חקובו טימרמן

חקובו טימרמן
Jacobo Timerman
לידה	6 בינואר 1923; באר, ברית המועצות
פטירה	11 בנובמבר 1999 (בגיל 76); בואנוס איירס, ארגנטינה
מדינה	ארגנטינה
מקום קבורה	Cementerio Jardín de Paz de Pilar
שפות היצירה	ספרדית
צאצאים	הקטור טימרמן
פרסים והוקרה	פרס מריה מורס קבוט (1981); פרס למצפון מדיה (1981); גיבורי חופש העיתונות העולמיים של מכון העיתונות הבין-לאומי (2000); פרס זכויות האדם על שם לטלייה-מופיט (1981); פרס עט הזהב של החופש (1980); CWA Gold Dagger for Non-Fiction (1981) ;

חקובו (יעקב) טימרמן (בספרדית: Jacobo Timerman; ‏6 בינואר 1923 – 11 בנובמבר 1999) היה מוציא לאור, סופר ועיתונאי יהודי ארגנטינאי מפורסם שנרדף על ידי החונטה הצבאית בראשות חורחה רפאל וידלה וגנרלים אחרים בשל כתיבתו וחשיפת פשעיהם.

ביוגרפיה

טימרמן נולד בעיר באר שבאוקראינה, להורים יהודים חוה ברמן ונתן טימרמן. בשנת 1928, כשהיה בן חמש ואחיו יוסף בן שבע, היגרה משפחתו לארגנטינה, השתקעה בבואנוס איירס, והתגוררה באזור היהודי של העיר, בדירת חדר^[1]. בגיל 12, לאחר מות אביו, החל לעבוד לפרנסתו. בצעירותו איבד עין עקב זיהום.

טימרמן היה חבר בתנועת השומר הצעיר והכיר את אשתו לעתיד, רישה מינדלין, בוועידה ציונית בעיר מנדוסה. הם נישאו ב-20 במאי 1950 בטקס פשוט בבית משפחתה.

קריירה עיתונאית

טימרמן החל לעבוד כעיתונאי בגיל צעיר והתקדם במהירות, הוא דיווח עבור פרסומים שונים כולל סוכנות הידיעות הצרפתית ועיתונים נוספים, שהוא כותב גם באנגלית וגם בספרדית. הוא צבר ניסיון ודיווח על פוליטיקה בארגנטינה ודרום אמריקה.

בשנת 1962, ייסד טימרמן את "פרימרה פלאנה" (Primera Plana), שבועון חדשות ארגנטינאי בסגנון, המגזין טיים האמריקאי. ב-1964 התפטר טימרמן מתפקיד העורך של "פרימרה פלאנה", על רקע שמועות על איומים עליו בשל קו עריכה בו הביע ההתנגדות לממשלה.

בשנת 1965, הוא הקים שבועון חדשות נוסף בשם The Confirmado Journal. לאחר שהצבא תפס את השלטון ב-1966, והפיל את ממשלת הנשיא ארתורו איליה. הגנרל חואן קרלוס אונגניה התמנה כנשיא, ויזם משטר דיכוי לא פופולרי. הממשל שלו התאפיין בדיכוי האלים של האוניברסיטאות והאינטלקטואלים של ארגנטינה, ובשל מדיניותו של ביסוס מוסר קתולי קפדני ושמרני. אונגניה השעה את הפרסום של "פרימרה פלאנה" ב-1969. בשנה שלאחר מכן הוא יצא לאור שוב, אך מעולם לא חזר למעמדו הקודם. מגלותו בספרד, הנשיא לשעבר חואן פרון קנה את עיתונו של טימרמן ב-1970, תוך שהוא מתכנן לשלוט בו וחלק מהדיון הפוליטי במדינה.

