יעקב אדלר
 | |
| לידה |
12 בפברואר 1855 אודסה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 1926 (בגיל 71) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית קברות מאונט כרמל |
| בן או בת זוג |
|
  | |
יעקב פבלוביץ' אדלר (יעקב בן פנחס. ביידיש: יעקב פ. אדלער; 12 בפברואר 1855, אודסה, האימפריה הרוסית (עכשיו אוקראינה) – 1 באפריל 1926, ניו יורק)[1] היה שחקן יהודי וכוכב בתיאטרון יידיש, בתחילה באודסה ומאוחר יותר בלונדון ובניו יורק[1].
כינויו "הנשר הגדול"[2][3] בא מהמילה ביידיש אדלער שפירושה נשר. הצלחתו הבימתית הראשונה הייתה באודסה אבל הקריירה שלו נקטעה במהירות כשהשלטונות הרוסיים הכריזו על תיאטרון יידיש כלא חוקי ב-1883[3][4]. הוא נעשה כוכב בתיאטרון יידיש בלונדון וב-1889 במסעו השני לארצות הברית הוא התיישב בניו יורק[3][5]. אדלר הקים במהרה להקה משלו כשהוא מנהיג תיאטרון יידיש רציני יותר מהמקובל, במיוחד על ידי גיוסו של המחזאי הריאליסטי הראשון ביידיש יעקב גורדין. אדלר זכה להישג גדול בתפקיד דער יידישער קעניג ליר מאת יעקב גורדין, שמקום התרחשותו היה ברוסיה של המאה ה-19. תפקיד זה יחד עם גילומו את שיילוק במחזה של שייקספיר תרמו ליצירת הדמות, שהוא עצמו הגדיר כיהודי הגדול[3][6].
כמעט כל משפחתו הייתה בתיאטרון. הידועה מכולם היא בתו הצעירה סטלה אדלר, שלימדה את שיטת המשחק לשחקנים רבים, בהם מרלון ברנדו.[7]
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אביו של אדלר, פייבל אברמוביץ' אדלר, היה סוחר תבואה, שעסקיו לא המריאו. אמו, חסיה הלפרין, הייתה אישה ממשפחה אמידה בברדיצ'ב. היא הורחקה ממשפחתה לאחר שהתגרשה מבעלה הראשון כדי לשאת את אביו של יעקב אדלר. על פי אדלר, הדמות הפטריארכלית האמיתית במשפחתו הייתה דודו אהרן טרכטנברג שהיווה מאחר יותר מודל לגילום תפקידים כמו המלך ליר היהודי במחזהו של יעקב גורדין[8]. אדלר גדל עם רגל אחת בעולם היהודי המסורתי ורגל אחת בעולם המודרני יותר, האירופי. חינוכו היה לא סדיר. הוא נשלח לחדר או לבית ספר בו למדו ברוסית על פי המצב הכלכלי של המשפחה. היו זמנים בהם לא למד והיו זמנים בהם היה לו מורה פרטי למשך כמה חודשים. הוא כתב ש"סך לימודיו היה מעט חשבון, מעט דקדוק רוסי וכמה משפטים ברוסית"[9].
אדלר גדל עם חברים יהודים ונוצרים וכן שרד פוגרום שהיה בערך ב-1862[10]. כילד בן 12 הלך לצפות בהצלפות פומביות, סימונים בברזל מלובן והוצאות להורג של פושעים. מאוחר יותר הוא החל ללכת למשפטים שנערכו בבתי משפט[11]. בגיל 14 התחיל לעבוד בבית חרושת לטקסטיל, וזמן קצר לאחר מכן התקדם לעבודה פקידותית בשכר של 19 רובל לחודש, סכום שהיה נחשב באותה תקופה שכר מכובד אפילו למבוגר[12]. עוד בעת שהתגורר בבית הוריו החל לפקוד לעיתים קרובות את אזור מולדובנקה הידוע לשמצה. החיכוך הראשון שלו עם כוכבות היה כשהוא היה, לזמן קצר, מתאגרף בכינוי יענקלע קולאטשניק (יעקב האגרוף). הוא השתעמם מהאגרוף אחרי זמן קצר אבל לא מהקשרים החדשים שלו עם "בני העשירים, עורכי דין בלי דיפלומה" וכדומה. בהיותו רקדן טוב הוא נעשה חלק מציבור של צעירים קשוחים שהשתלטו בפראות על מסיבות נישואין באופן קבוע. הוא התפרסם מקומית כרקדן הקאן-קאן הטוב ביותר באודסה[13].
