חיים רמון

חיים רמון

רמון, 6 בפברואר 2011
רמון, 6 בפברואר 2011
לידה	10 באפריל 1950 (בן 74) תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	חיים וישניא
מדינה	ישראל ישראל
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
עיסוק	משפטן, פוליטיקאי
מפלגה	מפלגת העבודה הישראלית, קדימה
סיעה	המערך, ישראל אחת, העבודה-מימד, העבודה-מימד-עם אחד, קדימה
בן או בת זוג	ורד רמון-ריבלין
המשנה לראש הממשלה 4 ביולי 2007 – 31 במרץ 2009 (שנה) תחת ראש הממשלה אהוד אולמרט
שר המשפטים ה־20 4 במאי 2006 – 22 באוגוסט 2006 (111 ימים) תחת ראש הממשלה אהוד אולמרט → ציפי לבני מאיר שטרית (מ"מ) ←
שר הפנים ה־16 22 בנובמבר 1995 – 18 ביוני 1996 (210 ימים) תחת ראש הממשלה שמעון פרס → אהוד ברק אליהו סויסה ←
11 באוקטובר 2000 – 7 במרץ 2001 (148 ימים) תחת ראש הממשלה אהוד ברק → נתן שרנסקי אלי ישי ←
שר הבריאות ה־16 13 ביולי 1992 – 8 בפברואר 1994 (שנה) תחת ראש הממשלה יצחק רבין → אהוד אולמרט יצחק רבין ←
חבר הכנסת 16 במאי 1983 – 17 בינואר 2006 (22 שנים)
17 באפריל 2006 – 2 ביולי 2009 (3 שנים) כנסות 10–16, 17–18
תפקידים בולטים נוספים שר במשרד ראש הממשלה שר בלי תיק

חיים רמון באירוע "שבתרבות" עם אבי בטלהיים בנווה מונוסון

חיים רמון (נולד ב-10 באפריל 1950) הוא איש ציבור ישראלי. כיהן כחבר הכנסת, שר בממשלות ישראל, ויושב ראש ההסתדרות. יוזם חוק ביטוח בריאות ממלכתי. התחיל את דרכו ב"מפלגת העבודה" והיה בין יוזמי מפלגת "קדימה" שאליה עבר. בשנת 2006 הורשע במעשה מגונה בקצינה בלשכת ראש הממשלה, נדון לשירות לתועלת הציבור ולפיצוי המתלוננת, ללא קלון, וחזר לממשלה לתפקיד המשנה לראש הממשלה. לאחר פרישתו מהכנסת שימש יו"ר קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב".

ביוגרפיה

חיים רמון נולד בשנת 1950 לבינה לבית נודלברג ולאשר וישניא, יוצאי מזריטש שליד לובלין בפולין, ולו אח אחד גדול ממנו. בילדותו התגורר ביפו, בבית הממוקם מול מאפיית אבולעפיה, שאליו הגיעו הוריו שנתיים קודם לכן לאחר תקופה מסוימת במעברה. למד בתיכון עירוני ז' ביפו. את שירותו הצבאי עשה כקצין מודיעין בחיל האוויר, והשתחרר בדרגת סרן. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והוסמך כעורך דין.

ראשית פעילותו הציבורית

רמון החל את פעילותו הציבורית לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1972, בתפקיד מרכז ארצי של ארגון "נוער לנוער". מזכ"ל מפלגת העבודה, לובה אליאב, הביא את רמון לפעילות פוליטית במפלגת העבודה לאחר שרמון התוודע אליו בעקבות קריאת הספרון של אליאב "יעדים חדשים לישראל". בעת שלמד משפטים באוניברסיטת תל אביב, הקים וניהל עם חברים במשך 3 שנים מסעדה הסמוכה לאוניברסיטה שהתחרתה בקפיטריה המקומית. במקביל, התמודד על תפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים במסגרת התא של מפלגת העבודה.

ב-1978 נבחר לתפקיד מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, תפקיד אליו נבחר בהמשך פעמיים נוספות, ובסך הכול כיהן בו 6 שנים ברציפות. כן שימש כחבר בלשכת מפלגת העבודה.

בבחירות לכנסת ה-10 ב-1981 שימש כמנהל המטה הצעיר של מטה הבחירות של מפלגת העבודה, ונבחר על ידי הוועדה המסדרת של המפלגה למועמד ברשימת המערך לכנסת במקום ה-50. באותן בחירות, זכה המערך ב-47 מנדטים, ורמון הצטרף לכנסת רק בחודש מאי 1983, לאחר חילופים בסיעת המערך בכנסת.

בתחילת כהונתו בכנסת שימש כחבר בוועדת החוקה של הכנסת, בוועדה לביקורת המדינה וכן כממלא מקום חבר בוועדת הכספים. לאחר זמן קצר החל לשמש כמרכז סיעת המערך בוועדה. כח"כ צעיר היה היחיד בוועדה שהתנגד להסדר מניות הבנקים, ופעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית למפולת המניות הבנקאיות – ועדת בייסקי, וכן חשף את תנאי העסקתו ופרישתו של מנכ"ל בנק לאומי, ארנסט יפת, שנחשבו כשערורייתיים בזמנם. קידם חקיקה בתחומים שונים, לרבות חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, חוק ביטוח נפגעי חיסון ועוד.

בשנת 1989 נבחר ליו"ר סיעת העבודה בכנסת, תפקיד שאותו מילא עד 1992. באותן שנים התנגד לחברות מפלגתו בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, ונטל חלק פעיל במה שכונה לימים על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח" – הניסיון להקים ממשלה בראשות שמעון פרס. בהיותו חבר אישי של אריה דרעי, שימש איש קשר לעסקה שנרקמה עם מפלגת ש"ס.

בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, נחשב למנהיג השמינייה, קבוצת חברי הכנסת היוניים של מפלגת העבודה.

שר הבריאות

בעקבות הבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, מונה לשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שיצר מהפכה בזכויות תושבי ישראל לקבלת שירותי בריאות, בדרכי מימונם ובתכולתם, נחשב להישג אישי שלו (החוק אושר בכנסת ב-15 ביוני 1994, לאחר שרמון סיים את כהונתו כשר הבריאות, וכיהן כחבר הכנסת וכיו"ר ההסתדרות, תפקידים שגם בהם תרם רבות לקידום החוק)^[1].

ב-30 בינואר 1994 נשא, בוועידת מפלגת העבודה, נאום דרמטי שקיבל את השם "נאום הלווייתנים"^[2][3] בנאום זה, שניתן במסגרת דיון בוועידת המפלגה על חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אמר רמון לחברי מפלגת העבודה:

כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד

הקהל קרא לעברו "תתפטר", וכך למעשה החל רמון את מלחמת הבחירות שלו לראשות ההסתדרות הכללית.

