אדוארד קולס

אדוארד קולס
Edward Coles
אדוארד קולס
אדוארד קולס
לידה 15 בדצמבר 1786
אניסקורתי, וירג'יניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביולי 1868 (בגיל 81)
פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות וודלנדס, פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
השכלה קולג' ויליאם ומרי עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל אילינוי ה־2
5 בדצמבר 1822 – 6 בדצמבר 1826
(4 שנים)
סגן מושל אילינוי אדולפוס האברד
המזכיר האישי של נשיא ארצות הברית
ינואר 1810 – מרץ 1815
(כ־5 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון
→ אייזק קולס
ג'יימס פיין טוד ←
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אדוארד קולס באנגלית: Edward Coles;‏ 15 בדצמבר 1786 – 7 ביולי 1868) היה בעל מטעים ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמושל אילינוי השני בשנים 1822–1826. מוצאו היה ממשפחה מווירג'יניה, ובצעירותו הוא היה שכן וידיד של הנשיאים תומאס ג'פרסון וג'יימס מונרו, וכן מזכירו של הנשיא ג'יימס מדיסון בשנים 1810–1815.

כמי שהתנגד לעבדות כל ימי חייו, ירש קולס מטע ועבדים, אך בסופו של דבר עזב את וירג'יניה לטריטוריית אילינוי כדי לשחרר את עבדיו. ב-1819 הוא העניק ל-19 עבדים את חירותם ורכש להם חלקות אדמה. באילינוי הוא הוביל פעמיים מערכות למניעת חוקיותה של העבדות במדינה החדשה. קולס ניהל התכתבויות הן עם ג'פרסון והן עם מדיסון וייעץ להם לשחרר את העבדים שבבעלותם, ותמך בפומבי בביטול העבדות. בשנותיו האחרונות בפילדלפיה, הוא סייע לעצב את השקפותיהם של ההיסטוריונים בני התקופה על האידיאלים הרפובליקנים של הנשיאים לשעבר.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד קולס נולד באניסקורתי, חוות מטעים במחוז אלבמארל שבמרכז וירג'יניה, השוכנת על נהר הארדוור שהוא יובל של נהר ג'יימס. הוא היה הבן הצעיר מבין עשרת ילדיהם שהגיעו לבגרות של ג'ון קולס ורבקה טאקר. מוריו הראשונים של קולס הצעיר היו עורך הדין הבולט וילסון קרי ניקולס ומר (ככל הנראה הכומר) וייט. לאחר תקופת לימודים בקולג' של המפדן-סידני שבווירג'יניה, הוא עבר לקולג' ויליאם ומרי שבויליאמסבורג.[1]

בעת לימודיו בקולג' ויליאם ומרי, הושפע קולס עמוקות מרעיונות הנאורות כפי שלימד אותם הכומר ג'יימס מדיסון, שהיה הבישוף האפיסקופלי הראשון של הדיאוקסיה של וירג'יניה ונשיא הקולג'. מדיסון ראה בעבדות דבר שמבחינה מוסרית אין עליו מחילה, ומצד שני בעיה ללא פתרון ברור.[2] קולס הצעיר היה נחוש בדעתו שלא להיות מחזיק עבדים ושלא לחיות במקום בו העבדות תהיה נוהג מקובל. עם זאת, הוא הסתיר את השקפותיו אלו מאביו, שמחלתו, ומחלתו של אחיו הגדול, גרמו לקולס לסיים את לימודיו הפורמליים בקיץ 1807, מתוך חשש שאביו יחליף רכוש אחר במקום עבדים כאשר יכתוב את צוואתו האחרונה.[1] דודיו הרווקים של קולס בנורפוק, טרוויס וג'ון טאקר, שחררו את עבדיהם כאשר הדבר היה לחוקי בווירג'יניה, ואביו של קולס, ג'ון, ציין שכמה מהעבדים ששוחררו על ידי טרוויס, שהיה מתודיסט אדוק, חיו אז על סף חרפת רעב.[3] שמירה על שתיקה הבטיחה שקולס יירש את העבדים, וכך תינתן לו ההזדמנות להעניק להם את חירותם.[4]

לאחר שאביו מת ב-1808, ירש קולס 12 עבדים ומטע בשטח של 782 אקרים (3,165 דונם) על גדת נהר רוקפיש שבמחוז נלסון, שהיה משועבד למשכנתה. לאחר שעזבונו של אביו הוסדר סופית, חשף קולס בחג המולד אותה שנה את תוכניותיו לשחרור העבדים בפני בני משפחתו, לתדהמתם הרבה.[1] כאשר הוא התמודד עם האתגרים שהציבו בפניו ההתנגדות של משפחתו וחוקי וירג'יניה (שמאז 1806 דרשו מעבדים משוחררים לעזוב את המדינה תוך שנה, וגם הטילו מגבלות על עבדים שכבר היו משוחררים קודם לכן), ויתר קולס על תוכניותו הקודמת לשחרר את עבדיו בווירג'יניה. בקיץ 1809 הוא יצא לקנטקי כדי לבדוק חלקת אדמה של דודו טרוויס טאקר, אך שב לביתו ללא תוכניות למעבר אל המדינה החדשה, שהתירה עבדות בתחומיה.[5]