אדלר עזב את בית החרושת ונעשה רוכל. בזיכרונותיו הוא רומז על פגישות אהבים עם נערות משרתות וחדרניות. על פי עדותו הוא היה כפסע מחיי פשע באותה תקופה. בזכות דודו ארקה "אוהב תיאטרון נלהב" הוא החל להתעניין בתיאטרון; תחילה בשחקנית היפהפייה אולגה גלבובה ובלבוש האופנתי של השחקן איבן קוזלסקי, אך מזלו הטוב איפשר לו להימצא באחד מבתי התיאטרון הטובים ביותר של זמנו[14].
בגיל 17 הוא נעשה מנהיג קבוצת המריעים להופעותיה של גלבובה והתפרנס כמעתיק עבור עורכי דין. הוא היה הולך לתיאטרון, מסבאה או מסיבה כל לילה[15]. במהלך השנים היה מעורב במספר פרשיות אהבה, ונמנע ממנו להינשא לבחורה בשם אסתר רייזל בשל פרסומו המפוקפק שצורף לכתם החברתי שגרמו גירושי אמו. הוא שרד פוגרום נוסף אבל משפחתו נהרסה מבחינה כלכלית בשל אובדן רכושם וגנבת כספם[16].
בכתיבתו על תקופה זו מזכיר אדלר שהוא נכח בהופעה הראויה להערצה של ישראל גרודנר שהיה חבר בזמרי ברודי ושחקן מאלתר שזמן קצר לאחר מכן נעשה אחד ממייסדי תיאטרון יידיש המקצועי. הוא סיפר שהיה גם הוא הופך לאחד מזמרי ברודי כמו גרודנר, אלא ש"לא היה לי קול"[17]. חיסרון זה של יכולת לשיר היה גורם מרכזי בכיוון אליו פנתה קריירת המשחק שלו. על פי רוזנפלד: אף על פי שתיאטרון יידיש נשלט זה מכבר על ידי וודוויל ואופרטות "הוא היה שחקן תיאטרון יידיש היחיד שנשען רק על מחזות קלאסיים ותרגומי מחזות אירופאיים מודרניים[18].
סניטר ומפקח
[עריכת קוד מקור | עריכה]פריצתה של המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הביאה אתה גיוס כללי של גברים צעירים. על פי בקשת משפחתו נתן אדלר שוחד כדי שימונה לסניטר, עוזר לחיל הרפואה של הצלב האדום. הוא נבחר על ידי הנסיך ולדימיר פטרוביץ' משרסקי לעבוד בבית חולים גרמני בעיר בנדר, מולדובה כשהוא עוסק בעיקר בחולי טיפוס. בארבעת החודשים ששירת שם, הוא נעשה חביבם של המשפחות היהודיות המבוססות בסביבה, וזכה במדליית זהב על הישגים מצוינים עבור שירותו הקצר לצאר[19].
בחזרתו לאודסה הוא קיבל משרה בחלוקת עיתונים. משרה מכובדת זו דרשה ממנו לקום ב-6 בבוקר, דבר שהתקשה לבצע עקב חיי הלילה שלו. אבל בזכות הקשר לעיתונים הוא שמע, במהרה, שאחת מתוצאות המלחמה הייתה שסוחרים יהודים רבים ומתווכים שהובאו לבוקרשט היוו ברכה לתיאטרון יידיש הצעיר של אברהם גולדפדן שם. שניים ממכריו באודסה – ישראל רוזנברג, נוכל יפה תואר ויעקב ספיבקובסקי, צאצא למשפחה עשירה נעשו שם לשחקנים ואז עזבו את גולדפדן כדי ליסד להקה משלהם כשהם מופיעים ברחבי מולדובה. אדלר כתב אליהם כשהוא מפציר בהם להביא את להקתם לאודסה[20].