יו"ר ההסתדרות

ב-8 בפברואר 1994 פרש רמון מתפקיד שר הבריאות, על-מנת לעמוד בראש סיעת "חיים חדשים" בהסתדרות, שאותה הקים בשיתוף עם עמיר פרץ. בבחירות להסתדרות ניצחה הסיעה, תוך שהיא מביסה את מפלגת העבודה בראשות חיים הברפלד.

אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות הוא לשנות את שמה מן "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בית נבחרי ההסתדרות". ההסתדרות הוקמה על פי עקרון היסוד שהיא צריכה לתת מענה חברתי וכלכלי כולל לעובדים, לרבות מוסדות לעזרה הדדית, בריאות, חינוך ותרבות, מפעלים כלכליים השייכים לכלל ציבור העובדים ולקבוצות עובדים, וקואופרציה יצרנית ושירותית. בהתאם לעקרונות אלה נכללו, במסגרת ההסתדרות, חברת העובדים, קופת חולים, קרנות פנסיה, מוסדות לעזרה הדדית, רשתות סופרמרקטים וצרכניות, הקיבוצים והמושבים. במסגרת חברת העובדים, שכל חבר הסתדרות היה אוטומטית חבר גם בה, נכללו כל מפעלי משק ההסתדרות ובהם סולל בונה ושיכון עובדים (שהתאחדו לשיכון ובינוי), כור, בנק הפועלים. בכל מפעל כלכלי במסגרת ההסתדרות ניתנה מניית זהב לחברת העובדים. ההסתדרות אף נטלה על עצמה, עם ייסודה, לפעול למען המפעל הציוני (בנושאי התיישבות, עלייה וביטחון). היו שראו בשינוי השמות התנתקות של ההסתדרות מן האידאולוגיה הישנה שלה.

הניתוק של ההסתדרות מערכיה המסורתיים החל, למעשה, עוד לפני בואו של רמון. בפני ההסתדרות עמדה הברירה בין התחדשות הערכים הישנים, שנזנחו במידה רבה (התחדשות בה רצה מזכ"ל ההסתדרות (1973–1969), יצחק בן-אהרן) ובין הפיכת ההסתדרות לאיגוד מקצועי גרידא, תוך חיסול כל המבנה שאפיין את ההסתדרות בעולם כארגון עובדים מיוחד במינו. רמון בחר בדרך השנייה, ובכך הביא לסיום תהליך שהחל לפניו, לאחר הקמת המדינה, עוד בתקופת דוד בן-גוריון, שהביא להלאמת מוסדות חברתיים (זרם העובדים, לשכות העבודה) והעברתם לידי המדינה (לפי העיקרון הממלכתי "ממעמד לעם"). במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ניתק רמון את קופת חולים מההסתדרות, הניח את הבסיס לניתוק קרנות הפנסיה על גירעונותיהן האקטואריים העצומים מההסתדרות ומכר את שארית מפעליה, שנותרו בידיה אחרי התמוטטות בנק הפועלים וכור בשנות השמונים. נותרו כמה ספיחים למבנה שאפיין את ההסתדרות המקורית (כמו רשת בתי האבות משען), אולם ההסתדרות שרמון הותיר אחריו הפכה ביסודה לאיגוד מקצועי המייצג עובדים שכירים (ויש הסבורים כי בעיקר קבוצות עובדים חזקות כמו עובדי הנמלים, חברת החשמל ומקורות).

רמון קיבל לידיו הסתדרות וקופת חולים עם חובות והתחייבויות כוללים בהיקף של מיליארדי שקלים, ממש לפני פשיטת רגל וקריסה מוחלטת. קופת חולים היוותה חלק אינטגרלי של ההסתדרות והמס האחיד שנגבה מחברי ההסתדרות כלל הן תשלום עבור קופת חולים (כ-70%) והן תשלום למימון מנגנון ההסתדרות, האיגודים המקצועיים ופעילויות אחרות (כ-30%). ההצמדה של החברות בקופת חולים עם החברות בהסתדרות (שנבעה במקורה מהאידאולוגיה שלפיה הוקמה) הביאה לכך שחברים רבים השתייכו להסתדרות אך ורק בשל רצונם ליהנות משירותי קופת החולים.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, למענו פעל רמון כשר הבריאות וכיו"ר ההסתדרות, הפריד את קופת חולים הכללית מההסתדרות והעביר את הטיפול בגירעונות קופת חולים למדינה. דמי ביטוח בריאות נגבים על ידי המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק זה מכלל אזרחי המדינה ומחולקים בשיטת קפיטציה בין קופות החולים השונות, דבר ששיפר את מצבה היחסי של קופת החולים הכללית וצמצם את גירעונותיה^[4].

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מן ההסתדרות, ירד מספר חברי ההסתדרות באופן דרסטי וירדו הכנסות ההסתדרות מדמי חבר. ההסתדרות לא יכלה להעלות את דמי החבר, מאחר שפעולה כזו הייתה מקטינה את מספר החברים עוד יותר, וכדי לפצות על ירידת ההכנסות ולעמוד בגרעון השוטף הגדול שנוצר, היא הייתה חייבת לערוך צמצום מסיבי של מנגנון ההסתדרות (שקומם על רמון אלפי מועסקים ומתפרנסים מההסתדרות הישנה) ולמכור נכסים. הסרת חובות קופת חולים מן ההסתדרות והטלתם על המדינה, כמו גם מכירת הנכסים, הביאה להקטנה ניכרת בחובות ההסתדרות, אך זו המשיכה להיות על סף קריסה עוד שנים אחדות.

את תקופתו במשרד הבריאות ובהסתדרות סיכם חיים רמון בחוברת "ההסתדרות וחוק ביטוח בריאות" (אוגוסט 2002).

שר וחבר כנסת

בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, פרש רמון מתפקיד יו"ר ההסתדרות, כדי לכהן כשר הפנים בממשלת פרס. בראשות ההסתדרות הותיר את עמיתו, עמיר פרץ. כשר הפנים פעל להבאת בעיית מספרם הגבוה של העובדים הזרים ששהו ללא היתר בישראל - בפני הממשלה. בחודש אוגוסט 1996 קיבלה לראשונה ממשלת ישראל שורה של החלטות שמטרתן להביא לצמצום מספרם של השוהים הבלתי חוקיים במדינה.

בממשלת אהוד ברק, לאחר בחירות 1999, שימש כשר במשרד ראש הממשלה והיה גם השר האחראי לענייני ירושלים. במסגרת תפקידו זה היה האחראי על ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל. אחר-כך מונה גם לשר הפנים והחל בשורה של רפורמות, שרובן נקטעו עם נפילת ממשלת ברק.

ב-2001 לא הצטרף לממשלת האחדות של אריאל שרון, והעדיף לשמש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון.

בפריימריס של מפלגתו שהתקיימו בנובמבר 2002 התמודד על ראשות מפלגת העבודה מול עמרם מצנע ובנימין בן אליעזר, אך זכה למספר קולות נמוך.