בשנת 1971, טימרמן הקים את העיתון "לה אופיניון" (La Opinión). טימרמן החל לסקר נושאים יותר לעומק ועיתונאים חתמו על מאמרים שלהם, כך שניתן היה לזהות את עבודתם. המודל שלו היה העיתון הצרפתי "לה מונד". שנות ה-70 היו תקופה של התפוררות חברתית ופוליטית בארגנטינה, אחרי חזרתו החטופה של חואן דומינגו פרון לשלטון (ב-1973), מותו כעבור כמה חודשים, ועליית אשתו השנייה, רקדנית הקברט לשעבר איסבל פרון (איסבליטה), לשלטון תחתיו. טרור פוליטי שמאלי, וכיתות-חיסול נגדיות של הימין, דרדרו את ארגנטינה אל משבר קשה. מ-1971 עד 1977, טימרמן שימש עורך "לה אופיניון". בהנהגתו, העיתון דיווח וביקר את הפרות זכויות האדם של ממשלת ארגנטינה, אל תוך השנים הראשונות של המלחמה המלוכלכת^[2]. אחד התומכים העשירים של העיתון היה דוד גרייבר, איש עסקים יהודי שנאמר כי יש לו קשרים עם קבוצת הגרילה השמאלנית שהייתה ידועה כ"מונטונרוס", שפעילותה נאסרה. גרייבר הלווה כסף לעיתון ב-1974. בגלל קשריו לכאורה של גרייבר עם "המונטונרוס", טיימרמן ספג מאוחר יותר ביקורת על קשריו עמו^[1].

"לה אופיניון" כתב נגד טרור שמאלני וימני כאחד. כמה פרשנים הציעו שהוא תמך בהפיכה צבאית כדי לדכא את האלימות. טימרמן האמין שהעיתון שלו הוא היחיד שהעז לדווח במדויק על האירועים. גם איסבל פרון וגם המשטר הצבאי שהפיל את ממשלתה, השעו את העיתון לתקופות קצרות לפני מעצרו של טימרמן. מאוחר יותר כתב טיימרמן ב"אסיר ללא שם" (1981), "במהלך הקריירה העיתונאית שלי, במיוחד כמו"ל ועורך של "לה אופיניון", קיבלתי אינספור איומים"^[1].

האנטישמיות בארגנטינה גברה במהלך שנות ה-70, ככל שתנועות הימין הפכו לעוצמתיות יותר. ספר בשם Plan Andinia, שפורסם בעילום שם ב-1977, הזהיר מפני קונספירציה ציונית בינלאומית לשלוט בחלק מארגנטינה. באוגוטסט 1976 המשטרה נטרלה פצצות שהוצבו מחוץ למטה "לה אופיניון", במהלך גל של אלימות אנטישמית באותו חודש^[3].

המעצר

בשנת 1976 התרחשה הפיכה צבאית והחל משטר הצבאי בארגנטינה. טיימרמן, כמו רבים אחרים, תמך בתחילה בהפיכה, בטענה שהיא עשויה לרסן את האלימות המתפשטת במדינה. הוא המשיך לפרסם את "לה אופיניון" במשך שנה לאחר ההפיכה. בתחילת אפריל 1977 החל הצבא לעצור אנשים שהיו קשורים לאיש העסקים דוד גרייבר, שעזב את המדינה ב-1975 ונהרג בתאונת מטוס במקסיקו ב-1976^[4]. הוא היה חשוד במימון מלחמת גרילה, באמצעות הלבנת הון של מיליוני דולרים שקיבלו מכופר מחטיפות. ב-15 באפריל 1977 נחטף טימרמן מביתו ושהה במעצר^[5].

