יום-טוב ליפמן צונץ

המונח "צונץ" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו צונץ (פירושונים).
יום-טוב ליפמן צונץ
Leopold Zunz
לידה 10 באוגוסט 1794
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה דטמולד, נסיכות ליפה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במרץ 1886 (בגיל 91)
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית ברלין, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בשדרות שנהאוזר עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת האלה-ויטנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עניין ספרות עם ישראל, היסטוריה של עם ישראל, ליטורגיה יהודית, יהדות, ספרות עברית, בית ספר יהודי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, פוליטיקאי, היסטוריון של הספרות, סופר, חוקר ספרות חז"ל, חוקר יהדות, רב, מדען עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה Principality of Lippe עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אדלהייד צונץ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב דוקטור יום-טוב לִיפְּמן צוּנְץ (בגרמנית: Leopold Zunz, לאופולד צונץ; 10 באוגוסט 1794 – 18 במרץ 1886) היה מלומד יהודי גרמני הנחשב לאבי תנועת "חכמת ישראל", חלוצת מדעי היהדות, הניסיון שהתחיל להתגבש במאה ה-19 לחקור בכלים מדעיים את התרבות וההיסטוריה של היהדות והיהודים כחלק מהתרבות האנושית. בתחילת ימיו החזיק צונץ בעמדות רדיקליות לגבי הצורך בשינוי בהנהגות הדת והיה מקורב למבשרי היהדות הרפורמית. אך לבסוף התנגד למכונניה, אברהם גייגר ושמואל הולדהיים, בין היתר בגלל הערצתו לתלמוד וסלידתו משלטון הרבנים. הוא מיעט מלכתחילה לנסות להשפיע על יתר הציבור, ולבסוף נסוג מכל מעורבות בחיים הפומביים והתמקד אך ורק במחקר.[1]

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר דֶטְמוֹלְד, בירת נסיכות לִיפֶּה שבאימפריה הרומית הקדושה (כיום בגרמניה), ב-10 באוגוסט 1794. שנה לאחר הולדתו עברו הוריו להמבורג, שם לימד אביו מנחם (מנדל) עמנואל (1759-1802), שהיה אברך, בבית מדרש ופרנס את המשפחה הענייה. הוא עזב את ההוראה לאחר שחלה בדלקת ריאות ועסק בניהול מכולת, וכעבור זמן לא רב, בשנת 1802, נפטר. צונץ הקטן עבר להתגורר בבית יתומים בעיירה ווֹלְפֶנְבִּיטֶל (Wolfenbüttel), שם למד בין השנים 1803 ל-1809 בבית הספר היהודי ע"ש פיליפ סמסון (Samson-Schule), וחי על מלגת לימודים. אמו, הנדל לבית בהרנס (1773-1809), לא האריכה ימים אף היא ונפטרה בגיל 36, בהיותו בן 15. אחותו התאומה מתה בילדותה. אחיו ואחיותיו האחרים לא האריכו ימים, וצונץ נותר ערירי.

בשנותיו הראשונות למד אצל אביו עברית, תורה עם רש"י ומשנה. בוולפנביטל למד בתחילה בעיקר תלמוד, אבל לאחר שהתחלף מנהל בית הספר החל ללמוד גם השכלה כללית והצטיין בלימודיו, בעיקר במתמטיקה. הוא היה היהודי הראשון שהתקבל לגימנסיה בעיר, וסיים את לימודיו בה בשנת 1811. עוד לפני סיום לימודיו בגימנסיה החל לעבוד כמורה בבית הספר שבו למד תמורת מזון ודיור. כבר בצעירותו התבלט בכישורי המחקר והכתיבה שלו. ארבע שנים לאחר מכן עבר לברלין, שם לימד בבית משפחה אמידה ובנוסף למד באוניברסיטה המקומית מתמטיקה, פילוסופיה, היסטוריה ובלשנות. את לימודיו באוניברסיטת ברלין סיים בשנת 1819, וקיבל תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת האלה (1821). בתקופת לימודיו הפורמליים עסק גם בלימוד כתבי יד עבריים. ב-9 במאי 1822 נשא את אדלהייד לבית בירמן לאישה. לזוג לא נולדו ילדים.

