לוקהיד 18 לודסטאר
 | |||||||||||||
| המטוס בשנת 1947 | |||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס נוסעים | ||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||
| יצרן | לוקהיד קורפוריישן | ||||||||||||
| טיסת בכורה | 21 בספטמבר 1939 | ||||||||||||
| תקופת שירות | 30 במרץ 1940 – הווה (84 שנים) | ||||||||||||
| צוות | 3 (קברניט, טייס משנה, אלחוטן) | ||||||||||||
| נוסעים | 15-18 | ||||||||||||
| יחידות שיוצרו |
625  | ||||||||||||
| משתמש ראשי |
סאות' אפריקן איירווייז | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
  | |||||||||||||
.jpg)
לוקהיד 18 לודסטאר (באנגלית: Lockheed Model 18 Lodestar) היה מטוס נוסעים דו-מנועי בתקופת מלחמת העולם השנייה. גוף המטוס היה עשוי מתכת והוא היה בעל זנב כפול. גלגל הזנב שלו היה קבוע וכני הנסע הקדמיים שלו התקפלו לתוך בתי המנועים. בתצורת מטוס נוסעים יכול היה להוביל 15-18 נוסעים, עם צוות של שלושה. עקב נוחות הטיסה שימש כמטוס לאח"מים.
היסטוריית תכנון ופיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-30 של המאה ה-20 ייצרה לוקהיד קורפוריישן ושיווקה את המטוס הדו-מנועי לוקהיד 14 סופר אלקטרה שנמכר כמטוס נוסעים קטן (10 עד 14 נוסעים). אולם בין מאי 1938 לינואר 1939 התרסקו שמונה מטוסי סופר אלקטרה, דבר שגרם לכך שחברות שהפעילו אותו ביקשו להחזירו ללוקהיד. בעיה נוספת עבור לוקהיד הייתה היחס הגרוע בין עלות התפעול לבין כמות כרטיסי הטיסה שניתן היה למכור, שגרמה לכך שהפעלת המטוס לא הייתה רווחית כמתחרהו. לפיכך עלה צורך לייצר מטוס חלופי, שייתחרה בדאגלס DC-3 ("דקוטה"), יהיה בטיחותי ויאפשר הטסת 15-18 נוסעים, שיתנו לו יתרון מסחרי.
אב טיפוס של ה"מודל 18" נבנה על בסיס מטוס שהוחזר ללוקהיד מחברת נורת'ווסט איירליינס. האבטיפוס עשה שימוש בכנפיים, במנועים ובמשטחי הזנב של הסופר אלקטרה עם גוף ארוך יותר ששיפר את היציבות ואיפשר התקנה של שתי שורות מושבים נוספות. טיסת הבכורה של האבטיפוס התקיימה ב-21 בספטמבר 1939.
שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שירות אזרחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיסת הבכורה של המטוס הראשון מייצור סדרתי התקיימה ב-2 בפברואר 1940 והחברה הראשונה שהפעילה אותו הייתה מיד - קונטיננט איירלינס, כן נרכש והופעל על ידי קונטיננטל איירליינס, יונייטד איירליינס, פאן אמריקן וורלד איירווייז, אייר פראנס הצרפתית ו-BOAC הבריטית. אולם רוב מפעילותיו היו חברות תעופה קטנות ומקומיות. כן נרכש המטוס על ידי ממשלות איי הודו המזרחיים ההולנדיים, דרום אפריקה (עבור סאות' אפריקן איירווייז SAA ועבור הצלב האדום), נורווגיה, ניו זילנד ועוד.
שירות צבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד מהרה החל צבא ארצות הברית לגייס מטוסי לודסטאר אזרחיים לשימוש צבאי. בשיא הגיוס שירתו בצבא 102 מטוסים, שהוחזרו לחברות התעופה מהן גויסו או נמכרו עד 1944. במקביל הזמין הצבא מלוקהיד מטוסים ייעודיים. המטוסים שימשו לתפקידים מגוונים כגון תובלת חיילים וציוד, הובלת טייסים שהעבירו מטוסים ממפעלי היצור לטייסות, כמטוסי הצנחה, כמטוסי אימון, כגוררי דאונים ולטיסות מנהלתיות. חלק ניכר מן המטוסים שימשו כמטוסי אח"מ, להובלת קצינים בכירים. כן שירת מטוס לודסטאר בצי ארצות הברית ובמשמר החופים של ארצות הברית.
גם חיל האוויר המלכותי הבריטי גייס מטוסי לודסטאר עבור טייסותיו במזרח התיכון והשתמש בהם לאמבולנס מעופף ולתובלה. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד השתמש במטוסי לודסטאר להובלת דואר לאי נורפוק.
לאחר מלחמת העולם השנייה נמכרו המטוסים לחברות תעופה וחילות אוויר, בעיקר בעולם השלישי.
בחיל האוויר הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-8 בנובמבר 1943 סופק לזרוע האוויר של צבא ארצות הברית ממפעלי לוקהיד בברבנק, קליפורניה מטוס C-60A-5-LO. ב-27 בנובמבר 1943 הוצב המטוס בטייסת 37 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי. ב-26 בספטמבר 1947 יצא המטוס משירות, קורקע והועבר לאחסנה. ב-30 בדצמבר 1947 נרכש המטוס על ידי מפעיל טיסות השכר סטנלי וי. גודן מהעיר דרווין. ב-5 בספטמבר 1948 הטיס סטנלי וי. גודן את המטוס דרך בחריין לרומא. שם נרכש המטוס על ידי פעיל הרכש, אל שווימר (חברת סרוויס איירוויז) תמורת 8,000 לירות שטרלינג. המטוס הוטס מיד לארץ ישראל ונכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי.
בחיל האוויר שירת המטוס במלחמת העצמאות בלהק תובלה אווירית (לת"א) לטיסות תובלה ונוסעים עם אות הקריאה 4X-ACB. המטוס השתתף ב"מבצע אבק" ובין היתר שימש את מפקד לת"א מוניה מרדור ואת מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. עם תום המלחמה קורקע המטוס עקב מחסור בחלקי חילוף והועבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.
דגמים עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 18-07 מנועי פראט אנד וויטני S1E-3 הורנט בעצמה של 750 כ"ס
- 18-08 עם מנועי פראט אנד וויטני SC-3G טווין ווספ בעצמה של 900 כ"ס
- 18-14 עם מנועי S4C-4G טווין ווספ 1050 כ"ס
- 18-40 עם מנועי רייט GR-1820-G102A סייקלון 900 כ"ס
- 18-50 עם מנועי רייט GR-1820-G202A 1000 כ"ס
- 18-56 עם מנועי רייט GR-1820-G205A סייקלון בעלי עוצמה דומה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף נתונים במוזיאון חיל האוויר האמריקאי
- על המטוס באתר היסטוריה של התעופה האזרחית
- על המטוס באתר מוזיאון התעופה של קנדה
- על המטוס באתר המוזיאון של SAA
- אבינעם מיסניקוב, הלודסטאר בחיל האוויר, באתר "מרקיע שחקים"