טיימרמן העיד מאוחר יותר:”לאחר שעצרו אותי בביתי, לקחו אותי למטה המשטרה של מחוז בואנוס איירס שם נחקרתי על ידי רמון קאמפס ומיגל אצ'קולץ; משם העבירו אותי לקמפו דה מאיו, שם הכריחו אותי לחתום על הצהרה. אחר כך השאירו אותי בפואסטו ואסקו, שם עינו אותי, ולאחר מכן הועברתי שוב למחלקה המרכזית של המשטרה הפדרלית, שם לאחר 25 יום הצלחתי ליצור קשר עם משפחתי. בסופו של דבר, הייתי כלוא בבית הכלא מגדלנה”. גם רמון קאמפס וגם מיגל אצ'קולץ הואשמו והורשעו מאוחר יותר בגין מעורבותם בעינויים נרחבים ו"היעלמויות" במהלך המלחמה המלוכלכת. נמצא שהחטיפה והמעצר של טימרמן הוזמנו על ידי הגנרל גיירמו סוארז מייסון. שלושת אנשי הצבא הללו זכו לחנינה ב-1991 מהנשיא קרלוס מנם.

טיימרמן כתב מאוחר יותר כי הוא נעצר על ידי "הסיעה הקיצונית של הצבא", שהייתה גם לב הפעולות הנאציות בארגנטינה. לדבריו, חוטפיו האשימו אותו במעורבות ב-"תוכנית אנדיניה" (מזימה ציונית לכאורה לשלוט בחלק מארגנטינה). טיימרמן האמין שהסוהרים חסו על חייו, מכיוון שהם ראו בו מקור מידע בעל פוטנציאל מכריע על התוכנית. השומרים גם חקרו את טימרמן על יחסיו עם הבנקאי המנוח דוד גרייבר. טיימרמן היה נתון לעינויים בחשמל, מכות ובידוד.

טימרמן זוכה על ידי בית משפט צבאי באוקטובר 1977. הצבא המשיך להאשים אותו ב"אי שמירה על עקרונות מוסריים בסיסיים בניהול ארגון ציבורי". ב-17 באפריל 1978 הוא שוחרר רשמית מהכלא, אך הושם במעצר בית קבוע^[6]. ביולי 1978 קבע בית המשפט העליון של ארגנטינה שאין עילה להמשך מעצרו, אשתו ושלושת ילדיו הגיעו לשראל אך נאסר עליו לעזוב את ביתו^[7].

התגובות למעצר

טיימרמן הפך לאסיר הפוליטי הארגנטינאי המפורסם ביותר בזמן המלחמה המלוכלכת. אשתו עזרה להעלות את המודעות הבינלאומית לגבי מאסרו. בעיתונות הארגנטינאית, רק העיתון Buenos Aires Herald (שיוצא לאור באנגלית) סיקר את מעצרו של טימרמן^[8]. עורך הראלד רוברט קוקס נעצר מאוחר יותר ונכלא.

הממסד הארגנטינאי היהודי וראשי הקהילה היהודית בארגנטינה היו שקטים במיוחד בנוגע למעצרו של טימרמן^[9]. על פי אחיו של חקובו טימרמן, חוסה: ”הארגונים היהודיים נקטו בגישה פסיבית, שהדהימה אותי, בהתחשב במאבק השיטתי של חקובו באנטישמיות, ובמה שקרה בתקופת השואה, וכל כך הרבה מעשי טבח אחרים שסבל העם היהודי במהלך ההיסטוריה שלו. אני זוכר שפעם הייתה לי פגישה בת שעתיים עם הדירקטוריון של ה"דאיה" (ארגון הגג של האיגודים היהודים במדינה), כדי לבקש ממנו לבצע איזושהי פעולה להגנה על אחי. אבל זה היה חסר תועלת”.

ממשלת ישראל שמרה על קשרים דיפלומטיים ומכרה נשק למשטר הארגנטינאי באותה תקופה^[10]. אולם מעצרו המתוקשר של טימרמן, במיוחד לאור פעילותו הציונית, עורר תגובה דיפלומטית מישראל. לדברי ההיסטוריון רענן ריין והעיתונאי אפרים דוידי: "ניתן לתאר את המדיניות הרשמית של ישראל כמאמץ להראות לחונטה שהיא ביצעה שגיאה חמורה במעצר העיתונאי, אך להימנע מעוררות דעת הקהל הבינלאומית נגד המשטר, וחשוב עוד יותר, להימנע מייחס נטיות אנטישמיות למנהיגי המדינה. הדיקטטורה". ממשלת ישראל לחצה בסתר על ארגנטינה לשחרר את טימרמן, אך לא העלתה דרישות פומביות כפי שעשתה בשם היהודים בברית המועצות. במאי 1979 ביקר בביתו יושב ראש תנועת העבודה הציונית העולמית, יגאל אלון^[11].