הפרנסה כמעט שלא הייתה מצויה בידו עד היותו כבן 50. כתלמיד בגימנסיה ומספר שנים לאחר מכן לימד בבית הספר שבו למד. בתקופת האוניברסיטה לימד תחילה בבית משפחת הערץ והתפטר ממשרתו בשנת 1818 כשהוצע לו לשמש דרשן בבית הכנסת הרפורמי בהמבורג, אך הוא ויתר על המשרה וחזר ללימודיו. בשנים אלה דרש בבית הכנסת שהקים ישראל יעקבסון בביתה של אמליה בר בברלין וחי ממלגה צנועה שקיבל מהקהילה היהודית המקומית.

ב-1822 החל לערוך את עיתון האגודה אותה הקים עם חבריו, אך זה נסגר לאחר שנה מחוסר במזומנים. בארבע השנים לאחר מכן היה חבר מערכת של עיתון אחר ובשעות אחר הצהריים לימד שיעורים פרטיים. מתחילת שנת 1826 ובמשך ארבע השנים שלאחר מכן שימש כמנהל בית ספר יסודי. את משרתו זו עזב לאחר ששינויים שביקש להכניס לא התקבלו. בשנים שלאחר מכן ניסה המשורר היינריך היינה לסייע לו לקבל תפקיד כמורה בבית ספר חדש שהוקם בברלין, אך ללא הצלחה. אחרים יזמו את התמודדותו בבחירות לרבנות העיר דרמשטאדט והסן ב-1834, אך למרות תמיכת הרוב בוועד הקהילה, שהיה בעל נטייה ליברלית, זכה במשרה יריבו הרב צבי בנימין אוירבך הנאו-אורתודוקסי, בעיקר בשל תמיכת קהילות השדה, המסורתיות יותר.

ב-1830 קיבל סמיכה לרבנות מהרב ההונגרי אהרן חורין, שהיה קרוב להשכלה הרדיקלית. ב-1835 נקרא לפראג לשמש כדרשן באגודה ששמה לה למטרה לשנות את נוהגי בית הכנסת הישן (אַלְטְשוּל), ששופץ והיה לבית הכנסת הספרדי, בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג. הזמנה זו משכה אותו, אולם החיים בפראג חסרו את הסביבה התרבותית, המדעית והספרותית של ברלין, ולאחר שנה בתפקיד הוא התפטר. בתקופה זו הספיק להתקין את תקנון בית הכנסת.

שהותו בפראג הייתה אמנם לצורכי פרנסה, אך הוא ערך גם מספר מסעות לצורכי מחקריו. הוא האמין שכדי לבצע מחקר ראוי עליו לחקור את הטקסטים המקורים של כתבי היד, אותם מצא בספריות של מוזיאונים או אוניברסיטאות. נוסף לספריות בגרמניה ביקר במוזיאון הבריטי בשנת 1846 ולאחר מכן בשנת 1855. באותו ביקור שהה גם באוקספורד. בהמשך סיורו זה פגש בפריז את ידידו המשורר היינריך היינה. בשנת 1863 נסע לפארמה שבאיטליה, כדי לבחון את אוסף די רוסי - אוסף של כתבי יד עבריים המצוי בספריית פאלאטינה. הוא לא הורשה לבקר בוותיקן.

קברו של צונץ בבית-העלמין בשדרות שנהאוזר.

רק בשנת 1840 מצא משרה קבועה. בברלין הוקם סמינר למורים ובהמלצת אלכסנדר פון הומבולדט (חוקר הטבע ומגלה ארצות גרמני) בחרה בו קהילת יהודי ברלין לעמוד בראש הסמינר. מיום זה ואלך סרה ממנו דאגת הפרנסה והוא שימש בתפקיד עד תחילת שנת 1850, אז פרש לגמלאות. ב-18 באוגוסט 1874 נפטרה אדלהייד, אשתו ובת לווייתו הנאמנה והאהובה. מכאן ואילך לא התאושש עוד, ופעילותו הספרותית הצטמצמה לפיקוח על הוצאה לאור של כתביו הקודמים. יום הולדתו התשעים נחגג מסביב לעולם וברכות זרמו מארבע קצות תבל. למרות זאת הרגיש בודד ונשכח ושמר על קשר מועט עם ידידיו. ב-18 במרץ 1886, בעקבות נפילה, הלך לעולמו והוא בן 92 כשהוא במלוא כושרו המנטלי.

האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

בהיותו בן 26 התחוללו בגרמניה פרעות "הפ-הפ" – פרעות שהחלו באוגוסט 1819. צונץ וכמה מחבריו הצעירים: אדוארד גנז (בן למשפחה יהודית עשירה מברלין, אף הוא דוקטור למשפטים ומתלמידיו של הפילוסוף הגל), משה מוזר (איש עסקים), עמנואל וולף, לודוויג מרקוזה והיינריך היינה, ייסדו אגודה לתרבות ומדע של היהודים (Verein für die Cultur und die Wissenschaft der Juden). האגודה שאפה לעסוק במחקר ההיסטוריה, הספרות, הדת וההוויה היהודית תוך חינוך דור צעיר כך שבאמצעות "תרבות וחינוך יביאו את היהודים ליחסים הרמוניים עם האומות והתקופה בה הם חיים". חברי האגודה, מהם כחמישים מחשובי ההוגים היהודים ובכללם היינה, שכינה את המייסדים "ישראל הצעיר", ניהלו דיונים על הדרך שבה יש לפעול, נושאים הראויים לשינוי במנהגים ודרך התנהלות חיי היהודים, וכיצד להנחיל תרבות זו לצעירים יהודים, אשר יצאו מהגטו הרוחני והפיזי מבלי צורך להמיר את דתם. ככלל ראשון קבעו לעצמם שלא יתנצרו. באופן מעשי ייסדו כתב עת בעריכתו של צונץ, הקימו מכון מחקר וניהלו בית ספר.

למרות השאיפות הגדולות הם חסרו את הכריזמה הדרושה להרים משא זה. חלק מהדיונים שלהם עסקו בסוגיות פילוסופיות מבית מדרשו של הגל ואף קשרו קשר עם מרדכי מנואל נח, אבי הרעיון להקמת מדינה יהודית במדינת ניו-יורק שבארצות הברית ("אררט"). הם גם לא חסכו בביקורת עצמית שהייתה נגועה בסטריאוטיפים אנטישמיים. ד"ר צבי גרץ, ההיסטוריון היהודי בן תקופתם, כתב עליהם בספרו "דברי ימי ישראל":

כי הם בנו מגדלי-אוויר וכי "אגודת התרבות" לא רכשה לה כל השפעה (...) היינה בהגיעו לתרבות הרוח, לגלג עליהם.

עיתונם נסגר לאחר שנה מחוסר תקציב. אדוארד גאנס נטש את הדרך והתנצר אחרי מאבק ארוך להשגת משרה באוניברסיטה. בשנת 1829 באה האגודה לקִצהּ. צונץ המשיך בדרכה של האגודה בהמשיכו לעסוק ולפתח את "המדע של היהודים" או "חכמת ישראל" (Wissenschaft des Judentums).

פעילות פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הגותו של צונץ הייתה מכוונת לעורר את היהודים לצאת מבידולם ולהתערות בעולם הנוצרי הסובב אותם, אולם מספר כתבים היו מכוונים דווקא לשלטונות או לציבור הרחב. כאשר נאסר על יהודי פרוסיה, בצו מלכותי, לשאת שמות נוצריים, כתב ספר על תולדות שמותיהם של היהודים בארצות מגוריהם. מטרתו הייתה להוכיח שמאז ומעולם אימצו היהודים את שמות שכניהם.

בהקדמה לספרו "לקורות העתים והספרות" רמז ברמז עבה שהיעדר מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות מקורו בבורות ודעות קדומות, ושספרו זה בא להאיר את עיני המלומדים הנוצרים בנושא זה. בשנים 1840, 1843 ו-1848 שלח פניות למלך פרוסיה ושר הדת והחינוך, בדרישה להקים קתדרות ללימודי היהדות ונענה בשלילה. לעומת זאת, קרא במאמר שכתב בשנת 1872 להגנה על טוהר השפה הגרמנית מפני סופרים גרמנים הפוגעים בה.

