הוראס מיינרד

הוראס מיינרד
Horace Maynard
	הוראס מיינרד
לידה	30 באוגוסט 1814; וסטבורו, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה	3 במאי 1882 (בגיל 67); נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אולד גריי, נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית
השכלה	קולג' אמהרסט
מפלגה	המפלגה הוויגית, המפלגה הרפובליקנית
	2 ביוני 1880 – 4 במרץ 1881; (276 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית	רתרפורד הייז
	→ דייוויד קיי תומאס למואל ג'יימס ←
	12 ביוני 1875 – 15 ביולי 1880; (5 שנים)
תחת נשיאי ארצות הברית	יוליסס ס. גרנט ; רתרפורד הייז
	→ ג'ורג' בוקר ג'יימס לונגסטריט ←
	4 במרץ 1873 – 3 במרץ 1875; (שנתיים)
	→ אוסטין בלייר ג'ורג' מקרארי ←
	24 ביולי 1866 – 3 במרץ 1875; (8 שנים)
	24 ביולי 1866 – 3 במרץ 1875; (8 שנים)
	4 במרץ 1857 – 3 במרץ 1863; (6 שנים)
	4 במרץ 1857 – 3 במרץ 1863; (6 שנים)
חתימה

הוראס מיינרד (באנגלית: Horace Maynard;‏ 30 באוגוסט 1814 – 3 במאי 1882) היה מחנך, עורך דין, פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי. ב-1857 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם טנסי. הוא היה תומך נלהב של האיחוד ובהמשך תומך בביטול העבדות בארצות הברית, והיה אחד מחברי הקונגרס המעטים מהדרום שהמשיכו לכהן במהלך מלחמת האזרחים. לקראת סוף המלחמה הוא שימש כתובע הכללי של טנסי ובהמשך הוא כיהן כשגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית וכמנהל הכללי של דואר ארצות הברית.

מיינרד פרש מעבודתו בהוראה בקולג' מזרח טנסי (כיום אוניברסיטת טנסי) בראשית שנות ה-40 והחל בקריירה במשפטים. עד מהרה הוא רכש מוניטין בקרב עמיתיו על יכולת החשיבה שלו ועל סגנונו הסרקסטי העוקצני.^[1] ברובן של שתי תקופות הכהונה הראשונות שלו בקונגרס הוא נאבק לשמור על שלמותו של האיחוד, ובמהלך מלחמת האזרחים הוא דחק שוב ושוב בנשיא אברהם לינקולן לשלוח כוחות כדי לשחרר את מזרח טנסי שהייתה כבושה בידי צבא הקונפדרציה.^[2] לאחר המלחמה נבחר מיינרד לתקופות כהונה נוספות בבית הנבחרים, אך בשל היותו איש המפלגה הרפובליקנית במדינה שנשלטה על ידי המפלגה הדמוקרטית היה עליו לנהל מאבק על בחירה זו מחדש.

ראשית חייו

הוראס מיינרד נולד בווסטבורו שבמסצ'וסטס. הוא התחנך באקדמיית מילברי ובהמשך למד בקולג' אמהרסט. כאשר הוא החל את לימודיו באמהרסט הוא סיקרן את חבריו ללימודים כאשר הוא סימן את האות V על דלת חדרו. המשמעות של הסימן התבררה ב-1838 כאשר הוא נבחר לשאת את הנאום מטעם הבוגרים בטקס הסיום (תוארו של הסטודנט הנושא את הנאום הוא Valedictorian).^[1] ב-1839 עבר מיינרד לנוקסוויל, שם הוא קיבל משרת מרצה בקולג' מזרח טנסי (כיום אוניברסיטת טנסי). בתחילה הוא לימד בבית הספר התיכון של הקולג', אך ב-1841 הוא החל ללמד בקולג' מתמטיקה ושפות עתיקות.^[3]

בתחילה חש מיינרד אכזבה מנוקסוויל, שאותה הוא החשיב כנחשלת ובלתי מתוחכמת, והוא שקל לעזוב את טנסי. ב-1844, לאחר שהוא התקבל ללשכת עורכי הדין, הוא מצא את מקומו כעורך דין שהיה פעיל בבתי המשפט המקומיים, והחליט להפוך את העיר למקום מגוריו הקבוע. עורך הדין המקומי אוליבר פרי טמפל (אנ'), עמיתו של מיינרד, תיאר אותו כ"בלתי צפוי ולא ידידותי, פוגעתי לעיתים בהליכותיו, פוגע באחרים ללא היסוס".^[1] סגנון זה הסעיר את עמיתיו של מיינרד, אך בה בעת סייע לו לרכוש את אמונם.

כהונה ראשונה בקונגרס

ב-1852 התמודד מיינרד לראשונה על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא הותקף ללא רחם על ידי העיתונות המקומית והובס על ידי ויליאם צ'רצ'וול. ב-1856, בגיבויו של עיתון מקומי מנוקסוויל בעל זיקה למפלגה הוויגית, הוא נבחר מטעם מחוז הבחירה השני של טנסי. בבחירות שהתקיימו ב-1858 הוא נבחר מחדש לאחר שהביס את עורך הדין ג.ס. רמזי, כאשר גרף 67% מהקולות.