בדצמבר אותה שנה העמיד קולס את אחוזתו למכירה, זאת על אף קריסת שוק הנדל"ן על רקע חוק האמברגו של 1807, והחל לתכנן את מעברו אל הטריטוריה הצפון-מערבית, שם לכל הפחות העבדות בוטלה מבחינה טכנית כבר ב-1787. בכל אופן, במשך שנים הוא לא קיבל הצעות רציניות, וכך הוא המשיך להפעיל את האחוזה באמצעות משגיח. קולס דחה הצעות להחליף את עבדיו תמורת רכוש אחר, אך כיבד את בקשות משפחתו ושכניו לשמור את תוכניותיו בסוד מפני העבדים.

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת קולס הייתה אחת מהמשפחות הראשונות בווירג'יניה. רב-סבו, וולטר קולס, היה פקיד מכס באירלנד שהיגר למקום שהיה לאחר מכן לריצ'מונד, וצבר את הונו במסחר. סבו, ג'ון קולס, היה אחד ממגישי העצומה שקראה להכרתה של ריצ'מונד כעיר חדשה, והמשיך לפתח את עסקי המשפחה ואת הקשרים החברתיים באמצעות נישואים לבתו הצעירה של הסוחר הקווייקרי אייזק וינסטון. אביו של אדוארד קולס, ג'ון, או ג'ון השני, הפך את אחוזת אניסקורתי מתחנת ציד לחווה משגשגת, והמשיך את עסקי המשפחה ואת הצלחתה החברתית.[6]

סבו של אדוארד קולס מצד אמו נולד בברמודה והיה קרוב משפחה של השופט סנט ג'ורג' טאקר מווירג'יניה. אבותיו של קולס מצד אמו היו בין "המתיישבים הראשונים והמכובדים ביותר בג'יימסטאון".

אחיו הגדול של אדוארד קולס, אייזק א. קולס, שימש כמזכיר הפרטי הן של תומאס ג'פרסון והן של ג'יימס מדיסון בתקופות הנשיאות שלהם.[7] אחוזת מונטיצ'לו של ג'פרסון הייתה גם היא במחוז אלבמארל. ג'יימס מונרו היה בעליה של אחוזת אש לון היילנד בעברו השני של הר גרין במשך 24 שנים, עד שנאלץ ב-1825 למכור אותה בשל קשיים פיננסיים, והציע לקולס הצעיר את השימוש בספרייתו, אף על פי שהקשרים עם משפחתו היו יותר רחוקים, שכן מונרו חילק את זמנו בין אחוזה זו לבין אחוזת אוק היל שבמחוז לאודון.

אייזק הצליח לרשת את אניסקורתי, בכפוף לבעלות של אמו עליה לכל ימי חייה עד למותה ב-1826. אחיו וולטר משך את חלקו בירושה קודם לכן וניהל את אחוזת וודוויל במשך שנים עד למות אביו.[8] ג'ון קולס השלישי בנה מעון שנקרא אסטוטוויל בעשותו שימוש בחלקו בירושה, וטאקר קולס בנה את אחוזת טלווד בחלקת האדמה שהוא ירש. אחותם רבקה הייתה לאשתו השנייה של בעל המטעים מקרוליינה הדרומית ריצ'רד סינגלטון, ולהם נולדו חמישה ילדים. אחותה, אליזבת (בטסי), לא נישאה מעולם. מרי קולס נישאה לרוברט קרטר ועברה לאחוזת רדלנדס הסמוכה שבבעלותו. אחותם אמילי נישאה לעורך הדין מריצ'מונד ג'ון רתרפורד, שבבעלותו הייתה אחוזת טאקהאו במחוז גוצ'לנד, ולימים היה מושל וירג'יניה בפועל בשנים 1841–1842. בנם, ג'ון קולס רתרפורד, היה עד לתבוסה במלחמת האזרחים, ונכדו, ויליאם ארצ'ר רתרפורד גודווין, היה כומר אפיסקופלי וסייע להקים את ויליאמסבורג הקולוניאלית. אחותם קלי (שרה), נישאה לאנדרו סטיבנסון, ששימש כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית וכשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת.[9][10]

שירותו בבית הלבן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשים ספורים לאחר השבעתו כנשיא ארצות הברית, הזמין ג'יימס מדיסון את קולס להתמנות כמזכירו האישי. אחיו אייזק שימש בתפקיד זה תחת הנשיא הקודם תומאס ג'פרסון, וכן ביצע משימות שליחות, במיוחד מול צרפת בתקופה שהובילה למלחמת 1812. עם זאת, אייזק קולס, שבאופן בלתי הולם הגשים כנראה את החלומות שלו מהקריירה הצבאית המוקדמת שלו, הכה את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית רוג'ר נלסון ממרילנד, ולאחר דיווח ביקורתי מאוד של הקונגרס על התקרית, הוא אולץ להגיש את התפטרותו ב-29 בדצמבר 1809.[11] שכנו של אדוארד קולס, ג'יימס מונרו, שבהמשך היה למזכיר המדינה, שיכנע אותו לקבל את תפקיד המזכיר, וקולס שירת בתפקיד מינואר 1810 עד מרץ 1815, על אף הפוגות שנבעו ממצב בריאותו.

