וֶדֶם היה כתב עת ספרותי בשפה הצ'כית שיצא לאור בגטו טרזיינשטט בין השנים 1942 ו-1944. הוא נכתב בכתב ידם של קבוצת נערים, שהונהגו על ידי עורך המגזין פטר גינז. בסך הכול, כ-800 דפים של "וֶדֶם" שרדו את מלחמת העולם השנייה.
פירוש המילה "וֶדֶם" הוא "אנו הולכים בראש", סמל לעמידת התקווה של הנערים בגטו טרזיינשטט (טרזין) שהשתתפו בכתיבת כתב העת.
כתב העת כולו נכתב, נערך ואויר על ידי נערים צעירים, שגילם נע בין 12 ו-15. בסיכום שתי שנותיו של העיתון השתתפו בכתיבת המגזין כ-100 נערים, שרובם נרצחו מאוחר יותר באושוויץ, ורק כ-15 מהם שרדו את המלחמה.
בוודם התפרסמו שירים, חיבורים, בדיחות, דיאלוגים, סקירות ספרותיות, סיפורים וציורים. באחד עשר העמודים האחרונים מופיע מחזה, "מחפשים אחר רוחות", שנכתב על ידי ילד בשם הַאנוס האקֶנבורג, שאחר כך נרצח גם הוא באושוויץ. עוד כלל המגזין פינות רבות, ביניהן סיפורי הרפתקאות וכן 'הציטוט השבועי הנבחר', דברי להג שנכתבו מדי שבוע בידי הילדים. הילדים שכתבו את ודם ניסו כמיטב יכולתם ליצור כתב עת אמיתי, ואפילו רשמו בהומור מחיר על העטיפה. העיתונים הועתקו ידנית, ונקראו מסביב למגורי הילדים בליל יום שישי. למשך זמן מה, הם פורסמו גם על לוח המודעות, אך משום שהאופי הסאטירי של רבות מן הכתבות היווה סכנה לילדים, הוחלט להפסיק בפרסום הגלוי בשל הביקורת התדירה של אנשי האס אס.
השראתם של יוצרי "ודם" לכתיבת העיתון באה ממורם, מנהיג הנוער, "פרופסור" וולטר איזינגר, אשר מת ב-1945 בקרבת בוכנוואלד. בתחילה, איזינגר היה מורה לספרות ולשפה הצ'כית בבית הספר, אך הנאצים הדיחו אותו מתפקידו והגלו אותו לגטו טרזיינשטט ב-1942. בגטו חי איזינגר עם הנערים והשגיח עליהם, ושם השתמש בהכשרתו על מנת לעודד את ההערכה ספרותית בקרב הנוער. הוא עודד אותם ליצירת העיתון שבו יוכלו לבטא את עצמם ביצירתיות, ולתאר הן את מה שהם עדים לו והן את תקוותיהם לעתיד. תחת השפעתו, הילדים בחרו בסמל החללית כסימן לעיתונם ולמקום מגוריהם.
איזינגר מעולם לא תרם ישירות לוודם, אולם לעיתים כתב בו מאמר מערכת או תרגם למענם כתבים מרוסית; וכך נעשתה הכתיבה כולה על ידי הילדים, שרבים מהם הסתובבו ברחובות הגטו בחיפוש אחר נושאים לכתיבה. כל ילד בחר לו שם עט, כינוי שנבחר על מנת לחתום בסוף טור שכתב; לעיתים היו אלו ראשי תיבות, לעיתים שם בדוי, ולעיתים תואר סתמי כמו 'בולשביקי'. כיום, מרבית הכותבים מזוהים רק על פי שמות העט שלהם, ולא ניתן לדעת מי היו באמת ומה היה שמם האמיתי. בשנת 1943 החלו עשרה מהכותבים הפוריים ביותר בעיתון לכנות את עצמם בתואר 'האקדמיה'.
אחד הכותבים הבולטים בוודם היה nz, או בשמו האמיתי פטר גינז (1928–1944), שהיה עורכו היחיד של המגזין מאז שהיה בן 14. בגיל 15 נשלח גינז למחנה אושוויץ, שם נפטר ממחלת טיפוס הבהרות. העתק של ציור ששירטט גינז, שתיאר את כדור הארץ כפי שהוא נראה מהירח, נלקח על ידי האסטרונאוט הישראלי אילן רמון למעבורת החלל קולומביה, שהתפוצצה בזמן כניסתה לאטמוספירה. הציור המקורי עודנו שמור ומוצג במוזיאון השואה יד ושם בירושלים.
כותב נוסף בוודם היה יהודה בקון ששרד את השואה.[1]
עד שנת 1944 כבר נשלחו מרבית הילדים שכתבו את ודם לתאי הגזים באושוויץ, והעיתון חדל להתקיים. מתוך מאת הנערים שהשתתפו במאמץ הכתיבה, רק כ-15 שרדו. רק אחד מהם, זדנק טאוזיג, נשאר בטרזיינשטט עד שחרור הגטו במאי 1945. הוא החביא את כתב היד בסדנה של נפח בה עבד אביו, ולקח אותו איתו לפראג אחרי שחרור המחנה.
לאחר המלחמה, השורדים הבודדים חזרו לביתם בצ'כוסלובקיה, וחלקם היגרו מאוחר יותר לארצות הברית, קנדה ומערב אירופה, בעוד כתב היד נותר בצ'כוסלובקיה. מאמצים לפרסם את "ודם" מחדש טורפדו על ידי המשטר הקומוניסטי ששרר במדינה באותן השנים, אולם ציטוטים מהספר הוברחו לפריז, שם הודפסו במגזין צ'כי. גרסה מודפסת בשיטת הסאמיזדאט התפרסמה בצ'כוסלובקיה מאוחר יותר, ופורסמה מחדש בשנות ה-80. גרסה זו הוצגה ביריד הספרים של פרנקפורט ב-1990.
מבחרים מוודם, שאוירו על ידי ילדים מטרזיינשטט, פורסמו בתוספת הקדמה על ידי ואצלב האוול ב-1994. כיום, האוסף השלם של מסמכי ודם נשמר באתר ההנצחה בטרזיינשטט בצ'כיה.