נחום גולדמן
 | |||||
| נחום גולדמן בשנות ה-50 | |||||
| לידה |
10 ביולי 1894 וישנבה, בלארוס  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
29 באוגוסט 1982 (בגיל 88) באד רייכנהאל, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה | ||||
| מדינה |
האימפריה הרוסית, שווייץ, ארצות הברית, גרמניה, ישראל | ||||
| מקום קבורה |
הר הרצל | ||||
| השכלה |
| ||||
| |||||
  | |||||
נחום גולדמן (10 ביולי 1895 – 29 באוגוסט 1982) היה מנהיג יהודי וציוני, ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי ונשיאו שנים רבות, ומן הפעילים הבולטים למען השגת רוב בעצרת האו"ם להחלטת החלוקה והסכם השילומים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נחום גולדמן נולד בעיירה וישנבה שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס, ליד גבול ליטא) לרבקה ושלמה צבי. בילדותו עברה משפחתו לפרנקפורט. הוא למד בגימנסיה הליברלית Musterschule(אנ') ובבית למד עברית ולימודי יהדות. דודו מצד אביו היה הסופר העברי בן אביגדור.
בשנת 1912 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת היידלברג אך מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו. כרוב הסטודנטים היהודיים בגרמניה תמך בצדקת העניין הגרמני ואף פרסם כמה מאמרים פטריוטיים בזכות "רוח המיליטריזם". בתקופת המלחמה הועסק ב Nachrichtenstelle für den Orient, מחלקה למודיעין ותעמולה של משרד החוץ הגרמני, שניסתה לקדם אינטרסים גרמניים בקרב תנועות לאומיות ואיסלאמיות באימפריה העות'מאנית. במקביל לעבודתו זו ניסה לגייס בממשל הגרמני תמיכה בציונות[1] לאחר המלחמה השלים את השכלתו האקדמית באוניברסיטאות היידלברג, ומרבורג וב 1921 קיבל תואר דוקטור למשפטים.
ב-1922 ייסד בברלין עם יעקב קלצקין את החברה להוצאת ספרים "אשכול" שהוציאה לאור את האנציקלופדיה יודאיקה – אנציקלופדיה מקיפה המתמקדת בנושאי עם ישראל: יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל. מהאנציקלופדיה ראו אור 10 כרכים בגרמנית ועוד שני כרכים בעברית בשנים 1928–1934, מפעל האנציקלופדיה נקטע עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בתקופה זו נעשה מעורב בפוליטיקה של התנועה הציונית שהיה בין מנהיגיה הבולטים כל ימי חייו.
ב 1934 נשא לאשה את אליס גוטשלק ונולדו להם שני בנים. בשנים 1933–1940 התגורר בעיקר בז'נבה כנציג ועד המשלחות היהודיות ובא כח הסוכנות היהודית לחבר הלאומים. שם ריכז את הפעילות לייסוד הקונגרס היהודי העולמי ואחר כך בתפקידו כיושב ראש הוועד המנהל של הקונגרס.
בשל פעילותו הציונית ופעילותו האנטי-נאצית היה במעקב של הגסטפו וב-1934 הוצא נגדו צו מעצר שממנו ניצל הודות לכך שהיה אז בארץ ישראל. הוא סומן כאויב המשטר וב-1935 נשללה אזרחותו הגרמנית. בהמלצת שר החוץ הצרפתי לואי בארטו קיבל אזרחות של הונדורס והתמנה לקונסול הונדורס בז'נבה. ב-1940 הצליח לחלץ את אשתו ובניו מאירופה ובאמצעות אשרות כניסה לארצות הברית שהשיג בעזרתו של סטפן וייז הגיע, עם משפחתו לארצות הברית. הוא זכה בדרכון של ארצות הברית בשנת 1945. במרבית שנותיו מאז התגורר בארצות הברית ובאירופה על אף שב-1962 קיבל דרכון ישראלי.
בשנות 1960 יזם גולדמן את הוצאת האנציקלופדיה יודאיקה באנגלית שהייתה מעין המשך לאנציקלופדיה שעמד בראשה בברלין. כנשיא הקונגרס היהודי בשנים 1949–1977 וכנשיא ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1956–1968 היה גולדמן מעורב במרבית הנושאים שעמדו במוקד הפוליטי והציבורי של יהודי העולם ושל מדינת ישראל. מעורבותו המשיכה גם לאחר שפרש מתפקידים אלה.