אדלר הצליח להשיג המלצה מהנסיך משרסקי ומאברהם מרקוביץ' ברודסקי לקבל משרה כמפקח בשוק עבור מחלקת המידות והמשקלות, תפקיד לא שגרתי ליהודי באותה תקופה. הותק הקטן שלו כפושע זעיר סיפק לו קשרים טובים עם המשטרה. קשרים אלה התבררו כשימושיים כדי להתעלם מבעיות מסוימות עם להקת התיאטרון החדשה וחסרת הרישיון של רוזנברג וספיבקובסקי, בעת שחזרו מרומניה חסרי פרוטה והיו מוכנים להקים להקה באודסה[21].
אדלר שאף להיות שחקן, אך תחילה שירת את הלהקה יותר כמבקר ותאורטיקן כשהוא משתמש בידע הנרחב שלו על התיאטרון הרוסי. ההפקות הראשונות היו מחזותיו של גולדפדן "די באבע מיטן איינקל" (הסבתא והנכד) ושמנדריק. הן היו אמנם הצלחות קופתיות, אבל אדלר מתאר אותן כהצגות בינוניות ודודו ארקה היה מזועזע: "האם זה תיאטרון? לא ילדי זה קרקס"[22]. אדלר הופיע לראשונה כשחקן בלהקה במחזה של גולדפדן סצוציק ומוציק משום שהשחקן שהיה אמור לשחק לא הגיע, ומאוחר יותר בתפקידים קטנים במחזות אחרים מאת גולדפדן[23].
קריירת משחק
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערתה של לולה רוזנפלד שאדלר "נשען לגמרי על מחזות קלאסיים ותרגומים של מחזות אירופאיים מודרניים[18] אינה מדייקת. מצד אחד הוא היה אחראי לגיוסו של יעקב גורדין שהיה המחזאי הנטורליסט הראשון בתיאטרון יידיש והוא גם זכה בהצלחה גדולה בתפקיד הראשי במחזהו של גורדין דער יידישער קעניג ליר (המלך ליר היהודי)[24]. מצד שני הוא לא נמנע מלנצל את מיומנותו כרקדן וביצע, עד שנות החמישים שלו, תפקידים בהם היה צריך לשיר, אף על פי ששירה לא הייתה הצד החזק שלו. סטיבן קפנר, במאמרו: The Yiddish Theater’s Triumph, City Journal, Spring 2004, מצטט את אדלר: "הייתי חלש כזמר. לא היה לי קול טוב ואני מודה שגם אוזן טובה לא הייתה לי. אבל האם זאת הסיבה ששיחקתי במחזות דרמטיים טהורים ולא באופרטות? איני סבור כך. משנותיי המוקדמות נטיתי למחזות בהם השחקן עובד לא עם בדיחות ותנועות קומיות כי אם עם על פי עקרונות האמנות. לא ניסיתי לבדר את הקהל בנפילות, אלא לעורר אותו לרגשות עזים."
רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדלר כתב בזיכרונותיו שהלהט של סוניה אוברלנדר, רעייתו לעתיד, ושל משפחתה לתיאטרון, וכן גם חזונם למה יכול לתיאטרון יידיש להתפתח השאיר אותו במקצוע למרות הקושי בשנים הראשונות של הקריירה שלו כשחקן". כשהיא צוותה על ידי רוזנברג לשחק מול יעקב ספיבקובסקי בתפקיד הראשי באופרטה הקומית השחורה של אברהם גולדפדן בריינדעלע קאָזאַק (בריינדלה הקוזקית) היא הפעילה את השפעתה כדי שאדלר יקבל את תפקיד גוברמן במקום ספיבקובסקי[25]. הצלחתו בתפקיד נקטעה כשהגיעה הידיעה שגולדפדן, שאת מחזותיו העלו בלי קבלת רשות, מגיע עם הלהקה שלו לאודסה. גולדפדן מספר שהוא בא לשם על פי בקשת אביו. אדלר מייחס את המניע לביקורו ל"אויביי" רוזנברג וספיבקובסקי. רוזנברג, שלא היה אף פעם אדם בעל מוסר גבוה, הוציא את להקתו מאודסה כדי להופיע באזור שמסביב. (תוך זמן קצר הוא הגיע להסדר על פיו הוכרה הלהקה שלו באופן רשמי כנספחת ללהקתו של גולדפדן[26].)