ב-2003 הציע רמון, באמצעות הצעת-חוק פרטית שהניח על שולחן הכנסת, לפתור בדרך חדשה ומקורית את בעיית הגידול המתמיד במספרם של תלמידי ישיבות חרדיים, שאינם משרתים בצה"ל ואינם עובדים^[5]. ההצעה אומרת שכל חרדי, שאורח חייו ואמונתו אינם מאפשרים לו לשרת בצבא, יקבל פטור משירות בדומה לבנות דתיות ולערבים. היא באה לפתור את בעיית החרדים שרשומים כתלמידים אך אינם לומדים, ולאפשר להם להצטרף במישרין ובגלוי לכוח העבודה. כך ייחסכו תקציבי עתק המוקצים ללא בקרה לסיוע לצעירים חרדיים שאינם לומדים ולמענקי-סרק לישיבות שהם רשומים בהן. ההצעה נתקלה בהתנגדות חריפה של חברי כנסת חרדיים ולכן לא זכתה לתמיכת הקואליציה שרמון היה חבר בה^[6].

בכנסת ה-16 שימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון והיה ראש הצוות המדיני של מפלגת העבודה. בממשלת אריאל שרון, בתקופה בה הייתה מפלגת העבודה שותפה לממשלה (שנת 2005), כיהן רמון כשר בלי תיק מטעם המפלגה. בנובמבר 2005 עמד בראש ועדת שרים שהמליצה להפוך את מח"ש לגוף אזרחי מלא, ללא זיקה למשטרה^[7].

רמון העלה את תאוריית "המפץ הפוליטי" בכנסת. עם הקמתה של מפלגת קדימה, בסוף נובמבר 2005, פרש ממפלגת העבודה והצטרף למפלגה החדשה, ולשם כך פרש מהכנסת^[8]. הוא מוקם שביעי ברשימתה, ונבחר מטעמה לכנסת השבע עשרה.

שר המשפטים

עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט ב-4 במאי 2006, מונה רמון לתפקיד שר המשפטים.

רמון התנגד לשיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון (לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר), אולם תמך במינויה של דורית ביניש, השופטת הוותיקה ביותר, לנשיאת בית המשפט העליון על פי כישוריה^[9]. בסופו של דבר מונתה ביניש לאחר התפטרותו של רמון.

ב-20 באוגוסט 2006 הודיע רמון על התפטרותו מהממשלה, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע על הגשת כתב אישום נגדו באשמת מעשה מגונה ללא הסכמה. ב-31 בינואר 2007 הורשע רמון בבית משפט השלום בתל אביב, וכעבור זמן נקבע עונשו: 120 שעות בשירות לתועלת הציבור, ופיצוי כספי של 15,000 ש"ח שישולם למתלוננת. בנוסף נקבע כי בעבירה אין קלון.

ההרשעה במעשה מגונה

ב-17 באוגוסט 2006 החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להגיש כתב אישום נגד חיים רמון בחשד שביצע מעשה מגונה ללא הסכמה^[10].

המתלוננת ה', קצינה צעירה בלשכת ראש הממשלה, טענה שב-12 ביולי 2006 (היום בו פרצה מלחמת לבנון השנייה), השר נישק אותה, תוך החדרת לשונו לפיה - לאחר שהצטלמה איתו לרגל שחרורה מצה"ל. כל זאת כשהיה בדרך לישיבת ממשלה שהכריזה על לחימה בשטח לבנון.

בעקבות ההודעה על הגשת כתב אישום, ב-20 באוגוסט 2006^[11] התפטר רמון מהממשלה, מבלי שמיצה את זכות השימוע, כדי לאפשר קיום משפט מוקדם ככל האפשר. ב-31 בינואר 2007 הורשע רמון בבית משפט השלום בתל אביב^[12]. השופטים מתחו ביקורת על רמון וכתבו שהוא "המעיט וצמצם את מעשיו ואחריותו ומנגד הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". הם מתחו ביקורת גם על המסע התקשורתי נגד המתלוננת, שלדבריהם הייתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהוויתן. לגבי רמון ציינו השופטים כי "מצערת העובדה, שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו". רמון לא ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

גזר הדין

ב-29 במרץ 2007 גזר בית המשפט את דינו של רמון, במה שהסתמן כפשרה בין עמדת הסנגוריה והמלצת שירות המבחן לבטל את ההרשעה, לבין עמדת הפרקליטות שביקשה להותיר את ההרשעה על כנה ולקבוע שיש קלון בעבירה. בית המשפט החליט להותיר את ההרשעה על כנה והטיל על רמון עונש של 120 שעות שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. בנוסף נקבע כי בעבירה אין קלון, כיוון ש"האירוע היה נקודתי וחד פעמי, שאין בו כדי להעיד שעסקינן בעבריין מין או במי שדבק בו דפוס עברייני", ו"הנסיבות הכוללות של ביצוע העבירה אינן מצדיקות את הקביעה, כי יש בעבירה משום קלון". בית המשפט ציין כי ביקש לאזן בין החומרה שבמעשה ובין השפעתה של ההרשעה על הקריירה הציבורית של רמון^[13].

ההחלטה להימנע מביטול ההרשעה עוררה תגובות ציבוריות מגוונות. כך, למשל, חברות הכנסת זהבה גלאון, לימור לבנת ושלי יחימוביץ' הודיעו כי "החלטת בית המשפט היא מידתית וראויה". לעומתן, יו"ר שדולת הנשים בישראל, רינה בר טל, הגדירה את הפסיקה כ"סאלטה" משפטית שנבעה מלחצים שהפעילו אנשי ציבור להחזיר את רמון לחיים הפוליטיים. ח"כ זבולון אורלב טען שההחלטה היא "אות קלון" לממשלת ישראל^[14].

הוויכוח סביב ההליך הפלילי

כבר מתחילת הפרשה שללו אנשי ציבור ומשפטנים רבים את ההחלטה של מזוז להגיש כתב אישום נגד רמון. בלטה במיוחד התגייסות של מספר נשות ציבור המזוהות כפמיניסטיות^[15]. שרה סירוטה, פרקליטה ושופטת מחוזית לשעבר, ביקרה בחריפות את הפרקליטות ואף הציעה לרמון את עזרתה בהתנדבות^[16][17]. פרופ' אמנון רובינשטיין אמר שהתיק תמוה ויש "עדויות חמורות מאוד על לחץ שהפעילה המשטרה על הקצינה ה'"^[18]. רמון השמיע טענה זו במשפט וגם טען לעוינות של חוקריו ובית המשפט הפריך טענות אלו. רמון לא ערער על פסק הדין^[19].

