פייר גריפארי

פייר גריפארי
Pierre Gripari

לידה	7 בינואר 1925 פריז, צרפת
פטירה	23 בדצמבר 1990 (בגיל 65) פריז, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	פר לשז
שם עט	Rose Londres
מקום לימודים	תיכון לואי הגדול
שפות היצירה	צרפתית

פייר גריפארי (בצרפתית: Pierre Gripari; ‏7 בינואר 1925–23 בדצמבר 1990) היה סופר צרפתי.

ביוגרפיה

אביו היה מהנדס יליד מיקונוס ואימו, ספרית ומתקשרת ילידת רואן.^[1]

הוריו מתו במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא נאלץ לנטוש את לימודי הספרות בבית ספר תיכון לואי הגדול^[2] כדי להתפרנס ועסק בעבודות מזדמנות: שיווק סחורה חקלאית, שליח של נוטריון ואפילו נגינת פסנתר במסיבות. מ־1946 עד 1949 שירת בהתנדבות בכוחות מוטסים.

מ־1950 עד 1957, הוא עבד כנציג חברת הנפט מוביל (לימים אקסון מוביל) בהסתדרות העובדים הכללית של צרפת (CGT). הוא עזב את העבודה כדי להתרכז בכתיבה. עם זאת, עד שלא הצליח להתפרסם, הוא עבד בתור ספרן במרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS).

ב־1962, הוא התפרסם בזכות המחזה "ממלא מקום הסגן" (Lieutenant Tenant) שכתב עבור תיאטרון לה גטה-מונפרנס (Théâtre de la Gaîté-Montparnasse), ולאחר מכן עם הספר האוטוביוגרפי "פיירו ירח" (Pierrot la lune), בהוצאת לה טאבל רונד (la Table ronde) ב־1963. כך התחילה הקריירה שלו כסופר. אולם, מרבית היצירות הבאות שלו לא הצליחו. לאחר שעזב את עבודתו במכון, הוא חי חיי עוני.

הוא נתקל בסירוב של שבעה עשר מוציאים לאור עד שב־1974 ולדימיר דימיטרייביץ', חוקר ספרות ממוצא סרבי, קיבל את גריפארי להוצאת הספרים שלו Éditions L'Âge d'Homme ונתן לו חופש יצירתי מוחלט והסכים לפרסם את כל הספרים שלו.

פייר גריפארי עסק גם בביקורת תיאטרון בעיתונים אקרי דה פרי (Écrits de Paris), ספקטאקל דו מונד (Spectacle du monde) ודפנס דה ל'אוקסידן (Défense de l'Occident), המזוהה עם הימין. הוא הופיע לעיתים קרובות ברדיו, בשתי תחנות שונות מבחינה רעיונית: רדיו קורטואזי (Radio Courtoisie) הימני, שבו הרצה באופן קבוע על ניקולאי גוגול (גריפארי ידע רוסית היטב וקרא את גוגול בשפת המקור), וכן בפראנס קולטור (France Culture) הציבורי, בתוכניתו של ברטראן ז'רום. בתוכנית הזאת ז'רום הכריז על מותו של גריפארי ב־30 בדצמבר 1990. ב־13 בפברואר 1991 הוא הקדיש לו שידור מיוחד של 90 דקות של רגעים של הומור, ומובאות מארכיונים.

גריפארי מת בגיל 65 בבית החולים סנט ז'וזף בפריז כתוצאה מניתוח שהסתבך. גופתו נשרפה ב־4 בינואר 1991 בפר לשז ושם פוזר אפרו.

אישיות

הוא תיאר את עצמו כ"איש מאדים שמביט על עולם בני האדם בסקרנות משועשעת, זר בעולם הארצי". הוא חלק את חייו בין רחוב ברוקה לבין רחוב פולי-מריקור, ולמרות שהיה חובב תענוגות, רוב הזמן נקט באורח חיים בוהמי וכמעט נזירי, ואמר: "יש קורבנות שצריך להקריב... התענוג שבכתיבה שווה את הכול". היה חבר בארגון "מנזה".

עמדות פוליטיות

גריפארי היה קומוניסט ואף סטליניסט מ־1950 עד 1956, אך לאחר מכן התקרב לימין הקיצוני הצרפתי, ואף היה חבר בארגון הלאומני ארופ-אקסיון (Europe-Action).^[1] עם זאת, הוא נמנע מפעילות פוליטית מובהקת וביטא חוסר עניין עמוק בפוליטיקה, אף שפעל בעיתון של הימין הקיצוני "מיליטנט" במהלך שנות השמונים.^[3] לאחר מכן הוא השתתף בארגון בקבוצה למחקר ולימוד של התרבות האירופית (GRECE), והיה חבר הוועד של נובל אקול, כתב העת שפורסם על ידי איגוד ימני זה.^[4]

המילון של הסופרים בשפה הצרפתית (הוצאת לארוס, 2001) מתאר אותו כ"סופר אירוני, שהחזיק את עצמו בצד" והעיר: "באשר לעמדותיו ה'פשיסטיות', צריך לראות בזה טעם לפרובוקציה אצל אדם שסלד ממצפון טוב ומרעיונות מקובלים, אף אם יהיו 'דמוקרטיים'." על אף זאת, במרץ 1976, גריפארי הכריז בעיתון נסיונל, שנוסד על ידי פרנסואה דופרה והיה מזוהה מפלגת החזית הלאומית: "מכל מקום, הפשיזם לא קיבל את הסיכוי שלו, הוא נוצח על ידי אנשים שלא הסכימו אפילו בין עצמם [...] . הנוסחה הזאת ראויה לניסיון נוסף והגון."

