| |||
כנסייה בקיקול | |||
מדינה | פולין | ||
---|---|---|---|
פרובינציה | קויאוויה-פומרניה | ||
מחוז | ליפנו | ||
שטח | 4 קמ"ר | ||
אוכלוסייה | | ||
‑ בעיר | 1,991[1] (31 במרץ 2021) | ||
קואורדינטות | 52°54′36″N 19°07′13″E / 52.90994°N 19.12016°E | ||
אזור זמן | UTC+1 | ||
http://www.kikol.pl | |||
קיקול (בפולנית: Kikół; ביידיש: קיקל) הוא כפר במחוז ליפנו בפרובינציית קויאוויה-פומרניה בפולין. הכפר ממוקם על גדות אגם קיקול (פול'), במרחק של 9.5 קילומטרים צפון-מערבית לעיירה ליפנו, בירת המחוז. בכפר מתגוררים 2,241 תושבים (נכון ל-2011).[1]
הכפר קיים כבר מימי הביניים, אז הייתה בו טירה. האזכור המפורש הראשון של טירת קיקול הוא משנת 1236, אך הטירה חרבה כמה עשורים לאחר מכן במהלך פלישה של הטווטונים.[2] הכפר החליף ידיים וחרב כמה פעמים במאות שלאחר מכן.
הכפר התפתח וב-1791, לאחר כמה עשורים של פעולות למען המהלך מטעם השליטים האזוריים, הוענק לקיקול מעמד של עיירה.[2] כעבור שנים ספורות, בעקבות חלוקת פולין, העיירה סופחה לפרוסיה. ב-1807 היא עברה לשליטת דוכסות ורשה, שכעבור שנים ספורות סופחה על ידי האימפריה הרוסית במסגרת פולין הקונגרסאית.
ב-1867 קיקול איבדה את הזכויות העירוניות שלה וחזרה להיות כפר. הכפר עבר תהליכי תיעוש, בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בשנים 1939–1945, במהלך מלחמת העולם השנייה, הכפר היה נתון תחת כיבוש גרמניה הנאצית.
לאחר המלחמה הכפר השתייך לפרובינציית בידגושץ' (פול'). בעקבות רפורמה בשלטון המנהלי של פולין ב-1975 הוא עבר לפרובינציית ולוצלאווק (אנ') ובעקבות רפורמה נוספת ב-1999 הוא עבר לקויאוויה-פומרניה.
ראשיתה של הקהילה היהודית במקום באמצע המאה ה-18, במקביל למעבר של קיקול ממעמד של כפר למעמד של עיירה. העדות הראשונה לקהילה מסודרת במקום היא משנת 1765.[3] הקהילה התפתחה לקראת סוף המאה ותחילת המאה ה-19 והוקמו בה בית קברות יהודי (פול'), בית כנסת ומקווה.
הקהילה כללה גם יהודים מכמה יישובים בסביבה ובשלב מסוים בחצי הראשון של המאה ה-19 המוקד שלה עבר ללוביץ' (אנ').[3] למרות זאת הקהילה המשיכה להתפתח, וב-1856 נמנו בה 402 יהודים מתוך 506 תושבים, כ-79% מכלל האוכלוסייה.[4]
בעשורים שלאחר מכן חלה ירידה הדרגתית באוכלוסייה היהודית, בעיקר בגלל הגירה למקומות אחרים: ב-1897 נמנו בה 347 יהודים מתוך 879 (כ-39%), וערב השואה הקהילה הצטמצמה לכדי 200 יהודים בלבד.[4][3] בתקופה הזו רוב היהודים עסקו במסחר, בעיקר בעץ.
ב-1940, לאחר תחילת הכיבוש הנאצי, כל היהודים גורשו מקיקול, רובם לגטו ורשה.[3] מבני הקהילה, בהם בית הכנסת ובית הקברות, נחרבו במהלך המלחמה.