פסק הדין עורר ויכוח ציבורי ער: יש שהתנגדו לו בחריפות, ביקרו את תקפותו המשפטית ואף שללו את עצם העמדתו לדין של רמון, ויש שתמכו בפסק הדין ומצאו אותו ראוי ומנומק היטב. בלטו בביקורתם החריפה פרופ' דניאל פרידמן, שימים אחדים לאחר שפרסם את ביקורתו^[20] מונה לשר המשפטים ופרופ' ג'ורג' פלטשר, מומחה למשפט פלילי מ"אוניברסיטת קולומביה" שאמר כי "הרושם, במקרה רמון, הוא שהשתמשו בהליך פלילי כדי להשיג תוצאה פוליטית ... אם השופטים כאן היו מבינים משפט פלילי, היה עליהם למחוק את האישום על הסף, וכל זאת בלי לגרוע מהעובדה שהיה צורך לפטר את רמון מתפקידו."^[21]. פסק הדין ספג ביקורת חריפה מפרופ' מנחם פרי, שהשתמש בכלים של תורת הספרות לשם ניתוחו^[22]. המשפטנית אורית קמיר, שכבר מתחילת הפרשה צידדה בהעמדת רמון לדין^[23] בלטה בין התומכים בפסק הדין, ואף הגיבה במאמר מפורט^[24] על ביקורתו של פרי. פרופ' מרדכי קרמניצר הסתייג מההעמדה לדין, טען שהכרעת הדין "מוטעית", וקבע כי "הייתה צריכה להיות תגובה במישור הציבורי", ובכללה נטילת תיק המשפטים מרמון^[25]. העיתונאי והמשפטן בן-דרור ימיני טען בשורת מאמרים ב"מעריב", מרגע ההחלטה להעמיד את רמון לדין, כי כל ההתנהלות בעניין רמון הייתה מוטעית ובלתי מוצדקת.

ביוני 2009 תיאר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, את הנסיבות שהובילו לפתיחת ההליך הפלילי נגד רמון:

"כששר בכיר מבצע מעשה מגונה במסגרת תפקידו, במשרד ראש הממשלה, בנסיבות ובעיתוי המסוים, ומציג את העניין כך שאו המתלוננת או השר משקרים, אי אפשר להותיר את הדבר תלוי ועומד באוויר. ... לו רמון היה טוען שמדובר באי הבנה או טעות ומתנצל, יכול להיות שהמערכת הייתה נמנעת מלהתעסק בהיבט המשפטי"^[26].

ב-2013 חזר שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, לעסוק בפרשה, וייחד לה פרק בספרו "הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה"^[27], בו הציג את כתב האישום כשגוי ואת ההליך כלוקה בעיוות דין, על רקע רצון של מערכת אכיפת החוק לסלק שר משפטים שנחשב עוין.

דיון נוסף בהליך הפלילי נערך במרץ 2016, בפרק בסדרה "דיני נפשות" של הבמאית אורנה בן דור, ששודר ב"ערוץ 10" והציג את ההליך הפלילי כהחלטה של פרקליטות המדינה "לתפור תיק" לרמון על מנת להדיחו ממשרתו^[28].

ההיבט הציבורי

האירוע התרחש בלשכת ראש הממשלה, ב-12 ביולי 2006, יום חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חזבאללה, דקות מעטות קודם לכניסתו של רמון לישיבת ממשלה שהכריעה על תגובה לחטיפה, שהביאה לתחילתה של מלחמת לבנון השנייה.

היו מעטים שעסקו גם בהיבט הציבורי^[29], וזה עלה לדיון ביתר שאת עם סיום הדיון בהיבט הפלילי. בעקבות החלטת בית המשפט כי אין קלון בהרשעתו של רמון, אמר חבר הכנסת יואל חסון: "החלטת בית המשפט היום סוללת את דרכו של רמון חזרה לפוליטיקה"^[30], אך לא הכל סברו כך. ב-6 בדצמבר 2007 נידונו בפני בג"ץ שלוש עתירות, בעיקר של ארגוני נשים, שעניינן חזרתו של רמון לתפקיד שר בממשלת ישראל. זאת לאחר שהכנסת אישרה את מינויו של רמון לשר בלי תיק בתפקיד משנה לראש הממשלה. בהחלטה בעתירה ציינה השופטת אילה פרוקצ'יה, כי התנהגות רמון הייתה "כשל נקודתי, שאינו משקף דופי מוסרי". בג"ץ דחה את העתירות בנימוק "...שהחלטת הכנסת לבחור ברמון כשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה אינה בלתי סבירה במידה כל כך קיצונית שעל המערכת השיפוטית להתערב בהחלטת הרשות המחוקקת"^[31]. עתירות לדיון נוסף נדחו בקביעה שלגבי מינויו של רמון לשר התקיימו "תנאי הסף של הכשירות הסטטוטורית"^[32].

משנה לראש הממשלה

במאי 2007, לאחר שסיים לרצות את עונשו, חזר רמון לכנסת^[33], אחרי שלא פקד את המשכן מאוגוסט 2006. ב-4 ביולי 2007 מונה למשנה לראש הממשלה^[34].

רמון מילא משימות שהוטלו עליו על ידי ראש הממשלה, בעיקר משימות מדיניות. בין התפקידים המדיניים שמילא: יו"ר הוועדה להסדרה החוקית של ההתיישבות היהודית ביו"ש ויו"ר הוועדה לעניין הקריטריונים לשחרור אסירים פלסטיניים. רמון היה גם חבר בקבינט המדיני-ביטחוני וחבר "בצוות השלושה" המדיני, שכלל את ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני. העיתון הפלסטיני אל-איאם דיווח ביוני 2008 שרמון קרא לכנס ועידה בינלאומית במטרה להגיע להסכם ישראלי-פלסטיני המבוסס על קווים כלליים של פתרון סוגיות הפליטים, מזרח ירושלים, הגבולות והביטחון^[35]. ב-2007 היה יו"ר הוועדה לגדר ההפרדה ומתאם הפעולות במרחב התפר של עוטף ירושלים. פעמים אחדות במהלך כהונתו מתח רמון ביקורת חריפה על מערכת המשפט בישראל:

• בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן ביוני 2008 אמר רמון כי "הייעוץ המשפטי הפך לכפייה משפטית. ייעוץ זה דבר יפה. או שאתה מקבל אותו או שלא, אך לא כך פני הדברים היום. הייעוץ הפך לקביעת מדיניות", והוסיף "אם היה מדובר במצב תקין, הייעוץ המשפטי לממשלה היה צריך להציג עמדותיו בפני הממשלה ושהממשלה תחליט, אך לא כך קורה בפועל. באופן מעשי, מאז 1985 השלטון בישראל נמסר מסיבות שונות לידי הביורוקרטיה הישראלית."^[36]
• ביום עיון שנערך בלשכת עורכי הדין בתל אביב מתח רמון ביקורת חריפה על משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, בין השאר ביחס להתנהלותן בחקירתו^[37].