אדלר מספר שהוא לקח חופשה מעבודתו כדי להופיע עם להקתו של רוזנברג בחרסון שם הייתה לו הופעה מוצלחת ראשונה כשחקן בתפקיד המאהב מרקוס במחזה המכשפה מאת גולדפדן. הוא נשאר בתפקיד זמן ארוך מדי ואיבד את עבודתו במשרד הממשלתי, וכך הוקלה עליו ההחלטה להפוך לשחקן במשרה מלאה[27]. בלהקתו של נפתלי גולדפדן הוא חווה לראשונה את טעם הכוכבות כאשר אנשים בקישינב חיכו בחצרות לבואם של השחקנים[28]. אפילו המשטרה "התאהבה" בלהקה כשהשוטרים מלבישים את השחקנים במדיהם במסיבות פרועות אחרי ההופעות בזמן שהם עצמם לובשים את בגדי השחקנים[29].
בהיותם בקרמנצ'וג היה אדלר לא מרוצה מהשכר הנמוך אותו קיבלו השחקנים והוא הוביל שביתת שחקנים שלא הצליחה. כשהלהקה התפרקה היו האדלרים בין הבודדים שנשארו עם רוזנברג כדי ליצור להקה חדשה שכללה שחקנית שמאוד התפרסמה מאוחר יותר בשם קני ליפצין[30]. בצ'רניגוב דחה אדלר את ההזדמנות לשחק בהפקה רוסית של בוריס גודונוב. בערך באותו זמן חזר גולדפדן ואחרי שהשתמש בתכסיס מסובך כדי להראות שלרוזנברג אין שום נאמנות כלפיהם הוא העביר אותם ללהקה שלו שבאותו זמן הייתה אמורה לערוך כניסה מרשימה לסנקט פטרבורג[31].
כל זה השתנה עם רציחתו של הצאר אלכסנדר השני. האבל על מותו של הצאר מנע הופעות מבדרות בעיר הבירה. בנוסף לכך נטה האקלים הפוליטי בחדות נגד היהודים. להקתו של גולדפדן הופיעה לזמן מה במינסק, בוברויסק שם הם שיחקו בעיקר בפני חיילים רוסיים ואחרי כן נסעו לויטבסק, שם נאלצו יעקב אדלר ורעייתו ההרה לתבוע את גולדפדן שישלם להם את שכרם. הם עזבו אותו והצטרפו לרוזנברג כשהם משחקים בתיאטרון אוהל בניז'ין. אך מצבם החמיר עוד יותר. היה פוגרום בניז'ין. הלהקה הצליחה להתחמק מפגיעה גופנית בחלקו על ידי כך ששכנעו את הפורעים שהם להקת תיאטרון צרפתי ובחלקו בכך שעשו שימוש נבון בכסף שהאדלרים זכו בו בבית המשפט מגולדפדן[32].
בלודז' שיחק אדלר בהצלחה מרובה את התפקיד הראשי במחזה של קארל גוצקוב אוריאל אקוסטה שהיה ראשון מתוך סדרה של תפקידים בהם הוא פיתח דמות של מה שהוא קרא "היהודי הגדול"[33]. אחרי לודז' הם עברו לז'יטומיר. הם חשבו שמצאו פינה שקטה באימפריה הרוסית שבה" יוכלו להתפרנס" אבל המשקיע שלהם שם, הרטנשטיין, היה לא מוכשר והפסיד את כספו[34]. התוצאות הכספיות של התמוטטות הלהקה שלהם רוככו על ידי סדרה של שלוש הופעות רווחיות בשיתוף פעולה עם להקת התיאטרון הרוסי המקומית. סוניה חזרה לאודסה כדי ללדת את בתה רבקה. אדלר נשאר עוד שישה שבועות בז'יטומיר והיה במין חניכות מאוחרת אצל שני שחקני אופי רוסיים בעלי פרסום ארצי, בוריסוב ופיליפובסקי. עם זאת הוא חזר לאודסה כשהוא חושב שהוא משאיר את התיאטרון מאחוריו[35].