בתחילה הזדהה מיינרד עם המפלגה הוויגית, ובבחירות לנשיאות של 1852 הוא שימש כאלקטור מטעמה. לאחר קריסת המפלגה, הוא התמודד לבחירה מחדש מטעם מפלגת שאינם יודעים דבר ב-1857, מטעם מפלגה האופוזיציה (אנ') ב-1859 ומטעם מפלגת האיחוד (אנ') ב-1861.^[3]

משבר הפרישה ודעותיו על העבדות

דעותיו המורכבות של מיינרד על העבדות בארצות הברית שיקפו שינויים ברגשות שהיו שכיחים בקרב אנשי מזרח טנסי תומכי האיחוד. במהלך שנות ה-30, מיינרד, שהיה בנו של מתנגד לעבדות, ראה בעבדות תופעה בזויה, וכינה אותה "קללת הארץ". עם זאת, ב-1850, הפך מיינרד למגן משטר העבדות, במכתבים ששלח לאביו, וטען שהיו "צדדים בהירים לצד צדדים אפלים בעבדות". ב-1860 היו בבעלותו של מיינרד ארבעה עבדים, ובעוד שהוא התנגד לפרישתן של מדינות הדרום מן האיחוד, הוא הגן על העבדות. לקראת סוף המלחמה הוא שב לדעותיו משכבר הימים נגד העבדות ותמך בהצהרת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן.^[4]

יחד עם עמיתיו תומכי האיחוד, אנדרו ג'ונסון, תומאס איימוס רוג'רס נלסון, וויליאם בראונלו, פעל מיינרד בקדחתנות לשמור את טנסי כחלק מהאיחוד לנוכח משבר הפרישה של 1860–1861. בשבועות שקדמו למשאל העם על הפרישה של ה-8 ביוני, נסע מיינרד בכל רחבי מזרח טנסי, ונשא עשרות נאומים בעד האיחוד. מיינרד היה גם חבר המשלחת של מחוז נוקס לוועידה בעד האיחוד של מזרח טנסי (אנ'), ששאפה להקים מדינה נפרדת במזרח טנסי שתהיה חלק מהאיחוד.

מלחמת האזרחים

לאחר פיזור הוועידה ביוני 1861, שם מיינרד את פעמיו לוושינגטון די. סי. כדי לאייש את מושבו בבית הנבחרים. כאשר כבשו כוחות צבא הקונפדרציה את מזרח טנסי מאוחר יותר באותה שנה, הוא הפציר שוב ושוב בנשיא לינקולן לשגר כוחות כדי לשחרר את האזור, בהזהירו ש"שדמעותיהם ודמם של אנשי מזרח טנסי יהיו כתם על הממשל שלך שהזמן לא יוכל למחות".^[5] בדצמבר תקף מיינרד את גנרל ג'ורג' הנרי תומאס, על סירובו לפלוש לאזור בעקבות מה שנקרא "שערוריית שריפת הגשר" (אנ'), וכינה את מאמציו "מחפירים".^[2] מאוחר יותר באותו חודש כתב הגנרל ג'ורג' מקללן לגנרל דון קרלוס ביואל:

ג'ונסון, מיינרד וכו', נעשו שוב נרעשים, וגרמו לאהדתו של הנשיא לינקולן להשתלהב. שיקולים פוליטיים עשויים להילקח בחשבון כדי לשלוח את הכוחות למזרח טנסי מוקדם ככל האפשר..."^[6]

על אף מאמציו של מיינרד, לא נכנסו כוחות צבא האיחוד לנוקסוויל עד לספטבמר 1863. עד לעת הזו שב מיינרד לעיר. בקרב תומכי האיחוד במזרח טנסי חל קרע בין אלו שתמכו בהצהרת האמנציפציה (בהנהגתם של מיינרד ובראונלו), לבין אלו שפשוט שאפו לשוב לסטטוס קוו שמלפני המלחמה (בהנהגתם של נלסון וראש עיריית נוקסוויל, ג'יימס לוטרל). ב-1864 מונה מיינרד כתובע הכללי של טנסי על ידי אנדרו ג'ונסון, שמונה למושל הצבאי של המדינה.

לאחר המלחמה

מיינרד השתתף בוועידת האיחוד הלאומי (אנ') של 1866 ונבחר באותה שנה מחדש לבית הנבחרים מטעם מפלגת האיחוד בעקבות קבלתה מחדש של טנסי לאיחוד. שנתיים לאחר מכן הוא נבחר מחדש לבית הנבחרים, הפעם מטעם המפלגה הרפובליקנית וכך כיהן בקונגרס עד 1875. בשנתיים האחרונות לכהונתו הוא שימש כיושב ראש ועדת הבנקאות והמטבע של הבית. ב-1868, מונה מיינרד כשופט בית המשפט העליון של טנסי על ידי מושל טנסי בראונלו במקומו של סמואל מיליגן שהתפטר. מיינרד החזיק בשני התפקידים במקביל, אך זכותו לכהן בשני התפקידים בצורה זו אותגרה על ידי עתירה שהוגשה לבית המשפט.^[7] בעתירה זו קבע בית המשפט שצעדיו השיפוטיים של מיינרד היו תקפים בהתבסס על ההנחה שמינויו כשופט בית המשפט העליון הוביל בהכרח להתפטרותו מהקונגרס, ושזה עניינו של הקונגרס להתייחס להמשך כהונתו בו.

