קרואטיה באיחוד עם הונגריה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה |
קרואטית לטינית | ||
| עיר בירה |
ביוגראד קנין ביחאץ' | ||
| רשות מחוקקת |
הפרלמנט הקרואטי  | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | איחוד עם ממלכת הונגריה | ||
| תאריך | 1102 | ||
| פירוק | קרב מוהאץ' | ||
| תאריך | 1526 | ||
| ישות קודמת | ממלכת קרואטיה (925–1102) | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} ממלכת קרואטיה (ההבסבורגית) | ||
  | |||
.svg)
ממלכת קרואטיה הייתה מדינה באוניה פרסונלית עם ממלכת הונגריה, אשר בשנת 1526 הוכפפה לשלטון בית הבסבורג לאחר מותו של לאיוש השני, מלך בוהמיה והונגריה, והייתה תחת שלטונם עד לאחר תבוסת האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1075 עלה לשלטון בקרואטיה בעזרת האפיפיור גרגוריוס השביעי, דמיטאר זבונימיר (Dmitar Zvonimir), שהיה לפני כן דוכס בסלבוניה, מאחר שקרשימיר הרביעי בחר בו כיורשו, למרות שלא היה מבית טרפימירוביץ'. הוא סייע לנורמנים במאבקם נגד האימפריה הביזנטית וונציה. בגללו, נאלצה האימפריה הביזנטית להעביר את השליטה שלה על דלמטיה לוונציה.
אודות תקופת שלטונו כתובים בלוח הבאשצ'ה (Bašćanska Ploča). זהו הטקסט הקדום ביותר שנשמר היום בשפה הקרואטית, והוא נמצא במוזיאון הארכאולוגי בזאגרב. תקופת שלטונו של זבונימיר ידועה כתקופה של שגשוג, פריחה ושלווה, שבמהלכה הקשר בין הקרואטים לבין האפיפיור התחזק כל-כך עד כי הנצרות הקתולית נשארה דתם של הקרואטים עד היום.
דמיטאר זבונמיר מת ללא יורשים ב-1089. המלך הנבחר היה סטיפאן השני, בנו של פטאר קרשימיר הרביעי. אך כשנבחר היה כבר זקן מאוד, והוא מת שנתיים לאחר מכן, ב-1091. הוא היה המלך האחרון לבית טרפימירוביץ' ועם מותו בא סוף השושלת. לאחר מותו היה ברור כי המועמד הטוב ביותר למלוכה היה לאסלו הראשון מלך הונגריה, שכן היה גיסו של דמיטאר זבונימיר, ולאחותו ילנה הייתה השפעה רבה בפאנוניה.
צבאו של לאסלו פלש לקרואטיה מיד לאחר מות סטיפאן, ומהר מאוד כבש את כל פאנוניה, ולאחר מכן הוא נתקל בהתנגדות מעטה בדלמטיה. הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון הגיב בכך שהכריח שבטים פראיים מחצי האי קרים לתקוף את המגיארים. לאסלו נסוג מקרואטיה, אך לא לפני שהשאיר את הנסיך אלמוש (Álmos Herceg, בקרואטית: Almoš) לשלוט על סלבוניה.
האדונים הפאודלים הקרואטים נאבקו בעצמאות קרואטיה מהונגריה, ובחרו במלך קרואטי חדש: פטאר סוואצ'יץ' ( Petar Svačić) בשנת 1093. הוא הצליח לאחד את הממלכה באזור מרכז דלמטיה ולסלק את אלמוש מסלבוניה (1095). לאחר שלאסלו מת באותה שנה, עלה לשלטון אחיו של הנסיך אלמוש - קאלמאן מהונגריה (Könyves Kálmán, קרואטית: Koloman), שחתם על הסכם שלום עם האפיפיור אורבנוס השני. קאלמאן הוביל צבא לתוך קרואטיה ב-1097. צבאו של פטאר סבצ'יץ' הובס בקרב והוא עצמו נהרג. קאלמאן וכוחותיו נקראו חזרה להילחם בגליציה ב-1099, והאצילים הקרואטים ניצלו את ההזדמנות לשחרר את עצמם מהשלטון ההונגרי.