ב-2008 העלה רמון את הצעתו לחסל את הנהגת החמאס, שהשתלטה ב-2007 על כל רצועת עזה וסילקה משם את נציגי הרשות הפלסטינית^[38]. מאז חזר והשמיע את עמדתו, שיש לחסל את הנהגת החמאס בעזה בפעולה כלל-צה"לית לפני שהדבר יהפוך לבלתי אפשרי. ב-2014 קבע בריאיון עיתונאי כי "נתניהו מעדיף את חמאס כדי לא להתקדם בתהליך המדיני בגדה."^[39]. בראשית 2016 הוא כיוון את דבריו במישרין לנתניהו: "אבו מאזן, שמעוניין בעצמאות פלסטינית מפורזת, מסוכן בעיניך יותר מאשר הנייה, ראש ממשלת חמאס. לכן אתה מעדיף את שיתוף הפעולה השקט עם חמאס הטרוריסטי ומבטיח את שלטונו. הרי הוא לעולם לא ידרוש ממך משא ומתן לפתרון מדיני של הבעיה הפלסטינית"^[40]. ב-2020 כתב כי "הדבר הכי הומניטרי שאפשר לעשות לטובתם [של תושבי רצועת עזה] הוא למוטט את שלטון החמאס"^[41].

לאחר כהונתו בממשלה

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 נבחר רמון בפריימריס במקום ה-17 ברשימת קדימה, ונבחר מטעמה לכנסת. ב-2 ביולי 2009 פרש מהכנסת לאחר 26 שנות כהונה רצופה^[42] (למעט שלושה חודשים בשלהי הכנסת ה-16, כשנאלץ להתפטר כדי שיוכל להיבחר לכנסת ה-17 מטעם סיעת קדימה). לאחר התפטרותו נבחר ליושב ראש מועצת קדימה^[43].

ב-29 ביולי 2010 פרסמה העיתונאית איילה חסון תוכן שיחה, שנטען שאזרח צותת לה באקראי במהלך מפגש עם ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת. המקור טען, שרמון יעץ לעריקאת, בשליחות הנשיא שמעון פרס, שלא לנהל משא ומתן ישיר עם נציגי ממשלת ישראל^[44]. פרס, רמון ועריקאת הכחישו את הטענה הזאת. המשנה לשעבר לראש השב"כ ישראל חסון ציין בנאום בכנסת, שהוא מכיר את הטענה המוזרה שאלמונים מאזינים באקראי לפגישות: "חבר'ה, אנחנו לא אידיוטים. עושים פה שימוש בחומר מודיעיני עם תרגילי הלבנה^[45]."

ב-9 במאי 2012, לאחר התפטרות ציפי לבני מחברותה בכנסת, בעקבות בחירת שאול מופז לראש המפלגה, ומיד אחרי הצטרפות קדימה לממשלה בראשות בנימין נתניהו, הודיע רמון על התפטרותו מתפקיד יו"ר מועצת קדימה ועל ביטול חברותו במפלגה^[46].

בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 שימש בהתנדבות כיו"ר הנהלת קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב. בחודש יולי 2012 נרכשה הקבוצה מידי אלי טביב על ידי קבוצת רוכשים בניהול רמון ומשה תאומים^[47]. רמון התמנה ליו"ר הקבוצה והציע מודל חדש של בעלות, שלפיו יהיו למועדון מספר בעלים, שכל אחד מהם יחזיק בשיעור מסוים של מניות, ולצדם אלפי אוהדים בעלי מניה בודדת או מספר מניות. לאחר הרכישה הגיש רמון קובלנה פלילית נגד שדרן הספורט רון קופמן, אחרי שזה הופיע בטלוויזיה וברדיו ותקף בבוטות את רמון, האשים אותו בהולכת שולל, ורמז שאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף עומד מאחורי רכישת המועדון במהלך שיש בו שוחד והלבנת כספים, כדי לתמוך במפלגה החדשה שרמון עמד אז להקים^[48]. בהסכם פשרה, שאושר באפריל 2013 על ידי בית משפט השלום בתל אביב, התנצלו רון קופמן ותחנת רדיו ללא הפסקה על דברי קופמן והוא התחייב שלא יזכיר יותר את רמון מבלי לדבר איתו תחילה^[49]. בפברואר 2015, לאחר שנכשלו מאמציו להעביר את הקבוצה לידי משקיע בעל אמצעים מחוץ לישראל, ומצבת החובות של המועדון הלכה וגדלה, העביר רמון את זכויות הניהול לקבוצת ניהול מטעם עמותת האוהדים של הפועל תל אביב, שהחזיקה ב-20% מהבעלות על הקבוצה, והתפטר מתפקיד היו"ר. בשלוש השנים של כהונתו הגיעה הפועל תל אביב למקומות השלישי, הרביעי והשמיני בליגת העל (בהתאם), ובעונת 2013 הגיעה לשלב הבתים של הליגה האירופית. באוקטובר 2015 חייב בית המשפט המחוזי את חיים רמון לשלם 7 מיליון ש"ח לאלי טביב, ו-3 מיליון ש"ח לקבוצת הפועל תל אביב^[50]. הצדדים הגיעו להסדר חובות מוסכם מחוץ לכותלי בית המשפט.

רמון משמש דירקטור ויועץ בכמה חברות תעשייה, הֶזנק, ביטוח ותקשורת, ובכללן כתר פלסטיק, מרחב, מפעלים פטרוכימיים בישראל, ואיי.די. איי. חברה לביטוח^[51].

ב-2015 נמנה רמון עם מייסדי "התנועה להצלת ירושלים היהודית", שפועלת למען הוצאת רוב הכפרים הפלסטיניים שסופחו ב-1967 מתחומי העיר ירושלים^[52], והקמת גדר ביניהם לבין מרכז ירושלים המזרחית ומערב העיר. במאי 2016, הוא אמר על השכונות הערביות בירושלים: "הן גידול ממאיר, עוד עשר שנים הגבעה הצרפתית תהפוך לגבעה הפלסטינית"^[53].

במאי 2018, לאחר שנודע כי רמון מיועד להרצות בקורס ב"אוניברסיטת תל אביב", פנו סטודנטיות באוניברסיטה במכתב גלוי לרשויות האוניברסיטה בדרישה לבטל את העסקתו משום שהורשע בעבירת מין^[54]. רשויות האוניברסיטה דחו את הדרישה. בעקבות המכתב הגיש רמון תביעת לשון הרע כנגד יו"ר תא "התל אביביות" על שקראה לו "עבריין מין" וסירבה לדרישתו שתתנצל^[55]. הפרשה עוררה דיון ציבורי ער.^[56] ב-17 בינואר 2019 קבע בית המשפט, לפי הסכם הגישור בין הצדדים, שהנתבעת הבהירה שלא היה מקום לכנות את רמון "עבריין מין" ולא לייחס לו טענות אחרות שפרסמה נגדו^[57][58].

