טביעת אדמירל נחימוב
.jpg) | |
| אדמירל נחימוב בשמה המקורי "ברלין", בתמונה משנת 1925 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה |
ספינת קיטור  |
| סדרה |
אוניית נוסעים |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Bremer Vulkan |
| תקופת הפעילות |
31 באוגוסט 1986 |
| מיקום |
44°36′15″N 37°52′35″E / 44.60416667°N 37.87638889°E |
| מידות | |
| אורך |
174.3 מ' |
| רוחב |
21.1 מ' |
| שוקע |
9 מ' |
| נתונים טכניים | |
| מהירות |
16 קשר |
| מספר נוסעים |
1,500 נוסע |
  | |
אדמירל נחימוב (ברוסית: Адмирал Нахимов) הייתה אוניית נוסעים סובייטית, אשר נטרפה בים השחור ב-31 באוגוסט 1986, בעקבות התנגשות בספינה אחרת; באסון נספו 423 איש. נקראת לעיתים "טיטניק הסובייטי".
תולדות הספינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספינה נבנתה בשם "ברלין" בשנת 1925 בגרמניה, עבור חברת נורד-דויטשר-לויד ושימשה בקו הנוסעים ברמן-סאות'המפטון-שרבור-ניו יורק. בשנת 1939 נחכרה על ידי המשטר הנאצי ובמשך מלחמת העולם השנייה שימשה כספינת תובלה וכספינת בית-חולים, עד אשר טובעה בפברואר 1945 על ידי מוקש בנמל סווינמונדה, פומרניה (כיום חלק מפולין).
בשנת 1949 הסובייטים משו את הספינה מקרקעית הים הבלטי ולקחו אותה לעצמם כחלק מהפיצויים מגרמניה בעקבות המלחמה. הספינה עברה שיפוץ יסודי, הוגדלה קמעא ושמה שונה ל"אדמירל נחימוב", על שם האדמירל הרוסי הנודע פאבל נחימוב, אשר נלחם במלחמת קרים.
בשנת 1957, לאחר השיפוץ, החלה הספינה לשמש כספינת נוסעים של רשות חברת הספנות האודסאית בים השחור. היא שימשה לטיולי קיט שבועיים לאורך חופי הים במסלול אודסה-יאלטה-נובורוסיסק-סוצ'י-סוחומי-בתומי ובמשך תקופה מסוימת הייתה לספינת הדגל בין ספינות הנוסעים בים השחור.
נתוני הספינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אורך ה"נחימוב" היה 174 מ' ורוחבה המרבי - 21 מ'; גובהה היה 11.8 מ', מתוכם היו בתוך המים 9 מ'; לספינה היו שישה סיפונים. הנפח הכולל ברוטו היה 17,000 טון. מכונותיה של הספינה פיתחו הספק של 12 אלף כוחות סוס ומהירותה המרבית הייתה 16 קשר. הספינה יכלה לקחת כ-1000 נוסעים והיו עליה 346 אנשי צוות. היא הייתה מאובזרת בברים, דיסקו, בית קולנוע ובתזמורת משלה.
בזמן טביעתה, הייתה ה"נחימוב" שייכת לחברת הספנות של הים השחור ונמל הבית שלה היה אודסה. לספינה היה "תקן של אי-טביעה של תא אחד" (одноотсечный стандарт непотопляемости), כלומר היא יכלה להישאר מעל פני המים אם אחד מתאיה היה נפרץ. כמו כן, היא הייתה מאובזרת בדי סירות הצלה להכלת כל הנוסעים ואנשי הצוות ובנוסף עליהן היו עליה גם רפסודות מתנפחות.
ההתנגשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-31 באוגוסט 1986, בשעה 22:00 שעון מוסקבה, ה"אדמירל נחימוב", בפיקודו של רב-החובל ולדימיר מרקוב, יצאה מנמל נובורוסיסק עם 1234 איש עליה: 888 נוסעים ו-346 אנשי צוות. באותה שעה מגדל הפיקוח של הנמל דיווח על כך כי ספינת המשא "פיוטר ואסיוב" מתקרבת לכניסה לנמל ועל כך שהיא הוזהרה בדבר יציאת ה"נחימוב" ממנו. רב-החובל של פיוטר ואסיוב, ויקטור טקצ'נקו, הבטיח לתת ל"נחימוב" זכות קדימה. מאוחר יותר, במשך כל הזמן עד להתנגשות, קברניטי שתי הספינות ניהלו קשר אלחוטי שוטף ורציף.