סגנון ונושאים מועדפים

גריפארי חקר כמעט את כל הסוגות. הוא היה בעל ידע מצוין של מורשות ספרותיות לאומיות, וידע גם כיצד להשתמש במיתוסים עממיים ובפולקלור, ולא בחל אף במדע בדיוני. הוא הצליח ליצור את יקום ספרותי שלם; בספר "העולם האחורי" (L'Arrière-monde) כתב: "הסיפורים היחידים שמעניינים אותי הם אלה שלגביהם אני בטוח מההתחלה שמעולם לא התרחשו, שלעולם לא יתרחשו, שלא יכולים להתרחש."

הוא כתב רומנים, נובלות, שירים, סיפורים, מעשיות, מחזות, וביקורת ספרותית.

ביקורת כנגד המונותאיזם

בין נושאים חוזרים ביצירתו:

• ההיסטוריה של המאה ה־20
• התנגדות לטוטליטריות
• אירופה כמולדת רוחנית
• הומוסקסואליות
• ביקורת נגד של הדתות המונותיאיסטיות, במיוחד הדת היהודית, שלדעתו היא טוטליטרית וגזענית. למעשה, היו אנשים, כגון פייר-אנדרה טאגייף, שקראו לו "אנרכיסט ימני קיצוני" וייחסו לו תמיכה בעמדות של לואי פרדינאן סלין, והחשיבו את ההתנגדות שלו לדת היהודית לאנטישמיות.

אחרים, כגון העורך שלו ולדימיר דימיטרייביץ', דוחים את הטענה שהוא היה אנטישמי ומחשיבים את ההתקפות שלו נגד היהדות, בחלק מהמאמרים ומהרומנים שלו לביקורת מכובדת של הדת היהודית: "האשמתו בגזענות היא המצאה מרושעת. הוא פשוט מעולם לא אהב שופטים, רבנים, וכמרים. האדם הסובלני הזה לא סבל את חוסר־הסובלנות הדתית, שזיהה עם תורות מונותאיסטיות".^[5]

הומוסקסואליות

גריפארי התמודד עם הומוסקסואליות, שהוא חי איתה ללא תסביכים, בנימה אירונית וטרגית בבת אחת. תפיסתו בנוגע לענייני אהבה היא היסוד לפסימיות שלו.

סופר לילדים

פייר גריפארי מפורסם בעיקר כסופר לילדים. יצירתו הידועה ביותר, סיפורים מרחוב ברוקה (Contes de la rue Broca), יצאה לאור בשנת 1967. האוסף כולל מספר אגדות, בהקשר המוכר של רובע בפריז העכשווית. חלק מהדמויות הם ילדים של מהגרים.

המהדורות הראשונות של ה"סיפורים", שיצאו לאור בטאבל רונד, לא משכו תשומת לב, אבל הוצאה מחודשת על ידי בגלימאר הביאו לגריפארי הצלחה ותהילה. בסוף 1970, המאיירים פרננדו פוץ' רוזאדו וקלוד לפואן תרמו לפרסום הסיפורים.

האוסף הזה יצא לאור בגרמניה, ברזיל, בולגריה, יוון, הונגריה, איטליה, יפן, פולין, ותאילנד.

לקריאה נוספת

• Alain Paucard (entretiens avec Pierre Gripari), Gripari, mode d’emploi, Éditions L'Âge d'Homme, 1985
• Collectif, Le Tombeau de Pierre, L'Âge d'Homme, 1995
• Anne Martin-Conrad (dir), Pierre Gripari, Dossiers H, L'Âge d'Homme, 2001
• Anne Martin-Conrad et Jacques Marlaud, Gripari, Qui suis-je?, Pardès, 2010

קישורים חיצוניים

• ניתוח ספרותי של גריפארי על עלובי החיים (בצרפתית)
• פייר גריפארי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פייר גריפארי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• פייר גריפארי, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

1. Alain Paucard 1984, Gripari mode d'emploi.
2. Présentation de l'auteur, de La Sorcière de la rue Mouffetard, Folio junior, février 1990.
3. Christophe Bourseiller, Les Ennemis du système.
4. "Comité de patronage". Nouvelle École (66): 2-5. 2017..
5. Vladimir Dimitrijević, contribution à l'ouvrage Pierre Gripari, Dossiers H, Éditions L'Âge d'Homme, 2001