לידה |
4 בנובמבר 1943 (בת 81) ניינבורג, מחוז נינבורג, גרמניה הנאצית |
---|---|
מקום לימודים | |
מוסדות |
|
פרסים והוקרה | |
אנג'ליקה נויבירט (בגרמנית: Angelika Neuwirth; נולדה ב־4 בנובמבר 1943), היא פרופסור ללימודי הקוראן באוניברסיטה החופשית של ברלין, גרמניה. היא זכתה במספר פרסים ועיטורים על עבודותיה, ביניהם פרס זיגמונד פרויד (אנ') בשנת 2013 ודוקטור לשם כבוד מטעם החוג ללימודי דת באוניברסיטת ייל בשנת 2012.
אנג'ליקה נויבירט נולדה בשנת 1943 בנינבורג (אנ'), גרמניה. היא למדה שפה וספרות פרסית באוניברסיטת טהרן, ולימודים שמיים, לימודי ערבית, לימודי אסלאם ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטת גטינגן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.[1][2]
לאחר שסיימה את הדוקטורט שלה ב־1972 באוניברסיטת גטינגן, היא הוסמכה ללמד קורסים אקדמיים בשנת 1977 באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. כמו כן, נויבירט לימדה קורסים באוניברסיטת ירדן שבעמאן. היא מילאה תפקידים שונים באוניברסיטאות במינכן, בקהיר ובבמברג לפני שהצטרפה לאוניברסיטה החופשית של ברלין בשנת 1991 כפרופסור ללימודי ערבית. בין השנים 1994–1999 נויבירט ניהלה את המכון המזרחי של החברה המזרחית הגרמנית (Deutsche Morgenländische Gesellschaft) בביירות ובאיסטנבול. בשנת 2008 זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד בתאולוגיה קתולית מאוניברסיטת במברג. בשנת 2009 היא נבחרה לחברה בלאופולדינה, האקדמיה הלאומית הגרמנית למדעים, ובשנת 2011 התקבלה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים בארצות הברית. מחקרה מתמקד בספרות ערבית קלאסית ומודרנית ובקוראן בתקופה המאוחרת. משנת 2012, נויבירט עומדת בראש פרויקט המחקר של "קורפוס קורניקום" של האקדמיה למדעים ומדעי הרוח של ברלין-ברנדנבורג, שמטרתו היא לתעד את המסורות בכתב היד ובעל פה של הקוראן על מנת לפתח הבנה קונטקסטואלית טובה יותר במערב.[1]
בשנת 2011 נבחרה נויבירט לחברת כבוד באקדמיה האמריקאית לאומנויות ומדעים [3] ובשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מהחוג ללימודי דת באוניברסיטת ייל.[1] בשנת 2013, האקדמיה הגרמנית לשפה ושירה העניקה את פרס זיגמונד פרויד כאות להכרה במצוינותה בכתיבה מדעית, בדגש על יכולתה לשלב את הקוראן בתוך שיח פילוסופי-דתי מערבי רחב.[4] ביולי 2018 נבחרה כעמיתת האקדמיה הבריטית. [5]
בספרה "The Qur'an and Late Antiquity", נויבירט מספקת גישה חדשה להבנת הטקסט המייסד של האסלאם. בדרך כלל מתייחסים אל הקוראן כאל טקסט מוגמר, כהעתק או כתקציר של התנ"ך בערבית. בניגוד לכך, נויבירט ניגשת לקוראן כתוצר של קהילה ספציפית בחצי האי ערב, שנחשפה לעולמות הרחבים של האימפריות הביזנטיות והסאסאניות, ולמסורות האינטלקטואליות העשירות של היהדות הרבנית והנצרות הקדומה. היא מאפשרת לקוראים לראות את הטקסט כמסורת שבעל פה שהתפתחה בתוך הקהילה, לפני שהיא נאספה ואוגדה כספר. ניתוח זה שופך אור נחוץ על התפתחות השקפתו ההיסטורית, התאולוגית והפוליטית של הקוראן.[6]
בשנת 2008 פרסמה נויבירט מחקר בשם "Two Views of History and Human Future: Qur'anic and Biblical Renderings of Divine Promises". המחקר התחקה אחר הפניות של הקוראן למזמור תהילים מספר 136, הידוע גם בשם "הלל הגדול". לדברי נויבירט, מן ההיבט הדוקטרינרי ניתן לראות השפעות של המזמור בצורה חדשה יותר ב"סורת אל-רחמן", הפרק ה-55 בקוראן. המחקר משווה בין שני הפרקים ומראה שהקוראן דוחה את הרעיון של התנ"ך - "ההיסטוריה כהבטחה לעתיד".[7]
ספרהּ "Scripture, Poetry and the Making of a Community: Reading the Qur'an as a Literary Text" פורסם בשנת 2014, והוא מציע גישה מתודולוגית חדשה לחקר הקוראן ומקשר את מורשתו עם המורשת הפואטית התנ"כית והערבית.[8]