נחום גולדמן נפטר באתר המרפא באד רייכנהאל בגרמניה, ונקבר בהר הרצל בירושלים בחלקת נשיאי ההסתדרות הציונית.
פעילות ציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נחום גולדמן היה ציוני משחר ילדותו. בגיל 16 התלווה לאביו, שהיה ציוני נלהב, בנסיעה לקונגרס הציוני העשירי בבזל. בגיל שמונה עשרה הצטרף לקבוצת סטודנטים ציונים לביקור בארץ ישראל, והתרשם עמוקות מן היישוב הקטן והנחוש. התרשמותו זו באה לידי ביטוי בספרו "Erez-Israel: Reisebriefe aus Palästina"[2].
לאחר שקבע את משכנו בברלין החל את פעילותו בתנועה הציונית בגרמניה והיה בין מייסדי מפלגת הציונים הרדיקלים ביחד עם יצחק גרינבוים וכחבר בהנהלתה השתתף בקונגרסים הציוניים מ-1920 והיה מעורב בכל המהלכים והמאבקים בפוליטיקה הבין-מפלגתית של התנועה הציונית. בדעותיו ובנטיתו הפוליטית היה מקורב לחיים ויצמן, מאוחר יותר השתייך לסיעת הציונים הכלליים א' ששיתפה פעולה עם מפלגות הפועלים.
בשנת 1927 נבחר כחבר הוועד הפועל הציוני מטעם הסיעה הרדיקלית והשתתף בוועדה המדינית שניהלה את המשא ומתן עם הממשלה הבריטית אחרי פרסום הספר הלבן של הלורד פאספילד. בשנת 1931 הצטרף לנחום סוקולוב במסע מגבית של קרן היסוד לאמריקה שבו רכש היכרות קרובה עם הקהילה היהודית בארצות הברית ועם מנהיגיה.
בשנת 1934 מונה לנציג ההסתדרות הציונית בחבר הלאומים בז'נבה. באותה שנה נבחר גם כחבר בהנהלה הציונית ונחשב כאחד מקובעי מדיניות החוץ של התנועה. בתפקידו זה ניהל בוועדה לשטחי המנדט של חבר הלאומים.את המאבק כנגד ניסיונות ממשלת בריטניה לצמצם את המחויבות שבהצהרת בלפור והמנדט הבריטי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
גולדמן היה בין התומכים הנלהבים בהצעת ועדת פיל ב-1937 לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל. הוא ראה בהיסוסים ובעמדה המסויגת שהציגה התנועה הציונית כלפי ההצעה טעות גדולה. גם שנים רבות אחר כך סבר שניתן היה באמצעות תוכנית זו להציל יהודים רבים ואולי אף למנוע את השואה[3].
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע לניו יורק, שם הצטרף לוועד החירום הציוני וכנציג הסוכנות היהודית ניסה לקדם את מטרות התנועה הציונית בקרב קובעי המדיניות בארצות הברית. הניסיונות לעורר תמיכה אמריקאית במאבק הציוני לחידוש העלייה לפלשתינה לא צלחו מאחר שמדינאים ופקידי מחלקת המדינה שהושפעו מעמדת משרד החוץ הבריטי לא הסכימו לכל מהלך שהבריטים התנגדו לו. מסיבה זו עיקר המאמץ הציוני בארצות הברית הופנה להתפתחויות הצפויות עם תום המלחמה. על אף שבשנת 1937 תמך גולדמן בתוכנית החלוקה, היה בשנת 1942 בין יוזמי ומארגני הועידה הציונית בניו יורק בהשתתפות ויצמן ובן-גוריון שבה הוחלט על תוכנית בילטמור, שהצהירה שמטרת הציונות היא הקמת Jewish Commonwealth - בית לאומי או במילים אחרות מדינה יהודית בארץ ישראל.