בערוב ימיו, כשהתבונן אחורה על תקופתו כשחקן בלהקות של רוזנברג וגולדפדן ראה אדלר שנים אלה כ"ילדות" הקריירה שלו. הוא מתאר את מחשבותיו לקראת סוף התקופה הזאת: "במשך שלוש שנים נדדתי במערה של המכשפה (המחזה די כישוף-מאכערין) בסמרטוטים של הליצן בשמנדריק ומה באמת ידעתי על המקצוע שלי? ... אם אחזור יום אחד לתיאטרון יידיש לפחות שלא אהיה כל כך בוּר"[36].
כששב לאודסה גילה שאף אחד לא מקבל אותו לעבודה, אלא רק כשחקן. ב-1882 הוא הקים להקה משלו עם קני ליפצין והכניס את רוזנברג כשותף. להקה זו הופיעה ברוסטוב[דרוש מקור][מפני ש...], טאגאנרוג וברחבי ליטא עד דינבורג, לטביה. מטרתו הייתה להביא את הלהקה לסנקט פטרבורג. הם החזירו את מי שהיה מנהלם בעבר חייקל ביין. הם שהו בריגה ב-1883 כאשר הגיעו הידיעות על איסור מוחלט על תיאטרון ביידיש ברוסיה[37].
הלהקה נותרה תקועה בריגה. חייקל ביין חלה ומת. למרות קשיים אחדים הצליחה הלהקה לארגן נסיעה ללונדון בספינת בקר בתמורה לבידור הצוות. בכל אופן, בערך באותו זמן הופיעו מחדש ישראל גרודנר ואשתו אנטה. אדלר רצה לשלב אותם בקבוצה שפניה היו מיועדות ללונדון. לפי אדלר אמר לו רוזנברג, ששיחק רבים מהתפקידים של גרודנר, זה הוא או אני. אדלר ניסה לשכנע אותו לשנות את דעתו ועמד על שיתוף גרודנר בחבורה הנוסעת. אדלר החשיב אותו כאחד מן השחקנים הטובים ביותר בתיאטרון יידיש ונכס גדול לכל הצגה שהם יעלו בלונדון. הוא חש שחסר לרוזנברג עומק כשחקן. הוא ניסה לשכנע את רוזנברג לבוא איתו ללונדון אך זה סירב לזוז מעמדתו[38].
לונדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]על שהותו בלונדון כתב אדלר: "אם נגזר על תיאטרון יידיש שילדותו תהיה ברוסיה ובאמריקה הוא התבגר והצליח, הרי שלונדון הייתה בית הספר שלו[39].
אביו של אדלר כתב מכתב בעברית לנתן מרקוס אדלר קרוב משפחתו שהיה באותה עת הרב הראשי של האימפריה הבריטית, ובו שטח בקשה לסייע לבנו. הרב אדלר שראה ביידיש "ז'רגון" שהתקיים על חשבונן של העברית - שפת התפילה, ושל האנגלית, סירב לסייע. בנוסף חשש הרב שייצוגם של יהודים על הבמה יספק תחמושת לאויבי היהדות[40].
בעת ההיא היה תיאטרון היידיש בלונדון מורכב ממועדוני חובבים. הגעתם של שחקני יידיש מקצועיים מרוסיה תרמה להתמקצעות התיאטרון. בזיכרונותיו הודה אדלר לכמה אנשים שעזרו לו בצורות שונות. בעזרתם של קרובה של סוניה הרמן פידלר – מחזאי, מנצח תזמורת ובמאי – הצליחו בני משפחת אדלר ומשפחת גרודנר לקבל לידם את מועדון רחוב פרסקוט (Prescott Street Club). הם הציגו שם הצגות רציניות בפני קהל שמנה בדרך כלל 150 איש. פידלר כתב את המחזה הקבצן מאודסה על פי מחזה של פליקס פייה (Félix Pyat) "הסמרטוטר מפריס". אדלר כיכב בתפקיד והמשיך לשחק אותו במשך כל הקריירה שלו[41].