בסוף שנת 2018 פרסמה העיתונאית חנה קים שבשנות ה-80 המאוחרות, כאשר רמון היה חבר כנסת, הוא הציע לה טרמפ ובדרך עצר את המכונית ונישק אותה בניגוד לרצונה, תוך שהוא תוחב את לשונו לפיה. רמון טען כי אינו זוכר אירוע כזה^[59][60].

ב-2018 תבע רמון את עו"ד יורם שפטל לדין על שכינה את רמון בתוכניתו ברדיו 103FM "פושע שידיו מגואלות בדם", "שקרן פתולוגי" ובכינויים אחרים, עקב חלקו של רמון בקבלת הסכמי אוסלו ב-1993. בסיום דיון קדם-משפט בתביעת הדיבה קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, שלפיה שפטל יחזור בו מאמירותיו הקשות נגד רמון ויתנצל בשידור חי בתוכניתו ב-רדיו 103FM^[61].

רמון הוא בעלים של חברת DLN.RM הרשומה בקפריסין. בשנת 2016 רכשה החברה בבעלותו, במחיר סמלי, ממרטין שלאף את חברת ביגובה ביי העוסקת בהקמת אתר נופש במונטנגרו^[62]. ביגובה ביי הייתה חייבת 44 מיליון אירו לבנק באוסטריה ורמון פעל להקטנת החוב ל-13 מיליון אירו. הסכם המכירה של ביגובה ביי מותיר בידי שלאף את האופציה לרכישה חוזרת של החברה תמורת חצי מיליון אירו, כאשר תמורת אופציה זו קיבלה החברה 1.25 מיליון יורו^[63][62]

רמון הוא בעלים של חברת די. וי. אן. ניהול בע"מ שהוקמה ב-2009 ורשומה בישראל. באוקטובר 2018 נתנה החברה הלוואה בסך 2.5 מיליון ש"ח בריבית של 34.5% לשנה. לדברי רמון, זה מקרה חד-פעמי שבו עסק במתן בהלוואה בריבית^[64]. עסק נוסף שרמון מעורב בו הוא המרכז הרפואי הפרטי "שי מדיקל", שרמון הוא יו"ר הדירקטוריון שלו ומחזיק ב-11% מהבעלות עליו, ובנובמבר 2021 נסגר עקב קשיים כספיים^[65].

בשנת 2020 החל לשמש כפרשן קבוע בתוכנית "חמש עם שרון גל" המשודרת בערוץ 13. בסוף אותה שנה יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "נגד הרוח"^[66][67][68].

במהלך 2023, הביע רמון תמיכה ברפורמה משפטית, שאת עקרונותיה פירט בספרו "נגד הרוח"^[69]. בכללם היו הקמת בית משפט לחוקה, חקיקת "חוק יסוד: חקיקה" (שיאפשר, בין כלל סעיפיו, רק לרוב של 65 ח"כים לפחות לבטל החלטות בג"צ) וקביעת קריטריונים לשימוש בהגדרת מושג הסבירות, לפי מה שהיה נהוג בשנות ה-70. הוא ביקר את מהלכי ממשלת נתניהו, שניסתה ליישם את תוכנית הרפורמה המשפטית שלה בחטף, ללא הדרגתיות וללא הסברה מספקת, שהיו מונעות את המחאה החריפה נגדה^{[70][71][72][73]}.

עמדותיו

התחום הביטחוני - מדיני

רמון הציע לסגת באופן חד צדדי מרצועת עזה החל בשנת 1987. הצעה בנושא הוא העלה בכנסת ב-27 באוקטובר 1987, עוד לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. במענה להצעה שלל שר הביטחון יצחק רבין את הרעיון בכל תוקף^[74][75]. מאז המשיך רמון להטיף לנסיגה מרצועת עזה^[76].

במהלך הפריימריס של מפלגת העבודה ב-2002 קרא רמון לנסיגה ישראלית חד-צדדית משטחים ביהודה ושומרון ומרצועת עזה, תוכנית שאומצה על ידי מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה. לימים התפתחה תוכנית ההפרדה החד-צדדית לתוכנית ההתנתקות.

משפחתו

רמון היה נשוי לפנינה, סגנית מלכת היופי לשעבר, ולהם בן ובת^[77].

ב-10 באוקטובר 2007 נישא רמון בשנית לוורד שרון ריבלין (היום ורד רמון-ריבלין), עיתונאית בעיתון הכלכלי גלובס ועורכת הירחון ליידי גלובס^[78].

רמון מתגורר ברמת השרון.

לקריאה נוספת

• אמנון ברזילי, רמון, ביוגרפיה פוליטית, הוצאת שוקן, 1996.
• חיים רמון, ההסתדרות וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הוצאה עצמית, 2003.
• חיים רמון, נגד הרוח, ידיעות ספרים, 2020.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: חיים רמון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים רמון

• חיים רמון, באתר הכנסת
• חיים רמון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• חיים רמון, באתר כנסת פתוחה
• הכרעת רמון – כל הכתבות והפרשנויות במשפט רמון, באתר ynet
• הנשיקה של חיים רמון, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
• ת. פ. 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון, הכרעת הדין המלאה (מקור נוסף), גזר הדין תקציר גזר הדין
• יואב לביא, האמת על סיפור חיים רמון, באתר הארץ, 16 באפריל 2016
• חיים רמון, הבלוג של חיים רמון: 900 הימים שלי עם הפועל, באתר הפועל תל אביב, 23 בינואר 2015
• חיים רמון, ‏שיקולים פוליטיים ומדיניים בקבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי, באתר הערוץ האקדמי, 17 ביוני 2008
• אלוף בן, הכנסת נפרדה מחיים רמון - האיש שהגה, אבל לא ביצע, באתר הארץ, 3 ביולי 2009
• משה בוקר, חיים רמון: "עידן התמימות מת אצלי, מעכשיו רק קיצוצים ומכירות שחקנים", באתר הארץ, 6 בינואר 2014
• גיל פלוטקין, הנאו-ליברל שכבש את ההסתדרות, באתר דבר ראשון, 22 במאי 2017

ראיונות:

• יהודה שרוני, חיים רמון בראיון בלעדי: "מי שכשל לא צריך להיות בעל השליטה", באתר nrg‏, 16 באוקטובר 2009
• בן כספית, ‏חיים רמון עצבני: על הפועל, השמאל הישראלי וגם על נתניהו, באתר מעריב אונליין, 24 בינואר 2015
• יהודה יפרח, ‏"השמאל התייאש מהדמוקרטיה והפך את בג"ץ למועצת החכמים", בעיתון מקור ראשון, 12 בינואר 2018
• אייל לוי, ‏כמו לווייתנים ששחו אל החוף: ראיון אישי וטעון פוליטית עם חיים רמון, באתר מעריב אונליין, 20 באפריל 2019
• אמא אבא ואני, חיים רמון, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 14 בנובמבר 2024