שמו של מיינרד הוגש כמועמד לסגן הנשיא בוועידת המפלגה הרפובליקנית שהתקיימה ב-1872 בפילדלפיה. הוא נוצח לאחר שזכה ל-26 קולות בלבד, מתוכם 24 מטנסי, אחד מאלבמה ואחד ממיסיסיפי.

לשיא הקריירה הפוליטית שלו הגיע מיינרד ב-1873, כאשר הוא הביס בבחירות לקונגרס, הן את אנדרו ג'ונסון, והן את הפוליטיקאי הפופולרי ממערב טנסי, ב.פ. צ'טהאם, אך הפסיד לג'יימס ד. פורטר. לאחר מכן הוא מונה לשגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית וכיהן בתפקיד בשנים 1875–1880. לאחר מכן הוא מונה למנהל הכללי של דואר ארצות הברית בממשלו של הנשיא רתרפורד הייז, וכיהן בתפקיד עד לתום נשיאותו של הייז במרץ 1881.

מותו ומורשתו

הוראס מיינרד נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ב-3 במאי 1882 בנוקסוויל. הוא נטמן בבית הקברות אולד גריי שבעיר.

מיינרד ייזכר בקרב עמיתיו בזכות שכלו החריף ויכולת השכנוע שלו. עורך העיתון "נוקסוויל ג'ורנל", ויליאם רול, כתב שמיינרד היה הטוב מבין עורכי הדיחן של מזרח טנסי.^[8] מתנגד העבדות פרדריק דאגלס העיר פעם שלמיינרד היה "ראש של שלוש קומות".^[1] ראש עיריית נוקסוויל, הדמוקרט פיטר סטאוב, אמר שאף על פי שהוא לא חיבב את מיינרד, הוא התרשם מאוד מההיגיון ומהרטוריקה של מיינרד עד שהוא הצביע בעדו פעמיים.^[1] אוליבר פרי טמפל כתב על מיינרד: "רבים היו האנשים שהוא עקץ ופצע באמצעות הסרקזם הצורב שלו ושנינותו החריפה".^[1] ההומוריסטן ג'ורג' וושינגטון האריס לעג למיינרד בסיפורו "סוסתה של האלמנה מקלאוד" כאשר הציגו בדמות "סטיליארדס"^[9]

בשנות ה-50 של המאה ה-19 עשו אנשי מחוז נוקס שבטנסי מאמץ לבטל את קיומו של מחוז יוניון השכן, שהוקם על חשבון שטח המחוז שלהם. מיינרד ייצג בהצלחה את מחוז יוניון בהליכים לביטול בקשה זו, ובתמורה הם קראו לעיר מושב המחוז, מיינרדוויל, על שמו.^[3] בית הספר הוראס מיינרד שימש כבית הספר התיכון של המחוז בשנים 1923–1997, ואז הפך לחטיבת ביניים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הוראס מיינרד בוויקישיתוף

הוראס מיינרד, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הוראס מיינרד במילון לביוגרפיה אמריקאית (באנגלית)
הוראס מיינרד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[אוליבר1-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Oliver P. Temple, Notable Men of Tennessee, From 1833 to 1875, Their Times and Their Contemporaries (New York: Cosmopolitan Press, 1912), pp. 137-149.

[אוליבר2-2] ¹ ² Oliver P. Temple, East Tennessee and the Civil War (Johnson City, Tenn.: Overmountain Press, 1995), pp. 437-441.

[קתלין-3] ¹ ² ³ Kathleen Zebley, Horace Maynard, Tennessee Encyclopedia of History and Culture

[4] Robert McKenzie, Lincolnites and Rebels: A Divided Town in the American Civil War (New York: Oxford University Press, 2006), pp. 36-37.

[5] Robert McKenzie, Lincolnites and Rebels: A Divided Town in the American Civil War (New York: Oxford University Press, 2006), p. 145.

[6] War of the Rebellion: Serial 007 Page 0926 OPERATIONS IN KY.,TENN., N.ALA., AND S.W.VA. Chapter XVII. - https://ehistory.osu.edu/

[7] Tennessee Supreme Court Historical Society Archived 2012-03-06 at the Wayback Machine.

[8] John Wooldridge, George Mellen, William Rule (ed.), Standard History of Knoxville, Tennessee (Chicago: Lewis Publishing Company, 1900; reprinted by Kessinger Books, 2010), p. 486.

[9] George Washington Harris, Sut Lovingood: Yarns Spun By a Nat'ral Born Durn'd Fool (New York: Dick and Fitzgerald, 1867), pp. 37–47.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]