עם תום המלחמה נמצאו הסוכנות היהודית והנהגת היישוב בארץ ישראל בעמדת התנגשות עם ממשלת המנדט שהתעקשה להמשיך במדיניות הספר הלבן של מקדונלד מ 1939. גולדמן היה קרוב יותר לעמדתו של חיים ויצמן שהתנגד למאבק האקטיביסטי של ההגנה, האצ"ל ולח"י כנגד ממשלת המנדט, אך לטענתו ניסה להציג עמדת פשרה בעניין זה בין ויצמן ובן-גוריון. עימות חריף התפתח בין גולדמן, שהאמין בדיפלומטיה שקטה, ובין אבא הלל סילבר, שהיה באותו זמן המנהיג הציוני הבולט בארצות הברית והוביל קו מדיני אקטיביסטי. הקו התקיף של סילבר היה אולי פופולרי יותר בציבור היהודי אך בסופו של דבר הצליח גולדמן להרחיק את סילבר מהנהגת הציונות האמריקאית[4].
באוגוסט 1946, לאחר פרסום תוכנית מוריסון גריידי הביא גולדמן לוושינגטון תוכנית נגדית של הסוכנות היהודית, שנקראה "תוכנית גולדמן" ושכנע את אנשי מחלקת המדינה של ארצות הברית לתמוך בתוכניתו ולדחות את תוכנית מוריסון, מה שהיה בין הגורמים להצהרת הנשיא הארי טרומן נגד תוכנית מוריסון ובעד עלייה מיידית של מאה אלף יהודים[5].
לאחר שההוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee on) הציעה את התכנית לחלוקת א"י עבר המאבק הציוני לעצרת האו"ם. כחבר המשלחת לעצרת האומות המאוחדות ניהל גולדמן מגעים עם מזכירות האו"ם, עם הממשל בוושינגטון, עם מדינות אירופה ועם הוותיקן כמנוף השפעה על דרום אמריקה הקתולית, כדי להבטיח את תמיכתן בתוכנית החלוקה. לכישוריו ולניסיונו הדיפלומטי העשיר הייתה תרומה חשובה להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית.
בשנים 1951 - 1956 בתפקידו כיושב ראש הוועד המנהל של הסוכנות היהודית, היה גולדמן מעורב במבצעי העלייה ההמונית לישראל ובמאמצים לממן את הבאת העולים ואת קליטתם בארץ. בין השנים 1956–1968 כיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.
פעילות למען העם היהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עליית הנאציזם בגרמניה והתחזקות האנטישמיות באירופה בשנות ה-1930 הביאו את גולדמן לפעילות אינטנסיבית למען העם היהודי. בעקבות פנייתו של סטפן וייז השתתף בהכנות לייסוד קונגרס יהודי עולמי. הוא היה בין יוזמי ועידת הייסוד של הקונגרס ב־1936 ונבחר ליושב-ראש הוועד המנהל שלו. עד 1939 היה גם נציג הקונגרס וועד שליחי הקהילות לחבר-הלאומים בז'נבה.
גולדמן מילא תפקיד מרכזי בניסיונות של הקונגרס להבטיח את זכויות היהודים במרכז אירופה ובמזרחה ולגייס את העם היהודי ואת הכוחות הדמוקרטיים בעולם כנגד התחזקות הנאציזם. בנובמבר 1934 נפגש עם מוסוליני בבקשה שיתערב למען יהודי חבל הסאר שסופח על ידי גרמניה[6][7]. פגישה זו לא הניבה תוצאות ממשיות וכך גם פגישות רבות אחרות שקיים עם נציגי מדינות באירופה ועם המזכיר המדיני של הוותיקן קרדינל פאצ'לי, בניסיון לעוררם לפעול כנגד האנטישמיות המתגברת ולמצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודיים[8].ניסיונו של גולדמן לארגן חרם בינלאומי כנגד סחורות מגרמניה הנאצית נחל כישלון צורב, כאשר המדינות הדמוקרטיות, ואפילו הנהגות היהודים בגרמניה ובארצות הברית לא הכירו באיום שטמון במשטר הנאצי. גם הניסיונות לשכנע את ארצות הברית ומדינות אחרות לפתוח את שעריהן לפליטים היהודים לאחר ליל הבדולח לא הביאו לתוצאות. גולדמן שהשתתף כנציג הקונגרס בוועידת אוויאן ב 1938ראה בכישלונה "כתב אישום חותך ומזעזע נגד העולם הנאור"[9]
לאחר שהגיע לארצות הברית ב-1940 התמקדה עיקר פעילותו של גולדמן בניסיונות להציל אנשי שם יהודים מאירופה הכבושה ובמאמצים לשכנע את הממשל לשנות את חוקי ההגירה ולאפשר כניסת פליטים יהודים לארצות הברית. ועידת ברמודה באפריל 1943 הייתה עדות עגומה לכישלון מאמצים אלו. אפילו הבקשה שבעלות הברית יפציצו את תאי הגאזים באושוויץ כדי לעצור את ההשמדה נדחתה על הסף. בזכרונותיו, תיאר נחום גולדמן את הפעולות שנעשו בתקופת השואה כך:
"פרשה עגומה ומדכדכת, רצופה אכזבות וכישלונות... כל הפעולות האלה היו כטיפה בים ולא היה בהן כדי להביא להישג של ממש. באשמה זו נושאים כולנו - כל אלה שנמנו אז עם ראשי המדברים בשם העם היהודי, מי פחות ומי יותר, ואינני מוציא עצמי מכלל זה"[10]
עוד לפני תום המלחמה החל גולדמן בקידום תוכניות לשיקום העם היהודי ובדרכים לפיצויו. כבר בנובמבר 1944 בוועידה שהתקיימה באטלנטיק סיטי. הוחלט ביוזמתו לדרוש מגרמניה שלאחר המלחמה תפצה את היהודים שנרדפו על ידה. ב 1949 פנה הקונגרס היהודי העולמי לגרמניה בקריאה לקבל את האחריות על הפשעים שנעשו לעם היהודי תחת השלטון הנאצי. ב 1951 הקים נחום גולדמן, כנשיא הקונגרס היהודי העולמי וכיושב ראש הוועד המנהל של הסוכנות היהודית, את ועדת התביעות. ב 27 בספטמבר 1951 הודיע קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר שגרמניה מקבלת על עצמה את האחריות המוסרית ואת חובתה לפיצוי חומרי לעם היהודי וכי היא תיכנס למשא ומתן על כך עם נציגות משותפת של העם היהודי ומדינת ישראל. הצהרה זו הניעה את תחילת המשא ומתן על הסכם השילומים. בעקבות הסכמה בין בן-גוריון וגולדמן נערכה פגישה חשאית בין גולדמן ובין אדנאואר. גולדמן תיאר בזכרונותיו את הפגישה כ"הקשה ביותר מבחינה רגשית ולטווח ארוך אולי הגורלית ביותר בהשלכותיה על התפתחותה של מדינת ישראל"[11]
בהשגת הסכם השילומים, שעורר סערה ציבורית ופוליטית בישראל, היו מעורבים רבים, כמו משה שרת, נח בארו ופליקס שנער, אך הוא נחשב להצלחתו הפוליטית החשובה ביותר של נחום גולדמן. במכתב מ-17 בספטמבר 1952 כתב לו ראש הממשלה דוד בן-גוריון:
הרשה לי להביע בפניך בשם ממשלת ישראל ושמי אני רחשי הוקרתנו העמוקה על התפקיד החשוב שמילאת בהשגת ההסכם...החכמה, המרץ הטקט ואומץ הלב שגילית היו אל נכון חלק מכריע בהצלחת משא ומתן זה... חשיבות רבה יש גם לעובדה שנציגי ארגונים יהודיים בעולם כולו לקחו חלק בהשגת התביעות לשילומים. שיתוף הפעולה ההרמוני בין נציגי ישראל לבין נציגיהם של הארגונים שאתה עמדת בראשם, הוא אחד האספקטים היותר מעודדים של מבצע חסר תקדים זה
— נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 250 - 251
גולדמן היה אחד התומכים החשובים במשא ומתן שהתנהל סביב הסכם השילומים. הוא היה בעל ניסיון רב במשא ומתן בזירה הבינלאומית ובעל קשרים עם מדינאים בכירים ולכן היווה דמות מרכזית גם בנושא זה. גולדמן טען שאסור שהתנגדות על בסיס רגשי תהווה מכשול להשגת ההסכם ובכך תישלל הזכות הבסיסית להשיב רכוש שנגזל מיורשי קורבנות השואה.[12]
במשא ומתן על השילומים עם הגרמנים היה בשעתו משבר גדול. הקונגרס הציוני העולמי, בראשותו של נחום גולדמן, דרש מיליארד דולר. קונראד אדנאואר סירב וטען שגרמניה אינה מסוגלת לשלם סכום כזה, ואז נחום גולדמן כתב לו כי על בסיס זה הוא לא ימשיך במשא-ומתן. לבסוף הסכים אדנאואר ל-822 מיליון דולר.[13]
כנשיא הקונגרס היהודי העולמי בשנים 1949 - 1977 פעל גולדמן לאחד ארגונים ילהודיים כדי שיוכלו להיות גורם משמעותי שייצג את האינטרסים של העם היהודי. כך היה בין מייסדי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים בארצות הברית ( Conference of Presidents of Major American Jewish Organizations) ומועצת הארגונים היהודים Conference of Jewish Organizations. על אף שהעדיף תמיד את הדיפלומטיה החשאית היה משנות ה-1960 ואילך ממנהיגי המאבק למען יהדות ברית המועצות. החל מוועידה בינלאומית שכונסה ביוזמתו בפריז ב 1960 על ידי הקונגרס היהודי העולמי והמשך בוועידה השנייה למען יהדות ברית המועצות שנערכה בבריסל ב 1976, שיצאה בקריאה לברית המועצות "לקיים את הצהרת הלסינקי על זכויות האדם, לכבד את החוקה שלה עצמה ולהכיר בזכותם של יהודי ברית המועצות להתאחד עם אחיהם בארץ ישראל המולדת היהודית ההיסטורית".
