פשעי המלחמה של הוורמאכט

רצח אזרחים בכרתים בידי הוורמאכט, 1941

פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, כללו מעשי טבח, אונס, ביזה, עבודת כפייה, רצח של כשלושה מיליונים שבויי מלחמה סובייטים, והשתתפות בהשמדתם השיטתית של היהודים.[1]

מלבד היות הוורמאכט מכשיר עיקרי ביישום האידאולוגיה הנאצית על ידי השמדתם השיטתית של בני העם היהודי והשמדתם של לא-יהודים (מעשים שמהווים פשעים נגד האנושות ורצח עם בפני עצמם), ביצע הוורמאכט גם פעולות אחרות המהוות פשעי מלחמה. פעולות אלו בוצעו בעיקר במהלך הניסיון לכיבוש מרחב מחיה (בהתאם לאידאולוגיה הנאצית), המשתרע בין האוקיינוס האטלנטי להרי אורל. האמצעים להשגת מטרה זו היו שיעבוד כל העמים האחרים השוכנים במרחב זה, והשמדה פיזית באם נדרש של אלו שיימצאו "נחותים" (המונח הנאצי הוא Untermensch או תת-אדם).

לאחר המלחמה נטען כי הוורמאכט, למעשה, כלל לא ביצע פשעי מלחמה, ואלה בוצעו רק על ידי ארגונים של המפלגה הנאצית כגון האס דה, הגסטפו, והאס אס. טענה זו הוכחה כמופרכת מייסודה. אם הטענה הייתה מתקבלת אזי גם הוואפן אס אס (שהוא האס-אס החמוש אשר השתתף בלחימה כיחידה צבאית גרידא) היה נחשב כארגון שלא ביצע פשעי מלחמה.

הנחיות להתנהלות הכוחות ברוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הנחיות להתנהלות הכוחות ברוסיה

הנחיות להתנהלות הכוחות ברוסיה היו צו שהוציא הוורמאכט ב-4 ביוני 1941. ההנחיות קבעו התנהגותם של חיילים גרמנים במהלך הפלישה לברית המועצות, וקבעו שיש לחסל גם אזרחים כחברים בקבוצות התנגדות.

פקודת הקומיסרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פקודת הקומיסר

החיילים בצבא הגרמני, לרבות הקצונה הבכירה, נחשפו במשך שנים לתעמולה הרואה ביהודים, בצוענים ובקומוניסטים תתי-אדם שיש להשמידם באופן פיזי. אידאולוגיה זו הגיעה לכדי מימוש במהלך לחימת הוורמאכט בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.

כך, למשל, הורו קציני הצבא הגרמני (בין אם ביוזמתם ובין אם בעידוד המפלגה הנאצית) לחייליהם להרוג ללא משפט אזרחים. בפקודה שהופצה במספר נוסחים הידועה כ"פקודת הקומיסרים", שהפיץ הפלדמרשל ולטר פון רייכנאו, מפקדה של הארמייה השישית של הוורמאכט, ב-6 ביוני 1941 נאמר כי אנשים שיזוהו כקומיסרים, דהיינו פעילים פוליטיים של המפלגה הקומוניסטית, יוצאו להורג ללא משפט. בצבא האדום באותה תקופה היה נהוג "פיקוד כפול", לפיו במקביל לקצין הצבאי היה גם קומיסר פוליטי, אשר פיקח על הפקודות שניתנות. כך, למשל, לצד הגנרל וסילי צ'ויקוב מפקד הארמייה ה-62 של ברית המועצות בקרב סטאלינגרד פעל כקומיסר ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (שהיה לאחר מכן למנהיג ברית המועצות).

"פקודת הקומיסרים" הוצאה לפועל על ידי הוורמאכט, ומספר קורבנותיה נאמד ב-3 מיליון.

במשפטי נירנברג העיד הגנרל ארווין לאהוסן, אחד מארבעת ראשי המדורים באבווהר (שירות המודיעין הצבאי הגרמני), כי נכח בדיון שבו נתן הקולונל גנרל ריינקה, אחד מראשי המחלקות ב-OKW (הפיקוד העליון של הוורמאכט), את הפקודה כי יש להוציא להורג לא רק קומוניסטים, אלא גם אנשים שנראה כי עברו "בולשביזציה". המדובר בהגדרה גמישה הכוללת אנשים הנראים כיהודים, או כבעלי אינטליגנציה. אלו בודדו על ידי הוורמאכט מקרב אוכלוסיית השבויים, והועברו להוצאה להורג בידי האס-דה.