בישראל

ב-25 בספטמבר 1979 לאחר לחץ בינלאומי שהופעל על החונטה הצבאית הוטס טימרמן לישראל^[12]. אזרחותו הארגנטינית נשללה וכל רכושו הופקע ללא פיצויים. בישראל קיבל טימרמן תחילה קבלת פנים אוהדת. שני העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ניסו לשכור את שירותיו. ו"קול ישראל" הציע לו לנהל את השידורים בספרדית^[13].

אולם עד מהרה הוא גילה עד כמה ישראל אינה לרוחו. הוא מצא אותו לטענתו סגורה ומסוגרת לרוחות העולם החיצון, שונאת-זרים, נתונה להשפעה מופרזת של מפלגות דתיות, מנהלת פלירטים עם משטרי דיכוי, רחוקה משלום עם העולם הערבי, חסרה ביקורת עצמית. היא הייתה קרתנית ורחוקה ממרכזי התרבות. בעקבות הביקורת של טימרמן על ישראל, העיתונות הישראלית, שנהגה בו תחילה כגיבור ציוני, התחילה לפרסם עליו מאמרי ביקורת, מהם ארסיים. הוא הואשם בכפיות טובה, אפילו בבגידה^[14].

בקיץ 1982 כאשר התחילה מלחמת לבנון הראשונה, זמן קצר אחרי הפלישה הארגנטינית לאיי פולקלנד הבריטיים, אשר הניבה מלחמת דמים. טימרמן ראה אותם תהליכים בישראל. שר הביטחון אריאל שרון היה בעיניו בן-דמותם של הגנרלים הארגנטיניים. אחרי טבח סברה ושתילה, טימרמן ביקר כעיתונאי בלבנון עם כוחות צה"ל, ועל יסוד מסעו כתב את הספר המלחמה הארוכה ביותר: ישראל בלבנון, שיצא לאור באנגלית בניו יורק, ובו מתח ביקורת על פעולות מדינת ישראל וצה"ל במלחמה. בנוסף בנו נכלא בכלא צבאי לאחר שסירב לשרת בלבנון^[14].

פעילות בארצות הברית

בהגיעו לישראל פרסם טימרמן את ספרו באנגלית אסיר לא שם, תא ללא מספר על מאסרו בארגנטינה שזכה להצלחה בינלאומית. והוא הוזמן להרצות באירופה, בקנדה ובארצות הברית, מה שהגביר את חשיפתו הבינלאומית ופרסם את מצב זכויות האדם בארגנטינה. הספר שוזר יחד נרטיבים שונים, דן במאסרו של טימרמן, בביוגרפיה שלו ובנושאים גדולים יותר של הפוליטיקה הארגנטינאית. הספר סיפק פרטים חדשים לעולם על הדיקטטורה הצבאית הארגנטינאית. למשל, הוא תיארה הרצאה שבועית בשם "האקדמיה" שנערכה לשוטרים ולקציני צבא, ובה לימדו אותם שהם נלחמים ב"מלחמת עולם שלישית" נגד טרוריסטים שמאלנים. הספר מתאר אנטישמיות ואנטי אינטלקטואליזם בתוך המשטר הצבאי. בשנת 1983, הוא עובד לסרט טלוויזיה ששודר ברשת NBC.