על אף שהיה ציוני מושבע גולדמן החזיק בעמדה לפיה מדינה יהודית לא תהווה פתרון לכל בעיות היהודים וסבר שגולה חזקה היא כורח, ואולי אפילו אידיאל. הוא העדיף את השימוש במונח "תפוצות Diaspora" ולא "גולה Exile". לדעתו היהודים חיו כמעט תמיד מפוזרים בעולם ותפוצות היהודים ימשיכו להתקיים גם לאחר קום המדינה. גולדמן היה משוכנע שקיום מדינת ישראל מותנה בתמיכת יהודי התפוצות בפרט ובדעת הקהל בעולם בכלל. הוא ראה בהתבוללות איום על המשך קיומה של יהדות העולם ועל כן ייחס חשיבות רבה להקמת מוסדות יהודיים פעילים ומלאי חיים בתפוצות.
החשיבות שייחס לקיום הקשרים בין ישראל והתפוצות באה לידי ביטוי ביוזמתו להקמת בית התפוצות ב-1978 שאף נקרא על שמו.
פעילות למען שלום בין ישראל ומדינות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1948, הציע גולדמן להקים קונפדרציה בין מדינת ישראל למדינות ערב כפתרון להשגת שלום אזורי. גולדמן העלה שוב את הרעיון בשנת 1958, בשנת העשור למדינת ישראל[14]. בשנת 1960 הציע יושב ראש הליגה הערבית שתוקם קונפדרציה בין מדינות ערב[15][16]. כשנשאל על האפשרות שישראל תצטרף לקונפדרציה ערבית, ביוני 1960, הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון שאינו שולל אפשרות כזאת כשייכון השלום[17]. גולדמן האמין שעתידה של מדינת ישראל לא יהיה בטוח ללא סיום העוינות בינה ובן העולם הערבי ודרש ממשלת ישראל שתנהיג מדיניות פייסנית יותר כלפי העולם הערבי[18]. בשנות ה-1950 וה-1960 הטיף למדיניות של נייטרליות בין הגושים הגלובליים היריבים וקיים קשרים לא פומביים עם אישים בגוש המזרחי ובעיקר עם טיטו מנהיג יוגוסלביה.
גולדמן ביקר את "שיכרון הכוח" שתקף את החברה הישראלית לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. בחודש אפריל 1970 יזם נחום גולדמן פגישה עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקהיר בניסיון להניע יוזמת שלום בין מצרים לישראל. גולדמן, כאזרח ישראל, פנה לראש הממשלה גולדה מאיר וביקש את רשותה לקיום הפגישה. גולדה סירבה והגיבה בבדיחות: "אם גולדמן ונאצר יעשו שלום – אז יהיה שלום בין גולדמן לנאצר"[19]. הפרשה עוררה הדים רבים וגררה ביקורת על מדיניות ישראל בעולם. בארץ התעורר דיון ציבורי ער שבעקבותיו פורסם מכתב השמיניסטים. האירוע גרר התקפות חריפות על גולדמן בעיתונות הישראלית[20]. בעקבות מלחמת יום הכיפורים והמחיר הכבד שגבתה בחיי אדם חזר מדי פעם הדיון על הצעת גולדמן ודחייתה על ידי ממשלת גולדה למרחב הציבורי.