בשעה 23:00 רב-החובל מרקוב העביר את הפיקוד על הספינה לסגנו השני וירד לתאו - וזאת על אף שה"פיוטר ואסיוב" כבר היה במרחק של כ-10 ק"מ מה"נחימוב" ואסור היה על רב-החובל לעזוב את משמרתו במצב כזה. בינתיים, רב-החובל טקצ'נקו, אשר השתמש במערכת САРП (מערכת אוטומטית לניווט בעזרת רדיו, שהנתונים אליה הוזנו באופן ידני), ראה שבהינתן המהירויות והכיוונים הנתונים, שתי הספינות תחלופנה זו לצד זו כשקילומטר אחד מפריד ביניהן בנקודת ההתקרבות המקסימלית ולכן לא שינה את כיוון ומהירות הפלגתו.
בינתיים, סגנו השני של מפקד ה"נחימוב", שהושאר על גשר הפיקוד, נלחץ יותר ויותר ממראה ספינת המשא הכבדה שהתקרבה אליו מימין. בניסיון למנוע את ההתנגשות, הוא הורה להטות את ה"נחימוב" שמאלה - כפי שהסתבר מאוחר יותר, בדיוק לנתיב השיוט של ה"פיוטר ואסיוב" [1] - ולא יידע על כך לא את מפקדו ולא את מפקד הספינה השנייה, אשר נותר סמוך ובטוח כי לא תהיה כל התנגשות. כשזה האחרון, לאחר הפצרות חוזרות מצד סגנו השלישי, עזב לבסוף את המערכת האלקטרונית והביט אל הים עצמו, שתי הספינות היו כבר מאוד קרובות אחת לשנייה. רב-החובל טקצ'נקו הורה מיד על הורדת מהירות הדרגתית ולאחר עוד שתי דקות אף הורה על כיוון המכונות ל"שיא המהירות לאחור". ספינת המשא הכבדה, ששקלה כ-28,000 טון, לא הספיקה לבלום ובשעה 23:12 התנגש חרטומה בדופן ימין של ה"אדמירל נחימוב" ופער בו חור בשטח של כ-80 מ"ר. מים החלו לשטוף את ה"נחימוב". מסיבה לא ברורה לא הופעלה מערכת אטימת התאים, שאליהם חולקה הספינה. אמנם, האטימה לא הייתה מצילה את הספינה מטביעה, שכן היא תוכננה להישאר על המים במקרה של פריצה של תא אחד ואילו ה"ואסיוב" פרץ שניים, אך בכל אופן הייתה מאיטה קצב שקיעתה של הספינה; לשם השוואה, הטיטניק טבעה במשך ארבע שעות שלמות.
מערכת האטימה לא הופעלה והמים התפשטו ברחבי הספינה במהירות. כעבור שתי דקות בלבד הספינה כבר נטתה באופן חד לצד ימין, מה שמנע את הורדת סירות ההצלה. הנטייה הוחמרה על ידי כך שחלונות התאים בסיפונים התחתונים לא היו סגורים, בניגוד לתקנות ימיות; הסיבה לכך הייתה האוורור הלוקה של האונייה. תחת סירות ההצלה, כמה מימאי הספינה תחת פיקודו של רב-המלחים (boatswain) לוֹבּוֹדָה הורידו למים רפסודות מתנפחות; אולם ברפסודות אלו לא היה מקום לכל הנוסעים ואנשי הצוות. בינתיים, ה"נחימוב" נטתה ושקעה יותר ויותר. נוסעים רבים, אשר הצליחו להגיע לסיפון העליון, נאבקו על כל נקודת אחיזה בדופן שמאל הרחוק מהמים, של הספינה וגלשו ממנו אל הים ואל הרפסודות. כעבור שבע דקות מרגע ההתנגשות ה"אדמירל נחימוב" טבעה.
החילוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסירת-הכיוון אשר יצאה מנמל נובורוסיסק לקראת ה"פיוטר ואסיוב" ראו את שהתרחש ודיווחו למפקד הנמל, שה"נחימוב" נפגעה (הודעה דומה מה"פיוטר ואסיוב" התקבלה רק לקראת חצות). מפקד הנמל, ג. ל. פופוב, הורה מיד עם קבלו את ההודעה על שליחת כל אמצעי השיוט הזמינים לאזור התאונה: סירות-כיוון, גוררות, סירות של משמר החופים וסירות מנוע לשיט נוסעים - סך הכול 64 כלי שיט. באותו הזמן, סירת-הכיוון שדיווחה על התאונה לקחה 118 איש והפליגה במלוא המהירות בחזרה לנמל. גם מלחי ה"פיוטר ואסיוב" ניסו לסייע בחילוץ הנפגעים, אולם הסולם הראשי לא ירד, על ספינת המשא הייתה רק סירת-הצלה אחת ואילו המצופים שנזרקו מהספינה לעיתם פגעו בחלק מהאנשים במים והטביעו אותם. בסך הכול ה"פיוטר ואסיוב" חילץ מהמים 37 איש וגופה אחת.
אנשים רבים, שלא נמצא להם מקום ברפסודות החילוץ, צפו בחגורות-הצלה על פני המים, שהיו מעורבבים עם מזוט וצבע שנשפכו מה"נחימוב" הטובעת. היו בהם שניסו לעזור לאחרים, היו שניסו להיחלץ על חשבונם של אחרים. רוח של כ-6 קמ"ש שהחלה לנשוב באזור התאונה רק הקשתה על מאמצי החילוץ. בסופו של דבר ניצלו 836 איש. 423 נספו ובהם ילדים שהוריהם השאירו אותם לישון בתאים, אנשים שנתקעו במעברים הצרים של הספינה ולא הספיקו לצאת לסיפון ואנשי צוות אשר ניסו לסייע לנוסעים. בין הנספים היה גם הסגן השני של מפקד ה"נחימוב": מיד לאחר ההתנגשות, שארעה בזמן משמרתו, הוא ירד לתאו ונעל את עצמו בפנים.
לאחר האסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר האסון, עוד באותו לילה, הוקמה ועדת חקירה מטעם פרקליטות המדינה של ברית המועצות בראשות נשיא אזרבייג'ן לעתיד, ג. א. אלייב. לאחר חצי שנה של חקירה וגביית עדויות שני רבי-החובלים, מרקוב וטק'צנקו הועמדו לדין באשמת טריפת ספינה וגרימת מוות ונידונו ל-15 שנות מאסר כל אחד. הם זכו לחנינה בשנת 1992 על ידי נשיאי רוסיה ואוקראינה. ויקטור טקצ'נקו עלה לארץ ישראל ושינה את שם משפחתו ל"טלאור". הוא נספה בשנת 2003 כאשר סירתו נטרפה מול ניופאונדלנד, ונקבר בתל אביב. ואדים מרקוב נשאר באודסה ושימש רב-חובל - מנחה בספינות נוסעים עד לפרישתו לגמלאות. הספינה "פיוטר ואסיוב" נמכרה לחברת ספנות יוונית ונקראת כיום "Myoressa".
מפקד נמל נובורוסיסק, סגנו, סגן מנהל חברת הספנות של נובורוסיסק ומספר אנשי צוות של כלי השיט שהשתתפו החילוץ קיבלו עיטורים משליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ב-1990. כן זמן קצר לאחר התאונה פוטרו שר הימייה, ראש חברת הספנות של הים השחור וראש מחלקת הבטיחות שלה.
ה"אדמירל נחימוב" נשארה שוכבת על קרקעית הים השחור. כעבור שנה מיום האסון הוקמה על חוף הים מול מקום מנוחתה של הספינה אנדרטה לזכרה. מדי שנה, ב-31 באוגוסט, יום השנה לאסון, למקום טביעת ה"נחימוב" מגיעות סירות עם קרובי משפחה של הנספים ונערך שם טקס אזכרה.