תקופת כהונתו של קולס כמזכירו של הנשיא עיכבה את תוכניותיו לשחרר את עבדיו. עם זאת, קולס פיתח יחסים טובים עם הנשיא מדיסון, שאיתו הוא דיבר לעיתים קרובות בגילוי לב מלא, והעריץ אותו הערצה מתמשכת. בעת ששימש כמזכיר הנשיא, יזם קולס התכתבות פרטית עם תומאס ג'פרסון על סוגיית העבדות.[12] קולס צבר ניסיון פוליטי כעוזרו של מדיסון, שימש כשליחו הראשי אל הקונגרס, וניהל את רוב צעדי הפטרונות הפוליטית שנגעה ל-162 עובדי הרשות המבצעת. בין שאר תפקידיו, העתיק קולס בכתב ידו את התכתובות הרשמיות של הנשיא עבור הארכיון הלאומי.[13]

ב-1811 פגש קולס את ג'ון אדמס במהלך סיור במדינות הצפון-מזרחית. יחד עם בנג'מין ראש הוא פעל להפיג את המתחים בין אדמס לג'פרסון.[14] קולס גם העביר זמן ממושך בפילדלפיה לצורך קבלת טיפול רפואי מדר' פיליפ סינג פיזיק, בין השאר, והחל ידידות ארוכת ימים עם ניקולאס בידל, שהיה אישיות שנויה במחלוקת כבנקאי והיה מתנגד העבדות.[15] בפברואר 1815, עם תום מלחמת 1812, התפטר קולס מתפקידו כמזכיר הנשיא בשל בריאותו הרופפת.[16]

לאחר שהחלים ביוני אותה שנה, יצאו קולס והעבד המולאטי שלו ששימש כנהג כרכרתו, ראלף קרופורד בן ה-40, לסיור בטריטוריה הצפון-מערבית למטרת חיפוש אדמות שבהם יוכל קולס לרכוש ולבנות בהן את ביתו ולהציע קרקעות לעבדים שתכנן לשחרר. הוא כתב לנשיא מדיסון ולקרובי משפחתו והביע את חוסר שביעות רצונו ממחירי הקרקעות הגבוהים באוהיו, ולאחר מכן תיאר את התנסותו עם מתיישבים, סוכני נדל"ן ואנשי עסקים לא ישרים כאשר הוא נסע מערבה יותר לעבר טריטוריית אינדיאנה ומה שהיה מאוחר יותר טריטוריית אילינוי. בטריטוריית מיזורי רכש קולס מעט קרקעות להשקעה, לפני שיצא לבסוף לסנט לואיס על סירה במורד נהר המיסיסיפי אל ניו אורלינס ומשם הפליג חזרה לווירג'יניה.[17]

תוכניתו של קולס לשחרור עבדיו התעכבה שוב בשל שליחות דיפלומטית לרוסיה ב-1816–1817 לבקשתו של הנשיא מדיסון, כדי לפתור תקרית דיפלומטית שנגעה למעצרו של הקונסול הרוסי בפילדלפיה בשל אונס משרתת. לאחר שהשלים בהצלחה את שליחותו בסנקט פטרבורג, סייר קולס בבריסל, בפריז ובאנגליה. בעת שהיה באנגליה הוא נפגש עם השגריר ג'ון קווינסי אדמס ועם הרפורמטור החברתי מוריס בירקברק. התלהבותו של קולס בנוגע לאילינוי גרמה לבירקברק לרכוש שם אדמה, שבה הוא התיישב והקים יישוב. בשובו לארצות הברית כתב קולס מסמך בו הוא השווה את העבדות עם הצמיתות ברוסיה, כך שאם היה מניע נסתר לשליחותו הדיפלומטית של קולס כדי להניא אותו מתוכניתו לשחרור העבדים, הוא נכשל.[18] יותר מכך, קולס כתב על השוחד רחב הממדים ועל הנוהגים העסקיים הבלתי אתיים בהם נתקל ברוסיה, וזכר אותם זמן רב.[19]

התכתבותו עם ג'פרסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תומאס ג'פרסון