טימרמן הוזמן פעמים רבות להרצות בארצות הברית. באביב 1981, כאשר ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית התכנסה לדון במינויו המוצע של עוזר מזכיר המדינה לענייני זכויות האדם, תפקיד חדש שההציע הנשיא ג'ימי קרטר, אשר נועד לכפות על הדיפלומטיה האמריקנית שיקולים של מוסר וצדק. ממשל הנשיא רונלד רייגן החליט להציע לתפקיד היסטוריון ימני, ארנסט לפיבר, אשר האמין כי מדיניות זכויות האדם הטובה ביותר היא התעלמות גמורה מזכויות אדם כאשר הן אינן מתיישבות עם האינטרסים של ארצות הברית. גם רפובליקנים מתונים התנגדו למינוי וטימרמן הוזמן לדיון. חדר המליאה של ועדת החוץ היה מלא מפה לפה לקראת השימוע. כאשר טימרמן נכנס אל החדר, רוב הנוכחים קמו על רגליהם והריעו לו. עם זאת כאזרח זר הוא לא הוזמן להעיד, אך דיבר עם עיתונאים מחוץ לאולם נגד המינוי ואמר:”דיפלומטיה שקטה היא דיפלומטיה אילמת... אומות שמרו על דיפלומטיה שקטה עם היטלר, וראיתם מה קרה”. אף כי בסנאט היה רוב רפובליקני, ועדת החוץ הצביעה נגד מינוי לפיבר.

חזרה לארגנטינה

בשנת 1984 לאחר השבת השלטון הדמוקרטי שב טימרמן עם משפחתו לארגנטינה שם עסק בכתיבה^[15].

טימרמן הוזמן להיות העורך של עיתון ערב סנסציוני ששמו La Razon. תוכניתו להפוך את העיתון ל"ניו-יורק טיימס" של אמריקה הלטינית נחלה כישלון חרוץ, לאחר שהעיתון צבר הפסדים. בריאותו התרופפה והלכה. הוא הוזמן להעיד במשפט מעניו, כולל עימות בינו ובין הגנרל ראול קאמפס^[1].

הוא מת בביתו בבואנוס איירס ב-11 בנובמבר 1999^[1].

משפחתו

בנו הקטור טימרמן הוא פוליטיקאי ארגנטינאי אשר כיהן כשר החוץ של ארגנטינה בשנים 2010–2015^[16].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חקובו טימרמן בוויקישיתוף

אריה דיין, האזרח יעקב טימרמן נגד מדינת ישראל, כותרת ראשית, 8 בדצמבר 1982
רענן ריין ואפרים דוידי, מגיבור יהודי לעוכר ישראל: פרשת טימרמן, המימסד הישראלי והעיתונות העברית, 2009
יואב קרני, ‏לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר, באתר גלובס, 21 בנובמבר 1999
חקובו טימרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
יעקב טימרמן (1923-1999), דף שער בספרייה הלאומית
חקובו טימרמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
חקובו טימרמן, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ יואב קרני, ‏לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר, באתר גלובס, 21 בנובמבר 1999
^ רן דגוני, חאקובו טימרטן: העיתונאי שלחם בעטו ב"רוצחים, האלמונים', מעריב, 27 בספטמבר 1979
^ אגון פרידלר, איך להילחם באנטישמיות בארגנטינה, דבר, 22 בספטמבר 1976
^ קארן דה יאנג, סופרת וושינגטון פוסט, ,בנקאי יהודי שנספה במטוסי מימן פעולות טרוריסטים בארגנטינה', מעריב, 19 באפריל 1977
^ אגון פרידלר, חקובו טימרמן: פרשת־משנה בארגנטינה, דבר, 17 במאי 1977
^ אריק וינדהולץ, גורל טימרמן, דבר, 3 בדצמבר 1978
^ יובל אליצור, .טימרמן לא ישוחרר מכלאו בארגנטינה, מעריב, 4 בינואר 1979
^ מרדכי קויפמן, "מאסר טימרמן - דומה לסיוט דרייפוס", מעריב, 8 בינואר 1978
^ אריק וינדהולץ, יהדות העולם מתגייסת למען שצי'רנסקי - ומה עם טימרמן ?, דבר, 10 באפריל 1978
^ ג'ון בראון, אובמה והוותיקן כבר חשפו את מסמכי החונטה. ומה עם ישראל?, באתר "שיחה מקומית", 24 במרץ 2016
^ אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 388.
^ דן ארקין, טימרמן בלוד: חבל שלא הביאו את אבי מרוסיה לישראל במקום לארגנטינה, מעריב, 28 בספטמבר 1979
^ טובה צימוקי וסוכנות עתי"ם, טימרמן ינהל השידורים בספרדית, דבר, 28 בספטמבר 1979
^ ¹ ² אריה דיין, האזרח יעקב טימרמן נגד מדינת ישראל, כותרת ראשית, 8 בדצמבר 1982
^ אמנון לורד, עוד תבכי בגללם ארגנטינה, כותרת ראשית, 1 במאי 1985
^ נטשה מוזגוביה, כתבת "הארץ" בארה"ב, שר חוץ יהודי ראשון לארגנטינה: "מינויי הוא סמל לקדמה", באתר הארץ, 24 ביוני 2010