מאמרי דעה:

• חוק הלאום והמקרה התמוה של השמאל הציוני, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2018
• חיים רמון, באתר "דיומא"

הערות שוליים

1. ניסים כהן, ‏יזמי מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית: המקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ביטחון סוציאלי 89, יולי 2012, עמ' 5–42
2. נאום הלווייתנים, באתר של חיים רמון
3. חיים רמון, נגד הרוח, עמ' 225-220, הוצאת "ידיעות ספרים", 2020
4. ניסים כהן, יזמי מדיניות ועיצוב מדיניות ציבורית: המקרה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ביטחון סוציאלי 8, 2012, עמ' 5–42
5. תיקון "חוק דחית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אמונתם", דברי הכנסת, הצעה פ1404, 2003
6. "נגד הרוח", חיים רמון, עמ' 550
7. הדס מגן, ‏ועדת השרים לביקורת המדינה: להפוך את מח"ש לגוף מנותק מהמשטרה, באתר גלובס, 6 בנובמבר 2005
8. הוא לא יכול להצטרף ישירות אליה עקב החוק המגביל מעבר ח"כים בודדים בין סיעות, ולכן היה צריך לפרוש תחילה מהכנסת, ולהיבחר מחדש כחבר "קדימה"
9. יובל יועז, השופטת ביניש ביקשה להדיח את מנהל בתי המשפט בועז אוקון; שר המשפטים רמון סירב, באתר הארץ, 14 ביולי 2006
10. אבירם זינו, מזוז החליט: חיים רמון יועמד לדין, באתר ynet, 17 באוגוסט 2006
11. ורד לוביץ' ואבירם זינו, רשמית: כתב אישום יוגש נגד השר רמון, באתר ynet, 20 באוגוסט 2006
12. גיל סלומון והדס שפר, בית המשפט: חיים רמון ביצע מעשה מגונה, באתר nrg‏, 31 בינואר 2007
13. גזר הדין במשפט ת"פ (ת"א) 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון, ניתן ב-29 במרץ 2007
14. רונן ליבוביץ, "על רמון לשוב לשולחן הממשלה", באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 במרץ 2007
15. חנה בית הלחמי, החברות של רמון, באתר ynet, 21 בספטמבר 2006
    יוכי ברנדס, בנות, הגזמנו, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2006
16. חיים רמון, נגד הרוח, עמ' 141-135, הוצאת "ידיעות ספרים", 2020
17. ענת רואה ומארק שון, עו"ד הלנה ביילין": "לא מצליחים לסיים כאן קדנציה", באתר כלכליסט, 4 באוגוסט 2008
18. נועם שרביט, ‏פרופ' רובינשטיין: תיק רמון תמוה; יש לעכב המשפט, באתר גלובס, 17 בספטמבר 2006
19. ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון (נבו 31.01.2007), באתר www.nevo.co.il
20. דניאל פרידמן, משפח רמון, ידיעות אחרונות, מוסף השבת, 2 בפברואר 2007
21. אמנון רובינשטיין, חושף הפגמים, באתר מעריב, ‏12 במרץ 2007
22. מנחם פרי, הנשיקה: סיפור בשלוש וריאציות, באתר הארץ, 5 במרץ 2007
23. אורית קמיר, "שוב: רמון (שר המשפטים לשעבר), הטרדה מינית ומעשה מגונה", בבלוג של אורית קמיר, 18 באוקטובר 2006
24. אורית קמיר, יש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה, באתר הארץ, 12 במרץ 2007
25. גידי וייץ, מזוז, תתבגר, באתר הארץ, 11 ביולי 2007
26. תומר זרחין, מני מזוז: מינוי ליברמן לא היה עובר במדינה מתוקנת, באתר הארץ, 1 ביוני 2009
27. דניאל פרידמן, הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושִברה, הפרק "משפט רמון ואפקט הפרפר", עמ' 509–535, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
28. דיני נפשות - פרק ג', באתר nana10‏, 16 במרץ 2016
    ברוך קרא, סרט אימה במסווה של תחקיר עיתונאי, באתר הארץ, 24 במרץ 2016
    יואב לביא, ברוך קרא מציג תמונה מסולפת, באתר הארץ, 16 באפריל 2016
29. יורם קניוק, בילי מוסקונה-לרמן, הנשיקה שהלכה לאיבוד, באתר ynet, 29 באוגוסט 2006
30. ורד לוביץ' ואמנון מרנדה, מקורבי רמון: הוא יחליט אחרי פסח אם לחזור, באתר ynet, 29 במרץ 2007
31. בג"ץ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית ואחרים נ' ראש הממשלה ואחרים, ניתן ב־6 בדצמבר 2007
32. דנג"ץ 10673/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל ואחרים נ' ראש ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב־9 במרץ 2008
33. לילך ויסמן, ‏רמון חזר לכנסת: "ביהמ"ש קבע כי אני יכול לחזור", באתר גלובס, 21 במאי 2007
34. מזל מועלם, מליאת הכנסת אישרה: רמון - המשנה לראש הממשלה, בר-און - שר האוצר ושטרית - שר הפנים, באתר TheMarker‏, 4 ביולי 2007
35. "יוזמת ז'נבה", סקירת התקשורת הפלסטיניתיוזמת ז'נבה - הפרטנרים - תקשורת פלסטינית, באתר old.heskem.org.il
36. מורן זליקוביץ', רמון: הייעוץ המשפטי הפך לכפייה משפטית, באתר ynet, 12 ביוני 2008
37. תומר זרחין, חיים רמון: הפרקליטות פוגעת ברצון העם, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2008
38. ניתן היה לחסל ב-2008 את כל צמרת החמאס - אורי מילשטיין עם חיים רמון, סרטון בערוץ "Alex Tseitlin", באתר יוטיוב (אורך: 33:32)
39. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 22 באוגוסט 2014. חיים רמון: "התהליך המדיני מאיים על נתניהו"
40. חיים רמון, זה לא המנהרות, ביבי, באתר "ידיעות אחרונות", 15 בפברואר 2016
41. "נגד הרוח", הוצאת "ידיעות ספרים", 2020, "עזה: כך נפרדנו מהגיהנום", עמ' 409-418
42. לילך ויסמן, ‏אחרי 26 שנה: ח"כ חיים רמון הודיע על פרישה מהכנסת, באתר גלובס, 29 ביוני 2009
43. יובל אזולאי, החיים החדשים של חיים רמון: בעל חברה, דירקטור, יועץ - ויו"ר מועצת קדימה, באתר הארץ, 22 ביולי 2010
44. מיה בנגל ואריק בנדר, "רמון אמר לעריקאת שאין טעם במו"מ ישיר", באתר nrg‏, 29 ביולי 2010
45. דברי הכנסת, 9 באוגוסט 2010
46. אטילה שומפלבי, חיים רמון פרש מקדימה: "חזרנו להיות הליכוד", באתר ynet, 9 במאי 2012
47. רמון: "טביב לא יחזור להפועל ת"א", באתר nrg‏, 4 ביולי 2012
48. נדב נוימן, ‏חיים רמון בקובלנה פלילית נגד רון קופמן: "רקח קונספירציה", באתר גלובס, 25 ביולי 2012
49. אלכסנדר כץ,הוא יודע גם לבקש סליחה - אם חייבים: רון קופמן יתנצל הערב בפני חיים רמון, באתר "אייס", 22 באפריל 2013
50. מוטי פשכצקי, ‏חיים רמון חוייב לשלם לטביב 7 מיליון ש"ח, באתר ערוץ הספורט, 16 באוקטובר 2015
51. צבי זרחיה ושרון שפורר, החיים החדשים של חיים רמון: רוקח דילים ורוקד על כל החתונות, באתר TheMarker‏, 6 באוגוסט 2010
52. אתר התנועה להצלת ירושלים היהודית בית, באתר ירושלים של זהב
53. חזקי ברוך, "השכונות הערביות - גידול ממאיר", באתר ערוץ 7, 7 במאי 2016
54. סטודנטיות בת"א נגד העסקתו של חיים רמון: "עבריין מין", באתר מעריב אונליין, 30 במאי 2018
55. חיים רמון תובע את הסטודנטית שכינתה אותו עבריין מין, באתר מעריב אונליין, 28 ביוני 2018
56. 
    