ב-1814 כתב קולס מכתב לשכנו במחוז אלבמארל תומאס ג'פרסון, ובו הוא ביקש מהנשיא לשעבר להוביל שוב מערכה לאמנציפציה ולפעול בפומבי למען סיום העבדות בווירג'יניה.[20] תשובתו של ג'פרסון הייתה למסמך היחיד במחקר על יחסו הטרוד והמורכב של ג'פרסון עם מוסד העבדות.[21] בהיותו בן 71 וכמי שבאופן כללי כבר פרש מהפוליטיקה, ובשל העובדה שחוקי וירג'יניה לא התירו שחרור עבדים, דחה ג'פרסון את בקשתו של קולס, והציע לידידו הצעיר להישאר בווירג'יניה כדי לסייע בטווח הארוך לביטול העבדות. אכזבתו של קולס הובעה באופן ברור במכתב התשובה שלו לג'פרסון.[22][23][24]

המעבר לאילינוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1817 מכר קולס את אחוזתו לאחיו הבכור וולטר, לאחר שדחה את בקשתו של ג'יימס מונרו להמשיך לשמש כמזכירו הפרטי של הנשיא החדש. תחת זאת הוא יצא למסעו השני לטריטוריה הצפון-מערבית. הוא רכש אדמה ב"קרקע האמריקאית" (American Bottom), אזור פורה במיוחד של אגן המיסיסיפי שבדרום אילינוי. הוא השתתף בוועידת החוקה של אילינוי בקסקסאיה לאחר שאינדיאנה הייתה למדינה בארצות הברית. קולס פעל יחד עם ג'ון מייסון פק הבפטיסט, פיטר קארטוווייט המתודיסט, ג'יימס למון הקווייקרי והמוציא לאור הופר וורן בהתנגדות מוצלחת מול הסיעה שביקשה לאפשר את חוקיותה של העבדות בטריטוריה החדשה.[25][26][27]

לאחר מכן שב קולס לווירג'יניה, ותכנן להציג את התנגדויותיו המוסריות העמוקות כלפי העבדות ובסופו של דבר שחרר את העבדים שירש מאביו לאחר שעזב את וירג'יניה. בסוף מרץ 1819. לאחר שקיבל את התשלום האחרון מאחיו וולטר, היה קולס מוכן לעבור לטריטוריית אילינוי. הנשיא מונרו מינה אותו כרשם הקרקעות של הטריטוריה החדשה, כשמשרדו שכן באדוארדסוויל.[28]

קולס שלח את עבדו הנאמן, ושותפו למסע הקודם לטריטריה הצפון-מערבית, ראלף קרופורד, עם עגלות ו-16 עבדים נוספים (בסך הכל 6 מבוגרים ו-11 ילדים) כחלוץ על "דרך העגלות הגדולה" (Great Wagon Road) צפונה אל פנסילבניה. על אף הלעג של רבים מבני משפחתו וידידיו, התיר קולס לעבדים לרכב לפניו, כשאף אחד מהם לא ידע על תוכניותיו לשחררם בבוא העת. קולס עצמו יצא לדרך בנפרד. הם נפגשו בבראונסוויל, פנסילבניה, שם הם עלו על צמד סירות שטוחות והחלו את מסעם בנתיבי הנהרות. הם שטו על נהר מנוגהילה צפונה לפיטסבורג, ואז מערבה על נהר אוהיו אל אילינוי. קולס בחר בנקודה ממערב לפיסטבורג, שבה הוא הודיע לעבדיו על שחרורם המידי ועל תוכניתו להעניק אדמות לכל אחד מראשי המשפחות מביניהם.[29] הוא תיאר את האירוע באוטוביוגרפיה שהוא כתב 25 שנים לאחר מכן. עשורים לאחר מכן אירוע השחרור על הנהר היה לנושאו של ציור קיר בקומה הראשונה שבאולם הדרומי של הקפיטול של מדינת אילינוי.[30]

קולס ועבדיו המשוחררים הגיע לאדוארדסוויל בראשית מאי 1819, וקולס החל את שירותו כרשם הקרקעות.[31] הוא גם השלים את תהליך שחרור העבדים לאחר שרכש קרקע והעניק לכל אחד מראשי המשפחות של העבדים המשוחררים חלקת אדמה של 160 אקרים (650 דונם).[32] קולס גם סיפק עבודה ותמיכה ממושכת לעבדיו המשוחררים.