בשנת 1102 חזר קאלמאן לקרואטיה, ובעקבות כך הכירו בו האצילים הקרואטים כמלך משותף להונגריה וקרואטיה. קרואטיה איבדה את עצמאותה והפכה לחלק מממלכת הונגריה, וכן נאלצה להעמיד את צבאה לרשות מלך הונגריה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1107 שלט המלך קאלמאן ברוב ערי החוף הביזנטיות לשעבר בדלמטיה, אולם לאחר מותו של קאלמאן בשנת 1116 תקפה ונציה את החוף הדלמטי, הביסה את צבאו של באן קלדין הקרואטי ותפסה את ביוגרד, ספליט, טרוגיר, שיבניק, זאדאר וכמה איים. אישטוואן השני, מלך הונגריה יורשו של קאלמאן, ניסה ללא הצלחה להחזיר את הערים האבודות בשנת 1117, אם כי הדוג'ה מוונציה, אורדלאפו פאליירו, נהרג בקרב ליד זאדאר. בעקבות כך נחתם הסכם הפסקת אש בן חמש שנים, המאשר את הסטטוס קוו. בשנת 1124 אישטוואן השני תקף שוב את העמדות הוונציאניות, וכבש בחזרה את ביוגרד, פיצול, סיבניק וטרוגיר, אבל זאדאר והאיים נותרה תחת שליטה ונציאנית. עם זאת, בשנת 1125 הדוג'ה דומניקו מיקלה הצליח לכבוש שוב את הערים הללו והרס את ביוגרד. בשנת 1131 עלה בלה השני, מלך הונגריה לשלטון, ובשנת 1133 כבש בחזרה את כל הערים מלבד זאדר. בשנת 1167 נכבש חלק מקרואטיה מדרום לנהר קרקה, יחד עם בוסניה, בידי האימפריה הביזנטית, ונשארה תחת שליטתם עד מותו של מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 1180.
לאחר מותו של הקיסר מנואל הראשון, האימפריה הביזנטית לא הייתה מסוגלת לשמור על כוחה בדלמטיה, ועד מהרה התמרדה העיר זאדאר נגד ונציה, והאזור הפך לשדה קרב עד לשנת 1202. במהלך מסע הצלב הרביעי הותקפה העיר זאדאר על ידי הצלבנים, בתור תשלום לרפובליקה של ונציה על הובלתם לקונסטנטינופול, שם הקימו את האימפריה הלטינית. הסכסוך עם ונציה נמשך, עד לתקופת שלטונו של אנדראש השני, מלך הונגריה, אשר הגיע להסכם עם ונציה על הובלת צבאו להשתתפות במסע הצלב החמישי.
תחת השלטון ההונגרי נשלטה קרואטיה על ידי "באן" (Ban), ובהשפעת הפיאודליזם נוצרה אצולה חזקה בקרואטיה. בתחילה שלט באן יחיד שלט בכל המחוזות הקרואטים, אך בשנת 1225 חולקה קרואטיה לבאן של סלבוניה ובאן של קרואטיה. בתקופת מסע הצלב השני, מסדר אבירי היכל שלמה וההוספיטלרים רכשו אדמות ונכסים רבים בקרואטיה.
בשנת 1241 פלשו המונגולים להונגריה, ועד מהרה הביסו את הצבא ההונגרי בקרב מוהי. לאחר מכן שלטו המונגולים בהונגריה וקרואטיה למשך 3 שנים, ובמהלך שלטונם שדדו וחמסו את הרכוש והיבולים של הממלכה. בעקבות כך פתח בלה הרביעי, מלך הונגריה במסע ביצורים לערי הממלכה, ובעקבות כך נחלש השלטון המרכזי והתחזק כוחה של האצולה.
בתקופה מאוחרת יותר, המלכים חיפשו דרך להשיב את השפעתם, ועשו זאת במתן הטבות מיוחדות לערים מסוימות, והפיכתן ל"ערים מלכותיות חופשיות", שעליהן המלכים הגנו מהאדונים הפאודלים תמורת תמיכת תושבי העיר.
בשנת 1290 מת לסלו הרביעי, מלך הונגריה ללא יורשים, ובעקבות כך פרץ מאבק ירושה בין אנדראש השלישי, מלך הונגריה לשארל מרטל מאנז'ו, והאצולה הקרואטית בראשות בית שוביץ' תמכה בשארל מאנז'ו. לאחר מותו של שארל מאנז'ו תמכו האצילים הקרואטים בבנו שארל מאנז'ו, אולם לבסוף תפס אנדראש השלישי את השלטון גם בקרואטיה. בשנת 1301 מת אנדראש השלישי, ובעקבות כך פרצה מלחמת אזרחים בהונגריה, אשר בסיומה תפס שארל מאנז'ו את השלטון. במהלך המאה ה-12 תפסה משפחת האצולה שוביץ' (Šubić) מדלמטיה את השלטון בקרואטיה, ובניה מונו לבאנים של קרואטיה. בן שוביץ' אחד מפורסם, היה פבאו שוביץ' בריבירסקי (1272–1312) (Pavao Šubić Bribirski) שהשתלט על חלקים גדולים מדלמטיה, סלבוניה ובוסניה בעקבות מאבק פנימי נגד משפחות אצולה קרואטיות אחרות. מאוחר יותר, משפחות האצולה האלה אגרו כוח ובשנת 1322 הודחו בני שוביץ' מהשלטון.