    • רביב דרוקר, העוול שעושים לרמון, באתר הארץ, 2 ביולי 2018
    • ברוך קרא, מסכן רמון, ממש מסכן, באתר הארץ, 2 ביולי 2018
    • יובל עופר, ‏דרוקר, אל תלמד אותנו איך לנהל את המאבק נגד פגיעות מיניות, באתר ‏מאקו‏, 3 ביולי 2018
    • נועה אסטרייכר, חיים רמון, גם לשתוק זו אופציה, באתר הארץ, 4 ביולי 2018
    • אבישי גרינצייג, ‏אות קין מקועקע על מצחו של חיים רמון לעולמי עד, באתר מעריב אונליין, 4 ביולי 2018
    • חן מענית, ‏חיים רמון החזיר את ההרשעה האישית לשיח ציבורי, באתר גלובס, 7 ביולי 2018
    • אדיר ינקו, בשל "תביעת ההשתקה": מרצות בת"א נגד חיים רמון, באתר ynet, 7 ביולי 2018
    • עמרי מניב, חיים רמון על מכתב המרצים נגד העסקתו: "ניסיון להשתיק אותי", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 8 ביולי 2018
    • יובל אלבשן, אני מקנא בראשי אוניברסיטת ת"א, באתר הארץ, 9 ביולי 2018
    • חיים רמון, אני דווקא לא מקנא בסטודנטים של יובל אלבשן, באתר הארץ, 9 ביולי 2018
57. ת"א 67621-06-18, פסק דין, בית משפט השלום, כב' השופט אבים ברקאי, 17/01/2019
58. בר פלג, רמון והסטודנטית מאוניברסיטת ת"א הגיעו להסדר; חזרה בה מהכינוי "עבריין מין", באתר הארץ, 10 בינואר 2019
59. מעריב אונליין, ‏חנה קים: "לא יכולה למות בלי לספר את הסיפורים על מרגלית ורמון", באתר מעריב אונליין, 17 באוקטובר 2018
60. רויטל חובל, העיתונאית לשעבר חנה קים: חיים רמון נישק אותי ללא הסכמה, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018
61. אבישי גרינצייג, ‏פשרה בתביעת רמון נגד שפטל: העו"ד יתנצל בשידור חי ברדיו, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2019
62. דניאל דולב ואורי בלאו, שומרים, מה גרם לחיים רמון לרכוש ממרטין שלאף חברה עם חובות של עשרות מיליוני יורו?, באתר כלכליסט, 3 באוקטובר 2021
63. עיתונאי בכיר חושף: כך לכאורה קיבל חיים רמון שליטה בחברה של איל ההון מרטין שלאף, באתר מעריב אונליין, 4 באוקטובר 2021
64. עמיר קורץ, בלעדיחיים רמון מציג: הלוואה בריבית קצוצה של 39%, באתר כלכליסט, 18 באוקטובר 2021
65. חיים רמון, מבעלי שי מדיקל שקרס: "הושג הסכם למכירת המרכז הרפואי", באתר כלכליסט, 21 בנובמבר 2021;
    ליטל דוברוביצקי, ש.י מדיקל בקשיים: צברה חובות של 32 מיליון שקל, באתר כלכליסט, 24 בנובמבר 2021
66. דימיטרי שומסקי, המדריך להצלת מדינת היהודים, באתר הארץ, 11 באפריל 2021
67. יוסי שיין, האוטוביוגרפיה של חיים רמון: זיכרונות של אדם ססגוני ומנהיג טרגי, באתר ynet, 19 בינואר 2021
68. יחיעם ויץ, "נגד הרוח": חיים רמון מציג את עצמו כקורבן תמים של מערכת המשפט, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2021
69. נגד הרוח, הוצאת "ידיעות ספרים", 2020, עמ' 121-123
70. אמיר אטינגר, האם היה אפשר לקדם את הרפורמה המשפטית בדרך שהייתה מונעת את ההתנגדות?, באתר www.israelhayom.co.il, ‏9/3/2023
71. גדי טאוב וחיים רמון: "חייבים רפורמה במערכת המשפט", באתר www.hidabroot.org, ‏2023-05-21
72. מיכאל טוכפלד, חיים רמון: "יש שטיפת מוח חסרת תקדים נגד הרפורמה", באתר www.makorrishon.co.il, ‏25.2.2023
73. "צעד אחר צעד - אין פרטנר": המסר של חיים רמון למובילי הרפורמה המשפטית, באתר מעריב אונליין, 18 בספטמבר 2023
74. הצעה לסדר היום: אוטונומיה חד-צדדית ברצועת-עזה, הישיבה השלוש-מאות-וחמישים ושבע של הכנסת האחת-עשרה, דברי ימי הכנסת, 27 באוקטובר 1987
75. יוסף צוריאל, רבין אמר לא ל"עזה תחילה", מעריב, 28 באוקטובר 1987
76. שיחות עם חיים רמון (4) - ניתן היה לחסל ב-2008 את כל צמרת החמאס, יוטיוב, 11 במאי 2021, דקות 5:00-9:00
77. שרית ישי לוי, חיים ואני, חדשות, 29 בנובמבר 1991
78. איילה צורף, ורד שרון-ריבלין וחיים רמון מציגים: הון-שלטון ועיתון - המתכון, באתר TheMarker‏, 16 באוקטובר 2007

חיים רמון - תבניות ניווט