מושל אילינוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1822 התמודד קולס בבחירות למשרת מושל אילינוי. להפתעתו הרבה הוא ניצח בבחירות בהפרש קטן מאוד לאחר שהביס את נשיא בית המשפט העליון של אילינוי, ג'וזף פיליפס (בעל ברית של השופט ג'סי תומאס ותומך עבדות בולט בזכות עצמו, שבסופו של דבר שב לקנטקי), שופט בית המשפט העליון של אילינוי תומאס בראון (שהיה המועמד הסופי של סיעתו של ניניאן אדוארדס) ומפקד המיליציה המדינתית ג'יימס ב. מור. ביום הבחירות עזב קולס את אילינוי מתוך מחשבה שהוא הפסיד, ואת החדשות על ניצחונו הוא קיבל כאשר היה בווירג'יניה לצורך החלמה מדלקת המרה. בהתאם לכך הוא סידר את חשבונות משרד הקרקעות שהיה בניהולו בוושינגטון די. סי. ושב לאילינוי. הנשיא לשעבר מדיסון שלח לו חבילה בה היה פדומטר, עם פתק בו נכתב, "כשאתה מעומד להיות בעל כוונות להליכה בדרך ישרה, ועם צעדים מדודים, אני מאחל לך שתקבל את הפריט המצורף כסוג של כיוון שאני סמוך ובטוח שתבחר, וכאות להערכה שחשתי כלפיך במשך זמן רב".[33]

נאום ההשבעה של קולס כלל קריאה ברורה לסיום העבדות באילינוי וביטול החוקים נגד השחורים, בנוסף לקריאה לביצוע עבודות ציבוריות, במיוחד תעלה שתקשר את הימות הגדולות, וסיוע לחקלאות ולחינוך.[34] העבדות הייתה סוגיה חשובה באותה תקופה, שכן חוקת אילינוי הראשונה התירה עבדות רק בבריכות אידוי המלח ורק עד 1825. סיעת תומכי העבדות קיוותה לבטל את הסעיף הזה בחוקה ולהפוך את אילינוי למדינות עבדות כמו מיזורי. קריאתו האמיצה של קולס להפסקת העבדות הקשיחה את נחישותם והובילה למאמצי חקיקה חדורי מרירות שהחלו עם פרשת שאו-הריסון, שנגעה לשאלה אם מועמד תומך העבדות, שקיבל תמיכה מציבור הבוחרים ושהגיע ממיזורי, יכהן בבית הנבחרים המדינתי, או יריבו מתנגד העבדות.[35] קולס הוביל את ההתנגדות להצעת החוק לאישור קיום משאל עם על קיום ועידה חוקתית נוספת, בהבינו שהיה זה ניסיון בלתי הוגן להפיכת העבדות לנוהג בעל מעמד חוקי יותר במדינה. לאחר שהחוק עבר, תרם קולס את כל משכורתו כמושל, 4,000 דולר, למערכה נגד משאל העם, והוביל ועדה של אזרחים מתנגדי העבדות, מנהיגים דתיים, וחברי בית הנבחרים המדינתי, שתרמו 1,000 דולר נוספים. הוא ובעלי בריתו פרסמו אז שפע של טיעוני שווא שהופצו על ידי תומכי העבדות. המאבק הפוליטי שנמשך 18 חודשים כלל שימוש בוועדות שפעלו בכל מחוז ובנואמים נודדים.

ב-2 באוגוסט 1824 דחה ציבור הבוחרים של אילינוי את ההצעה לקיום משאל עם בעד העבדות. באותה עת נבחר נציג אילינוי בבית הנבחרים של ארצות הברית, דניאל פופ קוק, שהיה מתנגד העבדות.[35] על כל פנים, בסוף השנה סירבו המחוקקים תומכי העבדות לאשר את המינוי של קולס למזכיר המדינה של ידידו מתנגד העבדות מוריס בירבק. יתר על כן, סגן המושל אדולפוס האברד ניסה לבצע מחטף על משרת המושל מידי קולס בעת נסיעתו לווירג'יניה בסוף 1825, וגרם למבוכה נוספת, אף על פי שהאברד נוצח בבחירות למשרת המושל בשנה שלאחר מכן על ידי ניניאן אדוארדס. חוקת אילינוי הגדירה, כמו וירג'יניה, הגבלת כהונה שעל פיה לא יכלו מושלי המדינה להיבחר ליותר מכהונה רצופה אחת. לבסוף, הוגשה תביעה משפטית נגד קולס על ידי מתנגדים פוליטיים שלו במחוז מדיסון על כך שלא שילם את מס העבדים על עבדיו המשוחררים שנים קודם לכן, נמשכה כמה שנים, כולל פלפולים משפטיים מצדו של השופט תומך העבדות סמואל מק'רוברטס, עד אשר בית המשפט העליון של אילינוי פסק שהתשלום היה בלתי נחוץ. בנאום הפרידה שלו בתום כהונתו כמושל בדצמבר 1826 הזכיר קולס למחוקקי אילינוי את נאומיו הקודמים שבהם הוא האיץ בהם לבטל את העבדות ואת שרידיה, במיוחד מורשתה, במדינה החדשה, וכן את קריאותיו למימון כריית התעלה לימות הגדולות.