עם זאת, העובדה שהדיון הזה חוזר מדי פעם איננו מלמד כלל ועיקר שביוזמה הזו היה משום עובדה. לעומת זאת, החזרה לדיון הזה מלמדת על התעקשותם של ישראלים לחזור ולנבור בפרשיות נטולות כל בסיס ממשי, שבמקרה הזה שיקפו את רגש הגדלות שאפיין את גולדמן ואת עוינותו רבת השנים לגולדה מאיר. עיון בפרוטוקול השיחה שקיים שר החינוך ד'אז וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, עם 'השמיניסטים' לאחר שהוזמנו לשיחה בנושא "יוזמות השלום המוחמצות" כביכול, מלמד על כך באופן מוחלט. פירוט השיחה בין אלון ל'שמיניסטים' מופיע בין השאר בספר 'יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית 1949-1980', מאת ההיסטוריון אודי מנור (דביר זמורה ביתן 2016).
זאת ועוד: בניגוד גמור לדברים שכתב גולדמן ומיחזרו אחרים, כאילו אנואר סאדאת הציע לגולדה מאיר הצעות שלום, העובדות שעלו בספר 'התשה' מאת יואב גלבר (2017), במאמר "ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים — תשובה ליגאל קיפניס" מאת חגי צורף (2017), ועוד קודם לכן בספר 'התהליך המדיני' מאת מרדכי גזית (1984), מלמדות חד משמעית כי בין 1967 ל-1973 לא "החמיצה" ישראל שום "יוזמת שלום ערבית", מהסיבה שכאלו לא היו ולא נבראו. ישראל לעומת זאת, גם בשיח הציבורי אבל גם במישור הרשמי - הדיפלומטי הסמוי והמדיני הגלוי - שבה והביעה את רצונה להתקדם להסכמות ולשלום. כך, ב-26 ביולי 1972, נאמה ראש הממשלה גולדה מאיר נאום בכנסת ובו הזמינה את סאדאת לפתוח במשא ומתן מדיני ישיר. בעניין מכתב 'השמיניסטים' יש להזכיר כי לצידו, הגם שבניגוד לו, פרסמו מאות 'שמיניסטים' אחרים מכתבי תמיכה במדיניות ישראל, צעד שכמובן לא זכה להתייחסות מצידה של העיתונות.
בסוף שנת 1968 ערך צה"ל פשיטה גדולה על שדה התעופה הבינלאומי של ביירות; האפיפיור פאולוס הששי יצא בהכרזת גינוי נגד ישראל. בירושלים עוררה הכרזתו רוגז רב, כי הוא גינה את ישראל בצורה חד-צדדית ובלי להזכיר כלל את הטרור הערבי שקדם לכך. ראש-הממשלה דאז, לוי אשכול, מחה נגד עמדת הוותיקן. ביוזמת כומר הולנדי שהיה איש הקשר בין הוותיקן והקונגרס הציוני העולמי ובתאום עם לוי אשכול, שדרש כי הוותיקן יוציא הצהרה חד-משמעית נגד הטרור הערבי, נערכה בדצמבר 1968 פגישה בין נחום גולדמן ושני נציגים נוספים מהקונגרס הציוני העולמי לבין האפיפיור. פאולוס הששי נשא בפגישה הצהרה ארוכה ובה המשפט "אנו מגנים טרור מכל סוג שהוא", בלי להזכיר את מדינת ישראל או טרור ערבי כלשהו.[21]
ביוני 1970 נפגש עם חסן השני מלך מרוקו[22]. ב 1978 נפתח מוזיאון בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן באוניברסיטת תל אביב (בהמשך שונה שמו ל"אנו – מוזיאון העם היהודי").