פקודת הקומנדו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוקטובר 1942 הוצאה פקודה סודית לפיה:

... כל האנשים הפועלים כנגד חיילים גרמנים במהלך פשיטות קומנדו, הלבושים במדים ושלא במדים, חמושים ולא חמושים, יחוסלו עד האדם האחרון...

— אדולף היטלר, 18 באוקטובר 1942

פקודה זו הוצאה בשל פעילות נרחבת של כוחות מיוחדים בפיקוד בעלות הברית באירופה הכבושה ובצפון אפריקה, פעילות שהעלתה את חמתו של אדולף היטלר. בשל הוצאת הפקודה הוצאו להורג מאות לוחמי קומנדו של בעלות הברית.

ברוב הארצות שלחמו ב-1942 לא הייתה מחלוקת בקשר לנושא "...אסור בתכלית האיסור... להכריז שלא יינתנו רחמים". עמדה שהתקבלה באמנת האג ב-1907 ובאמנת ז'נבה ב-1929 שאותה אשרה גם גרמניה בעצמה. היטלר ואנשיו ידעו כי הפקודה בלתי חוקית ועלולה לעורר התנגדות בדרג המקצועי הבכיר בוורמאכט (בייחוד בשל העובדה שהפקודה תתמלא כנגד שבוי במדים) ולכן הפיצו אותה ב-12 עותקים בלבד.

לאחר המלחמה הוצא להורג הגנרל-אוברסט הגרמני אלפרד יודל. ניקולאוס פון פאלקנהורסט (מפקד הכוחות הגרמניים בנורווגיה בשנים 1940-1944) הועמד לדין וקיבל עונש מוות שהומר ל-20 שנות מאסר לאחר מכן. חלק מסעיפי האישום נגדם כללו את ביצוע פקודת הקומנדו.

היחס לשבויי המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצח שבויי מלחמה בפולין, 9 בספטמבר 1939

בתחילת המערכה של הוורמאכט בברית המועצות, ובמיוחד בכיתור הגדול שכותרו גייסות הצבא האדום באוקראינה, נפלו בידי הגרמנים מיליוני שבויי מלחמה. הגרמנים טענו שאמנת ז'נבה אינה חלה על שבויים אלו, מאחר שברית המועצות אינה חתומה על האמנה, ולכן הם אינם מחויבים לספק להם כל יחס אנושי.

שבויים אלו הוצעדו בצעדות מוות ארוכות, הועברו למכלאות פתוחות בכפור, והורעבו. מכלאות אלו היו מקום שבו שהו מאות אלפי אנשים, שבגדיהם החמים נלקחו מהם, ללא מזון, וללא תנאים היגיניים מינימליים. הם הושארו פשוט למות בכפור, ברעב ובמחלות. אלו מהם ששרדו תנאים אלו, הוכרחו להצטרף לצבאו של הגנרל אנדריי ולאסוב, שהיה צבא של רוסים שלחמו לצד גרמניה, שהורכב משבויי מלחמה. אלו שסירבו לכך, נורו. המדובר בפשע מלחמה אשר הוא שני באכזריותו רק להשמדת היהודים. מספר שבויי המלחמה שנרצחו, הורעבו, והועבדו למוות נאמד בלמעלה משלושה מיליון.

שבויי מלחמה שחורים שנפלו לידי הוורמאכט בעת מלחמת העולם השנייה עברו מסכת עינויים שיטתית. הם היו בעיקר אפרו-אמריקאים חיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית וחיילי הצבא הבריטי מרחבי האימפריה הבריטית. הם לא רק נשלחו לעבודת פרך ואולצו בערבים לרקוד לעיני הגרמנים. לפי עדות אחד השבויים "כל יום באו לראות אותנו מהכפרים הסמוכים, כמו קופים בכלוב. צילמו אותנו, היינו צריכים לצחוק, לחשוף שינים... צילמו אותנו כשניסינו לפלות פרעושים"[2].