לאחר תום כהונתו כמושל, שב קולס לזמן קצר לווירג'יניה, שם אמו נפטרה באביב אותה שנה. לאחר מכן הוא שב לחוותו באדוארדסוויל. הוא התמקד בפעילות חקלאית ועסקית, ובמקביל המשיך במסעותיו לווירג'יניה ולפילדלפיה לביקורים אצל משפחתו וידידיו, וכדי למצוא לעצמו בת זוג. ידידו, דניאל פופ קוק, נוצח ב-1826 על ידי יריבו תומך העבדות, וחברי בית הנבחרים המדינתי בחרו ביושב ראש הבית, תומך העבדות ג'ון מקלין, לכהן בשאריות תקופות כהונה בבסנאט של ארצות הברית ב-1824 וב-1829 (ציבור הבוחרים בחר בסופו של דבר באליאס קיין ובג'ון מקרקן רובינסון לאייש מושבים אלו בסנאט). ב-1831 התמודד קולס בפעם האחרונה על משרה ציבורית. כמועמד לבית הנבחרים של ארצות הברית, הוא התמודד נגד שמונה מועמדים, כולל תומכי העבדות, הדמוקרטים ג'וזף דאנקן (בעל בריתו של מזכיר האוצר ויליאם קרופורד) וסידני בריס (איש סיעתו של אנדרו ג'קסון במפלגה הרפובליקנית), והגיע למקום השלישי במירוץ. במשך כמה שנים הוא היה מחוץ לאורות הזרקורים בזירה הפוליטית, וסירב להזדהות עם אף אחת מהמפלגות. תחת זאת הוא קידם את סדר היום שלו מתקופת כהונתו כמושל ומתח ביקורת על קו המדיניות של הנשיא ג'קסון. אף על פי כן, קולס חש מתוסכל מתבוסתו הפוליטית, ושב למזרח. על כל פנים, ב-1835 אישרו מחוקקי אילינוי לקולס למכור איגרות חוב למימון מיזם התעלה שלו, אך מאחר שהם סירבו לאשר ערבות מדינה לאיגרות החוב, מכירתן התנהלה בעצלתיים.[36]

שובו לווירג'יניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך דאגה למצבו המשפחתי כרווק, ועל רקע מפלגתיות היתר באילינוי, החליט קולס לעזוב את המדינה זמן קצר לאחר הפסדו בבחירות. הוא ערך מסע נוסף לווירג'יניה, שבו הוא היה מעורב בוויכוח בנושא העבדות לאחר מרד נט טרנר. לאחר הוצאתו להורג של נט טרנר, כתב קולס לתומאס ג'פרסון רנדולף, ודחף לתהליכים של אמנציפציה והתיישבות כדי למנוע אסונות נוספים, בהביעו את דעתו שהעבדות הגבילה את התפתחותה הכלכלית של וירג'יניה. בסוף אותה שנה, כאשר עשה בביקור אצל ג'יימס ודולי מדיסון באחוזת מונטפלייר, התוודה מדיסון באוזני קולס על רצונו לשחרר את עבדיו וביקש לשמוע ממנו על התנסותו כאשר הוא ניסה למצוא את הדרך הנכונה להגשים את רצונו זה ועדיין לדאוג לפרנסתה של רעייתו לאחר מותו. בכל אופן, מדיסון נפטר ב-1836 מבלי ששחרר את עבדיו, שאותם הוריש לרעייתו דולי.

שנותיו האחרונות בפילדלפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1832 עבר קולס לפילדלפיה, זאת בשל שביעות רצונו מחייה החברתיים והאינטלקטואליים הפעילים, וכן בשל העדר העבדות בה. ב-28 בנובמבר 1833, בגיל 46, הוא נשא לאישה את אשת החברה הבולטת סאלי לוגאן רוברטס. לזוג נולדו שלושה ילדים: מרי קולס, אדוארד קולס הבן, ורוברטס קולס. סאלי קולס ירשה ירושה מכובדת עם מותו של אביה, אך רכוש זה, ורוב הונו של קולס, אבדו בפאניקה של 1837 (אנ'). יותר מכך, אחוזת משפחתו המחודשת, אניסקורתי, עלתה באש ב-1839, ואחיו הגדול אייזק בקושי שרד את האסונות הללו במשך אותן שנתיים. המינוי האחרון של קולס למשרה ציבורית היה ב-1841, כאשר הוא שימש כחבר בוועדה שחקרה את הבנק של ארצות הברית, שבסופו של דבר הובילה להתפטרותו של ידידו ניקולאס בידל.[36] קולס שאף ללא הצלחה לקבל מינויים פוליטיים מחבריו לספסל הלימודים מווירג'יניה שהיו לפקידי ממשל פדרליים רמי דרג, כמו ג'ון טיילר ווינפילד סקוט. ועדיין, שכר הדירה מנכסים להשקעה הספיק כדי לפרנס את משפחתו שהלכה וגדלה. קולס ומשפחתו הצעירה נסעו לעיתים קרובות לבקר את משפחתו המורחבת ואת נכסיהם בווירג'יניה ובוושינגטון, וכן באילינוי ומאוחר יותר בניו ג'רזי. ב-1839 הוא נבחר כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית.[37]

על כל פנים, הקריירה הפוליטית של קולס לא התחדשה מעולם, זאת בשל אי שביעות רצונו מהמערך המפלגתי החדש. אף על פי כן, הוא שמח מאוד כאשר אברהם לינקולן, שאותו הוא זכר כעורך דין צעיר באילינוי, נבחר כנשיא ארצות הברית. קולס נפגש עם הנשיא הנבחר לפגישה קצרה בדרכו של זה האחרון לוושינגטון.