[קרני-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ יואב קרני, ‏לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר, באתר גלובס, 21 בנובמבר 1999

[2] רן דגוני, חאקובו טימרטן: העיתונאי שלחם בעטו ב"רוצחים, האלמונים', מעריב, 27 בספטמבר 1979

[3] אגון פרידלר, איך להילחם באנטישמיות בארגנטינה, דבר, 22 בספטמבר 1976

[4] קארן דה יאנג, סופרת וושינגטון פוסט, ,בנקאי יהודי שנספה במטוסי מימן פעולות טרוריסטים בארגנטינה', מעריב, 19 באפריל 1977

[5] אגון פרידלר, חקובו טימרמן: פרשת־משנה בארגנטינה, דבר, 17 במאי 1977

[6] אריק וינדהולץ, גורל טימרמן, דבר, 3 בדצמבר 1978

[7] יובל אליצור, .טימרמן לא ישוחרר מכלאו בארגנטינה, מעריב, 4 בינואר 1979

[8] מרדכי קויפמן, "מאסר טימרמן - דומה לסיוט דרייפוס", מעריב, 8 בינואר 1978

[9] אריק וינדהולץ, יהדות העולם מתגייסת למען שצי'רנסקי - ומה עם טימרמן ?, דבר, 10 באפריל 1978

[10] ג'ון בראון, אובמה והוותיקן כבר חשפו את מסמכי החונטה. ומה עם ישראל?, באתר "שיחה מקומית", 24 במרץ 2016

[11] אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 388.

[12] דן ארקין, טימרמן בלוד: חבל שלא הביאו את אבי מרוסיה לישראל במקום לארגנטינה, מעריב, 28 בספטמבר 1979

[13] טובה צימוקי וסוכנות עתי"ם, טימרמן ינהל השידורים בספרדית, דבר, 28 בספטמבר 1979

[דיין-14] ¹ ² אריה דיין, האזרח יעקב טימרמן נגד מדינת ישראל, כותרת ראשית, 8 בדצמבר 1982

[15] אמנון לורד, עוד תבכי בגללם ארגנטינה, כותרת ראשית, 1 במאי 1985

[16] נטשה מוזגוביה, כתבת "הארץ" בארה"ב, שר חוץ יהודי ראשון לארגנטינה: "מינויי הוא סמל לקדמה", באתר הארץ, 24 ביוני 2010

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]


לידה	6 בינואר 1923 באר, ברית המועצות
פטירה	11 בנובמבר 1999 (בגיל 76) בואנוס איירס, ארגנטינה
מדינה	ארגנטינה
מקום קבורה	Cementerio Jardín de Paz de Pilar
שפות היצירה	ספרדית
צאצאים	הקטור טימרמן
פרסים והוקרה	פרס מריה מורס קבוט (1981) פרס למצפון מדיה (1981) גיבורי חופש העיתונות העולמיים של מכון העיתונות הבין-לאומי (2000) פרס זכויות האדם על שם לטלייה-מופיט (1981) פרס עט הזהב של החופש (1980) CWA Gold Dagger for Non-Fiction (1981)