בשנת 1345 מונה מיקלוש השביעי ההוט לבאן של קרואטיה, סלבוניה ודלמטיה, ובשנת 1476 אוחד תפקיד הבאן של קרואטיה וסלבוניה לתפקיד אחד.
בשנת 1345 מרדה זאדאר שוב נגד ונציה, אך הוונציאנים חזרו וכבשו אותה בשנת 1346. בשנת 1348 חתם לאיוש הראשון, מלך הונגריה על הסכם שלום עם ונציה ל-8 שנים, ועם תום ההסכם בשנת 1356 כבש את זאדאר, ובשנת 1358 אושר שלטונו בדלמטיה בחוזה זאדאר.
לאחר מותו של לאיוש הראשון, מלך הונגריה בשנת 1382 הוכתרה בתו מריה, מלכת הונגריה, אך האצולה הקרואטית תמכה בקרלו השלישי, מלך נאפולי, ולאחר מותו בבנו לאדיסלאו, מלך נאפולי, ורק לאחר תקופה ארוכה של קרבות העבירו האצילים הקרואטים את תמיכתם לזיגמונד, מלך הונגריה. בשנת 1409 מכר לאדיסלאו, מלך נאפולי את זכויותיו בדלמטיה לוונציה, בתמורה לתמיכתה במלחמתו נגד רפובליקת פירנצה.
במהלך המאה ה-15 החלו פלישות האימפריה העות'מאנית לאירופה, וקבשנת 1453 כבשו את קונסטנטינופול. בשנת 1463 כבשו הטורקים את בוסניה, ואף החלו בפשיטות לתוך קרואטיה. בעוד שהקרואטים הועילו מאוד לניצחון הנוצרי במצור על בלגראד ב-1456, הם נחלו תבוסה אדירה בארצם שלהם ובהדרגתיות איבדו את אדמותיהם לאימפריה העות'מאנית.
האפיפיור ליאו העשירי קרא לקרואטיה "חזית הנצרות" (Antemurale Christianitatis) ב-1519, מאחר שחיילים קרואטים הועילו מאוד במלחמה נגד הטורקים. ביניהם: הבאן פטאר בריסלאביץ' (Petar Berislavić) שניצח את הטורקים בבוסניה ב-1513, קפיטאנו של סניה פטאר קרוז'יק (Senj Petar Kružić) שהגן על מבצר קליס (Klis) בהצלחה במשך 15 שנה, ניקולה יורישיץ' (Nikola Jurišić) שניצח צבא טורקי גדול שהיה בדרכו לווינה הגדול בכמה מונים מצבאו שלו ב-1532, והרוזן ניקולה שוביץ' זרינסקי (Nikola Šubić Zrinski), שעזר להגן על בודפשט מכיבוש טורקי ב-1542 ונלחם בצבא טורקי שכלל "90,000 חיילים ו-300 תותחים" עם צבא של "אלפיים ושלוש-מאות מהם (הכוחות הקרואטים)" ב-1566.
בשנת 1526 נהרג לאיוש השני, מלך בוהמיה והונגריה בקרב מוהאץ', ועם מותו נכחד בית יגלו (המשפחה ממנה באו מלכי פולין, ליטא, צ'כיה והונגריה). התבוסה הדגישה את חוסר היכולת של הנוצרים הפאודלים להילחם באימפריה העות'מאנית.
לאחר קרב מוהאץ', ב-1527 האצילים הקרואטים (וההונגרים כמובן) היו צריכים לבחור מלך חדש. לאחר שארגנו אספה בצטין (Cetinski Sabor), האצילים הקרואטים בחרו בפרדיננד, ארכידוכס אוסטריה מבית הבסבורג. חלק מהאצילים דווקא העדיפו את יאנוש זאפויה, אשר טען לכתר הונגריה, אך אלו חזרו בדבריהם לאחר מות בשנת 1540.