מתה מרי ונקברה לידו.
פרשנים פוליטיים טוענים שסימור היה אחד מהפוליטיקאים הגדולים ביותר של זמנו, ושהיה יכול להיות נשיא שקול ויצירתי. בנוסף, דמותו האדיבה גרמה לו להיחשב כאדם שיוכל לרפא את פצעי המלחמה ולחסל את היריבויות מתקופתה.
מושלי ניו יורק | ||
---|---|---|
|