בשנותיו האחרונות היה קולס לבר סמכא בסוגיות היסטוריות. הוא זכה להכרה כאחד האנשים האחרונים שהיו אז בחיים ושהייתה להם היכרות קרובה הן עם ג'יימס מדיסון והן עם תומאס ג'פרסון, והוא שיבח את המוניטין של שניהם כמי שתמכו באידיאלים הרפובליקנים שהיו המניע המוביל של קולס במשך כל ימי חייו. קולס שידל את השניים, ובהמשך את תומאס ג'פרסון רנדולף, לשחרר את עבדיהם. הוא היה מופתע כאשר מדיסון לא עשה זאת, ורק מאוחר יותר נודע לו שעורך הדין רוברט טיילור שכנע את הנשיא לשעבר לתת את ההנחיות לשחרור העבדים לאחר מותו לרעייתו, שאביה נכנס לפשיטת רגל לאחר ששחרר את עבדיו קודם לכן. דולי מדיסון, שלה היו סדרי עדיפות כלכליים אחרים, במיוחד לאור התמכרותו של בנה להימורים, לא שחררה אף אחד מהעבדים עד למותה ב-1849. קולס גם כתב על תקנות צפון-מערב. על כל פנים, רוב מסמכיו האישיים של קולס מתקופתו באילינוי הושמדו בשריפה ב-1852 כאשר ידידו ג'ון מייסון פק עסק בכתיבת ההיסטוריה של המדינה. קולס גם סייע להיסטוריונים של וירג'יניה, ויליאם קייבל ריבס ויו בלייר גריגסבי, וכן להנרי ס. רנדל מניו יורק.

לאכזבתו הרבה של קולס, שב בנו רוברט ב-1860 לווירג'יניה, שם הוא היה לבעל עבדים, לאחר שרכש אחוזת מטעים מקרוב משפחה, ונישא לג'ני פיירפקס מריצ'מונד. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, הוא התגייס לצבא הקונפדרציה וקיבל בו דרגת קפטן. רוברט קולס נהרג בקרב האי רואנוקי (אנ') ב-8 בפברואר 1862.

קולס היה שבור מנפילתו של בנו הצעיר בעת שנלחם בצבא הקונפדרציה. הוא האריך ימים כדי לראות את העבדות מבוטלת לאחר שהנשיא לינקולן חתם על הצהרת האמנציפציה ולאחר אישור התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. קולס גם זכה לראות את בנו הבכור, אדוארד קולס הבן, נושא לאישה בפברואר 1868 את אליזבת (בסי) מייסון קמפבל, שהייתה קרובת משפחתו של ג'ורג' מייסון, אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית שהיה מתנגד עבדות. אדוארד קולס הבן היה לעורך דין בולט בפילדלפיה.

בתו של קולס, מרי, שמעולם לא נישאה, הייתה שותפה לקרוליין סנפורד בייסוד בית הספר של הכנסייה של הדיוקסיה של פילדפיה ב-1891, ושימשה כנשיאתו וכחברת הסגל שלו.

מותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברו של קולס

אדוארד קולס נפטר בביתו שבפילדלפיה ב-7 ביולי 1868, בגיל 81. הוא נטמן בבית הקברות וודלנדס שבמערב פילדלפיה, שם גם נטמנו רעייתו סאלי ושלושת ילדיהם. ב-1895 הסדירה בתו מרי קולס את העברת שרידיו של אחיה רוברט מאחוזת הקבר המשפחתית באחוזת אניסקורתי לאחוזת הקבר של הוריהם בפילדלפיה, שם גם נטמנו היא עצמה, אחיה אדוארד קולס הבן ורעייתו בסי.

על שמו של קולס נקרא מחוז באילינוי.[38] בהמשך הוקם בדרום שיקגו בית ספר יסודי הנושא את שמו.[39] עוד בימי חייו קרא בית המחוקקים של אילינוי על שמו של קולס את מקום מושב מחוז פייק על שמו של קולס, אך העיירה קולס גרוב חדלה מלהתקיים בהמשך.