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מסכנה של כליה אל שחר הגאלה: ארבעה נאומים. ירושלים: הנהלת ההסתדרות הציונית, 1958 (הספר בקטלוג ULI)
- אין דעם דור פון חורבן און גאולה. ניו-יארק: פארבאנד ביכער פארלאג, 1964. (יידיש: "בדור החורבן [=השואה] והגאולה)
- בדרכי עמי. ירושלים: הספרייה הציונית, 1969
- זכרונות נחום גולדמן (מגרמנית: עדנה קורנפלד). ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1972
- ישראל לאן? (תרגום: חיים גליקשטיין). ירושלים: הוצאת שוקן, 1976
- הפרדוקס היהודי: שיחות עם ליאון אברמוביץ (מצרפתית: יהושע קנז). רמת-גן: הוצאת מסדה, 1978
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר נחום גולדמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3465
- 'גולדמן, נחום בן שלמה־צבי', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 134–135 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 9.2.2020), תמונה 1332–1333)
- נחום גולדמן, באתר מט"ח
- נחום גולדמן, באתר יד ושם
- רפאל בשן, ד"ר נחום גולדמן, מעריב, 18 בדצמבר 1964
- רשימת הפרסומים של נחום גולדמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- נחום גולדמן, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- אושי דרמן, הדמות הנשכחת שסללה את הדרך לשתי מדינות לשני עמים, באתר בית התפוצות, נובמבר 2017
- נחום גולדמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מזכרונות נחום גולדמן - שיחה גורלית עם הקנצלר אדנאאור
- יוסי ביילין, נחום גולדמן הילד הרע של הציונות
- 45 שנה למכתב השמיניסטים: היהודי שהמציא את הבידוד של ישראל
- מאיר חזן, יוזמת נחום גולדמן להפגש עם נאצר בשנת 1970
- Nachum Goldmann
- NAHUM GOLDMANN, A LEADER ZIONIST, DIES AT 87
- גולדמן סע ! 30 /10/1957
- היהודי הנודד2 בדצמבר 1981
- גולדה נגד גולדמן: אביב 1970– פרשת גולדמן ומכתב השמיניסטים
- נחום גולדמן, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hans-Peter Schwarz (1995) Konrad Adenauer: A German Politician and Statesman in a Period of War, Revolution and Reconstruction Berghahn Books, ISBN 1-57181-870-7 p. 645
- ^ הספר באתר ארכיון האינטרנט
- ^ נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 164 - 165
- ^ נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 209 - 211
- ^ תפקידה של הסוכנות בואשינגטון, דבר, 6 בנובמבר 1946
- ^ David Vital (1999) A People Apart: The Jews in Europe, 1789–1939. Oxford University Press, ISBN 0-19-820805-7 p. 893
- ^ Michele Sarfatti (2006) The Jews in Mussolini's Italy: From Equality to Persecution translated by John Tedeschi, Anne C. Tedeschi University of Wisconsin Press, ISBN 0-299-21734-5 p. 77
- ^ נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 119 - 154
- ^ נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 158
- ^ נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 172
- ^ נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים: ויינפלד וניקולסון, 1972, עמ' 235
- ^ יחיעם ויץ, ישראל בעשור הראשון : מחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות: משפטי פראג והויכוח על הסכם השילומים, יחידה 10., רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 125-126
- ^ ישעיהו בן-פורת, שיחות, ירושלים: ספרי ידיעות אחרונות / הוצאת עידנים, 1981, עמ' 33
- ^ פתרונו של נ.גולדמן: ישראל בתוך קונפדרציה ערבית, הַבֹּקֶר, 6 באוגוסט 1958
- ^ "הליגה" יוזמת קונפדרציה ערבית ל־74 מיליון נפש, למרחב, 23 במרץ 1960
- ^ קונפדרציה ערבית מציע מזכיר החבר, הארץ, 24 במרץ 1960
- ^ כשייכון השלום, אפשר לכונן "קונפדרציה ישראלית־־ערבית", למרחב, 19 ביוני 1960
- ^ יגאל עילם, כרך שני, זמן יהודי חדש, כתר, 2007, עמ' 127 - 128
- ^ דליה גבריאלי נורי, "המטבח של גולדה" – מטאפורות מלחמה כעסקי נשים.(הקישור אינו פעיל, 9.2.2020)
- ^ מאיר חזן, יוזמת נחום גולדמן להפגש עם נאצר בשנת 1970
- ^ ישעיהו בן-פורת, שיחות, ירושלים: ספרי ידיעות אחרונות / הוצאת עידנים, 1981, עמ' 50-52
- ^ עורך נובל אובזרווטר תיווך בין חסן לגולדמן, מעריב, 30 ביוני 1970