ההשתתפות בהשמדת היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גירוש יהודי יואנינה בידי הוורמאכט, להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו

על אף שעיקר השמדת היהודים לא בוצעה על ידי הוורמאכט, שותפים חיילי הוורמאכט שותפות מלאה לפשע זה. ראשית, באפשרם את הפשע, בכיבוש האזור, ובמתן סיוע (אבטחה, תחבורה, איסוף היהודים וכיוצא בזה) למבצעי הפשע. במיוחד נכון הדבר לגבי פעולת האיינזצגרופן. שנית, רבים המקרים שבהם לקחו חיילי הוורמאכט חלק פעיל בהוצאות להורג. כך ניתן לתת כדוגמה את שותפותה של הארמייה השישית בפיקודו של הפילדמרשל רייכנאו (שהוחלף לאחר מכן על ידי פאולוס), בטבח באבי-יאר, שבו נורו למעלה משלושים אלף יהודים בערוץ נחל סמוך לעיר קייב.

עונשים קולקטיביים ומלחמה בפרטיזנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגרמני נהג להילחם בפרטיזנים בדרך של ענישה קולקטיבית. כפר שבו נורה חייל גרמני - נשרף על יושביו. מתחילת המלחמה הייתה הגישה כלפי האוכלוסייה האזרחית גישה השמדתית. בין אם המדובר בצוענים וביהודים (שסומנו להשמדה), ובין אם המדובר בסלאבים (שנלקחו לעבודות כפייה בגרמניה). הבעיה אך החמירה כאשר האוכלוסייה קמה על מדכאיה, בצורה של מלחמת פרטיזנים. הדרך של הצבא הגרמני להתמודד עם בעיית הפרטיזנים הגוברת הייתה ענישה קולקטיבית אכזרית.

תיאור אומנותי של פשעי הוורמאכט בבלארוס מצוי בסרטו של הבמאי אלם קלימוב "צא וראה" משנת 1985. הסרט מנציח את העובדה כי כמדיניות שיטתית שרפו הנאצים (בהשתתפותם הפעילה של חיילי הוורמאכט) מאות כפרים בלארוסים על יושביהם.

משפטי נירנברג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משפטי נירנברג

במשפטי נירנברג נמצא הפיקוד הגבוה של הוורמאכט אשם בפשעי מלחמה אלו, ובפשעים אחרים (במסגרת הדוקטרינה של איסור על "עשיית מלחמה"). שני ראשי הוורמאכט במלחמה הגנרל אלפרד יודל והגנרל וילהלם קייטל הוצאו להורג בתלייה על פשעים אלו. כן נדונו רבים מהמפקדים האחרים לעונשי מאסר שונים.

תערוכת "פשעי המלחמה של הוורמאכט"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תערוכת פשעי המלחמה של הוורמאכט

בשנת 1995 הוצגה בהמבורג תערוכת פשעי המלחמה של הוורמאכט. התערוכה נוצרה על ידי "המכון למחקר חברתי של המבורג" (אנ'). התערוכה הוצגה ב-33 ערים בגרמניה ובאוסטריה. התערוכה כללה מצילומיו של הצלם הצבאי הגרמני יוהנס הלה.

בשנת 2001 הוצגה בברלין תערוכת המשך, בה ניסו אוצרי התערוכה המקורית להרחיב את התצוגה ולתת מענה לשאלות שענו בעקבות התצוגה הקודמת. התערוכה נדדה בין יישובים שונים בגרמניה, ובשנת 2004 הועברה למוזיאון הגרמני להיסטוריה ושם היא במעמד של תצוגת קבע. לטענת מארגני התערוכה, בין 800,000 ל-1.2 מיליון איש צפו בה בעשור שלאחר הקמתה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לוסי דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982, עמ' 139–143
  • עמר ברטוב, צבאו של היטלר, תל אביב: כנרת זמורה דביר, 1998

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פשעי המלחמה של הוורמאכט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Alex J. Kay, David Stahel, Mass Violence in Nazi-Occupied Europe, Indiana University Press, עמ' 173–194, ISBN 978-0-253-03684-1
  2. ^ אביבה אבירם, מחריבי תרבות, שבויים, לוחמי מחתרת, משחררים ו"ילדי כיבוש", באתר הארץ, 20 באוקטובר 2005