אנדרטת הזיכרון המדינתית של קולס שוכנת באדוארדסוויל. ועדת זכויות האדם של אילינוי מעניקה מלגת לימודים לסטודנטים למשפטים לזכרו של קולס.[40]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדוארד קולס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Contributed by Bruce G. Carveth. "Coles, Edward (1786–1868)". Encyclopediavirginia.org.
  2. ^ "Edward Coles, Patrician Emancipator- IHT 12:1 2005". Lib.niu.edu.
  3. ^ "Chapter 3: Slavery". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  4. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, Chapter II, p.16.
  5. ^ "Chapter 6: Rockfish". Poemsforfree.com.
  6. ^ "Chapter 2: Virginia". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  7. ^ "Isaac A. Coles". www.monticello.org.
  8. ^ WALTER COLES HOUSE (Old woodville)
  9. ^ "Charlottesville Chapter of the National Organization for Women (CNOW) - Herstory of women in Albemarle County, VA". Cvillenow.avenue.org.
  10. ^ "The Coles Family". The Virginia Magazine of History and Biography. 7 (1): 101–102. 1899.
  11. ^ Chapter 7: A Fateful Encounter - Poems for Free.
  12. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, p. 21.
  13. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, p. 19..
  14. ^ Document:Thomas Jefferson to Benjamin Rush, December 5, 1811, in Ford, Writings of Thomas Jefferson, 298.
  15. ^ "Chapter 11: The Tomb of Worldly Happiness". Poemsforfree.com.
  16. ^ Leichtle, K.E.; Carveth, Bruce G. (2011). Crusade Against Slavery: Edward Coles, Pioneer of Freedom. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press, pp. 40-41.
  17. ^ "Chapter 12: First Visit to Illinois". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  18. ^ Leichtle, K.E.; Carveth, Bruce G. (2011). Crusade Against Slavery: Edward Coles, Pioneer of Freedom. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press, p. 56.
  19. ^ "Chapter 13: Europe". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  20. ^ Edward Coles to Thomas Jefferson, 31 July 1814
  21. ^ Thomas Jefferson to Edward Coles, 25 August 1814
  22. ^ Letter from Edward Coles to Thomas Jefferson (September 26, 1814)
  23. ^ Crawford, Alan Pell (2008). Twilight at Monticello: The Final Years of Thomas Jefferson. Random House Digital, Inc. pp. 98-106.
  24. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, pp. 21-31.
  25. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, pp. 38-38.
  26. ^ Ress, David (2006). Gov. Edward Coles and the Vote to Forbid Slavery in Illinois, 1823–1824. McFarland Publishers. Jefferson, NC, pp. 62-74.
  27. ^ "Chapter 14: Second Trip to Illinois". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  28. ^ Leichtle, K.E.; Carveth, Bruce G. (2011). Crusade Against Slavery: Edward Coles, Pioneer of Freedom. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press, pp. 57-58.
  29. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, pp. 47-49.
  30. ^ "Future Governor Edward Coles Freeing His Slaves While Enroute to Illinois 1819 – Encyclopedia Virginia".
  31. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, pp. 44-46.
  32. ^ Sundiata Keita Cha-Jua, America's First Black Town: Brooklyn, Illinois, 1830-1915, University of Illinois Press, 2000, p.34.
  33. ^ "Chapter 19: Governor Coles". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  34. ^ Washburne, Elihu Benjamin (1882). Sketch of Edward Coles. Negro Universities Press, pp. 238-239.
  35. ^ 1 2 "Chapter 20: The Struggle in the Legislature". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  36. ^ 1 2 "Chapter 26: The Rest of a Life". Poemsforfree.com. November 6, 2007.
  37. ^ "APS Member History". search.amphilsoc.org.
  38. ^ Gannett, Henry (1905). The Origin of Certain Place Names in the United States. Govt. Print. Off. p. 87.
  39. ^ "Making the Grade: inside Coles Elementary". abc7chicago.com.
  40. ^ Edward Coles Fellowship


מושלי אילינוי אילינויאילינוי
שדרק בונד • אדוארד קולס • ניניאן אדוארדס • ג'ון ריינולדס • ויליאם לי יואינג • ג'וזף דאנקן • תומאס קרלין • תומאס פורד • אוגוסטוס פרנץ' • ג'ואל אולדריץ' מטסון • ויליאם הנרי ביסל • ג'ון ווד • ריצ'רד ייטס • ריצ'רד אוגלסבי • ג'ון פאלמר • ריצ'רד אוגלסבי • ג'ון לורי בוורידג' • שלבי מור קלם • ג'ון מרשל המילטון • ריצ'רד אוגלסבי • ג'וזף פייפר • ג'ון פיטר אלטגלד • ג'ון ריילי טאנר • ריצ'רד ייטס הבן • צ'ארלס דינין • אדוארד פיצסימונס דאן • פרנק לואדן • לן סמול • לואיס לינקולן אמרסון • הנרי הורנר • ג'ון הנרי סטליי • דווייט גרין • עדלי סטיבנסון • ויליאם סטרטון • אוטו קרנר • סמואל שפירו • ריצ'רד אוגילבי • דן ווקר • ג'יימס תומפסון • ג'ים אדגר • ג'ורג' ראיין • רוד בלאגוייביץ' • פאט קווין • ברוס ראונר • ג'יי. בי. פריצקר