חודשיים אחרי כן הוא שיחק בתפקיד אוריאל אקוסטה בתיאטרון הולבורן בפני קהל של 500 איש, כולל "האריסטוקרטיה היהודית מהווסט אנד". אפילו הרב הראשי ובנו (שהחליף אותו בתפקיד) נכחו בהצגה ושניהם, במיוחד הבן התרשמו לטובה. אפילו בעיתונות האנגלית כתבו על ההצגה[42].
בשל התנאים: משחק על במות קטנות עם להקות קהילתיות בהם רוב השחקנים, מלבד הכוכבים עבדו במשך היום והופעות רק בימי שבת בערב ובימי ראשון משום שיהודי לונדון האדוקים לא אפשרו להופיע בימי שישי התרכז אדלר בתיאטרון רציני יותר מכפי שעשה עד אז. אבל אדלר וגרודנר רבו אחרי זמן קצר. הם רבו על אידאולוגיה ועל תפקידים והקרבות המילוליים שלהם גלשו לדיאלוגים על הבמה. בסופו של דבר עזבו הגרודנרים ושיחקו בסדרה של מקומות אחרים, במיוחד בפריז. הם חזרו אחרי כן ללונדון שם נפטר ישראל גרודנר ב-1887[43]. בנובמבר 1885 היה לאדלר תיאטרון משלו: מועדון הנסיך מס' 3 (Prince's Street Club, No. 3) שמומן על ידי קצב בשם דייוויד סמית. היו בו 300 מקומות ישיבה והופיעו בו כל יום מלבד יום שישי. הוא זכה בפרסום גדול הרבה מעבר לשכר המצומצם אותו הרוויח. רוב השחקנים החשובים בתיאטרון יידיש כולל: זיגמונד מוגולסקו, דוד קסלר, אבא שיינגולד, שרה שיינגולד והיינה (לעתיד שרה אדלר) הופיעו שם הופעות אורח כאשר הם עברו בלונדון[44].
אחד מתפקידיו הידועים ביותר של אדלר מתקופה זאת היה כנבל פרנץ מור בעיבודו של הרמן פידלר למחזהו של שילר "השודדים" שהיה המחזה הראשון של שילר בתיאטרון יידיש. במקרה אחד, לפחות, הוא שיחק גם בתפקידים של פרנץ מור ואת גיבור המחזה, אחיו של פרנץ קרל מור. הם לא נפגשים אף פעם במחזה[45].
1886 הייתה שנה קשה מאוד לאדלר. בתו רבקה נפטרה מאסכרה. סוניה נפטרה מדלקת שהחלה בלידת בנם אברהם. באותו זמן הוא ניהל רומן עם אישה צעירה, ג'ניה קייזר שהייתה גם בהריון עם בנו צ'ארלס. אחרי מות אשתו הוא היה מדוכא וויתר על הצעה לעבור לארצות הברית. במקומו נסעו לשם מוגולסקו ופינקל. ב-18 בינואר 1887 קרה אסון במועדון הנסיך כאשר בזמן תרגיל אזעקת אש חשב הקהל שהשרפה אמיתית ובמנוסת הבהלה נהרגו 17 אנשים. כאשר השלטונות קבעו שלא הייתה זאת אשמתו של אדלר והמועדון נפתח מחדש אבל השחקנים התפזרו כבר וגם הקהל לא חזר[46]. הוא כתב: התיאטרון היה כל כך קר, חשוך וריק עד שיכולת לצוד ביציע זאבים[47].
הרומן של אדלר עם ג'ניה נמשך. הוא התחיל גם עם נערת מקהלה מבית דתי, דינה פיינמן. בזיכרונותיו הוא כותב שלג'ניה לא הייתה שום כוונה להתחתן בעוד שאביה של דינה התעקש על חתונה אף על פי שתיעב את אדלר ופקפק בכך שהנישואין יחזיקו מעמד[48]. הוא הציע לדינה נישואין על הבמה וזמן קצר אחרי כן נסע לאמריקה[49].