בשנת 1848 פרצו ברחבי אירופה מרידות נגד השלטונות והאבסולוטיזם, בדרישה לשוויון. מרידות אלו כונו בשם אביב העמים. צונץ היה נלהב והאמין שהגיע הליברליזם והשוויון המיוחל ליהודים. הוא הצטרף למפגינים בברלין ובעידודו פרצו אלה למחסן נשק והתחמשו. עם זאת דרישתו להקים קתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת ברלין לא נענתה. המהפכה נכשלה ומספר ממנהיגיה בברלין, רובם יהודים, הוצאו להורג. בהמשך אותה שנה נשא צונץ דברים לזכרו של אחד מהם: רוברט בלום.

הוא נבחר לנציג בוחר (Elector) במחוזו לבחירות בית הנבחרים הפרוסי, ולאחר מכן כיושב ראש במועצה בברלין. בתפקידים אלה זכה להערכה רבה ועל כן פקידים בכירים בממשל הפרוסי נועצו בו לגבי חוקים המסדירים את זכויות היהודים.

מחקריו והגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תמונה של צונץ משנת 1884

פרופ' עקיבא ארנסט סימון תיאר את צונץ כמי שהגדיר את ההיסטוריה היהודית בכותרת: "ספרים וייסורים". הוא עצמו כתב:

אם יש סולם המעלות ליסורים, הרי ישראל הוא שהגיע בו לשלב העליון. אם אורך היסורים והסבלנות, שבה נישאו היסורים, יש בה כדי לעדן, הרי היהודים הם שעומדים במרום יחס העמים. אם ספרות, שיש בה טרגדיות קלאסיות מעטות נחשבה לעשירה - מהו מקום הכבוד המגיע לטרגדיה, הנמשכת יותר מאלף וחמש מאות שנה, שנתחברה ומוצגת על ידי גיבוריה עצמם!

אולם ניתן לומר שהייתה לו משנה סדורה לגבי התרבות וההיסטוריה היהודית. הוא חשב שצריך לעסוק בכלים מדעיים מודרניים בכל מכלול היהדות והיהודים. בחקר הספרות, הדת ועבודת האלוהים, המוסר והחינוך ואף תרומת היהודים לתרבות המדע והטכנולוגיה של העולם כולו. במסגרת זו חקר גם את מצב היהודים בימיו ואת מנהגיהם, אף שחלקם לא עלה בקנה אחד עם מה שהוא ראה כנכון לבן תרבות מודרני.

צונץ התווה במחקריו שיטות מחקר סדורות כדי להבטיח עבודה מדעית מהימנה. לדעתו יש שבע קבוצות מדעים:

  • מדעים מוגדרים על ידי הכנסייה, כמו: תאולוגיה, מיתולוגיה, דוגמטיקה, דת, אורחות ומנהגים וליתורגיה.
  • מדעים המוגדרים על ידי המדינה, כמו: חקיקה, תקדימים שיפוטיים, מינוח משפטי השוואתי, לטינית, יוונית ועברית.
  • מדעים המבוססים על הכרת הטבע, כמו: טכנולוגיה, תעשייה ומסחר.
  • מדעים המבוססים על השימוש בהכרת הטבע, כמו: מתמטיקה, גאוגרפיה, אסטרונומיה, כרונולוגיה ורפואה.
  • מדעים העוסקים בייפוי המצב הטבעי, כמו: שירה, אדריכלות, טיפוגרפיה והמצאות.
  • מדעים המבטאים את האוניברסליות של חיי האומה, כמו: היסטוריה, עתיקות ומינוח היסטורי ועתיקות.
  • מדעים משניים, כמו: אספנות כתבי יד, קטלוגים של ספריות וכדומה.

מחקריו חשפו לצעיר המשכיל עולם תרבותי יהודי המאפשר לו להישאר נאמן לעמו ויחד עם זאת לרכוש השכלה. הוא הקדיש את מחקריו לעבודת האלוהים בבית הכנסת, חקר את ספרות המדרשים והפיוט, ואת תולדות העבודה והדרשה בבית הכנסת.

צונץ היה רחוק מהאורתודוקסיה. לפי גישתו, לרפורמה היו שני פנים. בעודו מצדד ברפורמה, משמש כדרשן בבית הכנסת הרפורמי "בער" בברלין ומניח בכתביו מצע ליהדות הרפורמית שהוקמה שנים רבות לאחר מכן, התנגד נמרצות לרבנות הרפורמית, ובראשה שמואל הולדהיים ואברהם גייגר. הוא תיעב את שאיפתם ל"כמורה", וחשש משלטון רבני. גילה התנגדות ליחסם השלילי לתלמוד, שבו ראה נכס תרבותי יהודי, ולסמלים יהודיים נוספים. הוא לא האמין בקדושת הלכות הדת אולם צידד בקיום הטקסים והסמלים.

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון נכתב ב-1818 ועסק בספרות היהודית ההיסטורית. הוא כתב מספר ספרים, דרשות ומאמרים רבים בכתבי עת שונים. בשנת 1838 הקים צונץ אגודה לתרגום חדש של התנ"ך לגרמנית, ובמסגרתה תורגם הספר דברי הימים. תחת ידיו נדפסה מהדורת תרגום לתנ"ך כולו. במסגרתה ביקש צונץ להבליט את האלמנטים הכמו-פרוטסטנטיים של היהדות, על חשבון אלמנטים 'קתוליים' בדת היהדות, שנדחו בעיניו כפסולים.[2] צונץ היה גם מראשוני מבקרי המקרא. בתחום זה חקר את ספרי יחזקאל, מגילת אסתר ומתוך חומשי התורה את הספרים: בראשית, ויקרא ודברים. את כתיבתו הענפה חתם בשנת 1875, עת כינס את כתביו הקודמים במספר כרכים.

בין חיבוריו:

  • תולדות רבינו שלמה יצחקי: המכונה בשם רש"י, תורגם לעברית בידי שמשון בלוך הלוי, למברג, 1840.
  • הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית (Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden geschichtlich entwickelt) - ספרו הגדול על ספרות המדרשים שיצא לאור בשנת 1832. נוסף על ניתוח מדרשי האגדה בספרות התלמודית ומקורות אחרים, עסק הספר בתולדות דרשנים ידועים מימות קדם ועד לזמנו הוא.
    המהדורה השניה של הספר, משנת 1892, תורגם לעברית בידי מ.א. ז’ק (רו')[3] בשם 'הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית' (עריכה ותוספות: חנוך אלבעק, מוסד ביאליק, 1947; מהדורה ב'- 1954). גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • על הפיוט (Die synagogale Poesie des Mittelalters) - בשנים 1855, 1859 ו-1865 יצאו שלושה ספרים שלו על הפיוט בעבודת בית הכנסת. בראשון הוא ניתח את תוכן הפיוטים, סגנונם ושפתם. בספרו השני עסק במנהגי בית הכנסת ונוסחי התפילה. בספר האחרון בתחום זה סידר את הפיוטים והפייטנים לפי תקופות מחבריהם תוך שהוא מציין את כל הפיוטים בכל המחזורים והסידורים ובכתבי היד הרבים שעיין בהם. עד ימינו אלה זהו ספר יסוד לחקר מורשתם הפייטנית של פייטני ימי הביניים בכל תפוצות ישראל. הספר השני תורגם לעברית בשם 'מנהגי תפילה ופיוט בקהילות ישראל' (האיגוד העולמי למדעי היהדות, 2016).
  • קורות העתים והספרות (Zur Geschichte und Literatur) - בספר זה, משנת 1845, כינס מאמרים שונים על תולדות היהודים בארצות שונות. אוסף המאמרים מתחומי שונים מקבל צביון אחיד דרך הצגה שיטתית של עובדות והוכחות ומטרה משותפת לבטא את החיים היהודיים בהיסטוריה.

ארכיון יום טוב ליפמן צונץ מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[4]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטל:
פורטל גרמניה

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתביו

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יום-טוב ליפמן צונץ בוויקישיתוף

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אסמכתא לכתוב בערך מתוך המקורות הבאים:
  2. ^ Michah Gottlieb, The Jewish Reformation: Bible Translation and Middle-Class German Judaism as Spiritual Enterprise, Oxford University Press, 2021
  3. ^ ע"פ כתבי משה אליהו ז'רננסקי בפרויקט בן-יהודה
  4. ^ ארכיון יום טוב ליפמן צונץ, בספרייה הלאומית