הגעתו לאמריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעזרת סכום כסף קטן אותו קיבל מקרובו הרב הראשי של בריטניה הוא הצליח לנסוע לאמריקה עם בנו התינוק אברהם, אלכסנדר אוברלנדר ומשפחתו, קני ליפצין והרמן פידלר. בניו יורק התברר להם שאין להם עבודה בתיאטרון של מוגולסקו ופינקל ולא אצל מוריס היינה. הם נסעו לשיקגו ושם נפרדו בשל מריבות על עבודה ותחרות עזה. קני ליפצין הגיעה לניו יורק וחתמה בבית האופרה הרומני של מוגולסקו. אדלר חזר ללונדון[50].
הוא לא נשאר זמן רב בלונדון. אחרי הצלחה גדולה בוורשה, שהייתה אז תחת שלטון אוסטרי, הוא חזר ללונדון באביב של 1889 ואחרי כן נסע שוב לניו יורק. הוא מאוד הצליח שם במחזה אוריאל אקוסטה והצלחה זו נתנה לו בסיס כלכלי להביא לניו יורק את דינה אשתו. נישואיהם לא הצליחו והם נפרדו אם כי שמרו על יחסים ידידותיים. אדלר יצא למסע הופעות עם בוריס טומשבסקי. הם שיחקו בפילדלפיה ושיקגו כאשר הגיע לאוזניהם שמועה על אפשרות להשתלט על תיאטרון פול (Poole's Theater). אדלר חזר לניו יורק. מוגולסקו וקסלר שלא היו מרוצים מהתנאים של היינה הצטרפו אליו וכך הייתה לאדלר הלהקה הטובה ביותר בניו יורק[51]
ניו יורק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההופעה הראשונה של אדלר בניו יורק הייתה בתיאטרון פול במחזה דער אדעסער בעטלער. (הקבצן מאודסה). אדלר חווה שם כישלון חרוץ. בועז יאנג מתאר את שארע: "כאשר המסך ירד בסוף ההצגה היה שקט מושלם בתיאטרון. אוהדי קארפ-פיינמן הלכו מן התיאטרון כמנצחים[52], הקהל מאוכזב. אני ויעקב פ. אדלר, הנשר הגדול, הלכנו הביתה עצובים, מבוזים, מבוישים"[53]. אדלר שינה את שמו של התיאטרון מפול ליוניון (יוניאן טעאטער). הוא ניסה ליצור את תיאטרון היידיש הרציני ביותר שניו יורק ראתה עם הצגות כמו "היהודייה", "שמשון הגדול" מאת זולוטקב ו"קוו ואדיס" מאת סנקביץ'. אבל עם הצלחתו הגדולה של טומשבסקי באופרטה "דוד בן ישי" של משה הורביץ נאלץ תיאטרון יוניון לזנוח את התוכניות האינטלקטואליות שלו ולהתחרות בו כשהוא מעלה אופרטות כמו "יהודית והולופרנס"[54].
אדלר לא היה מרוצה ממצב עניינים זה וחיפש מחזאי שיכתוב מחזות שימצאו חן בעיני הקהל היהודי אבל גם יספק תיאטרון שהוא יוכל להיות גאה לבצע. הוא גייס את יעקב גורדין שהיה כבר מחבר רומנים ידוע ואינטלקטואל שהגיע, זה לא מכבר, לניו יורק מרוסיה והתפרנס בדוחק כעיתונאי ב"ארבייטער צייטונג" שקדם לפארווערטס. המחזה הראשון של גורדין סיביריא היה כישלון מסחרי שגרם למוגולסקו וקסלר לעזוב את הלהקה. לעומת זאת דער יידישער קעניג ליר (המלך ליר היהודי) של גורדין, שבו שיחקו אדלר ורעייתו החדשה שרה בתפקידים הראשיים, זכה להצלחה גדולה עד שנאלצו להעביר את ההצגה לאולם גדול יותר ללונדון[55]. המחזה הזה, שרק השלד שלו נלקח משייקספיר, הביא איתו קהל חדש לתיאטרון יידיש. קהל אינטלקטואלי שעד אז לא הגיע לתיאטרון[56]. "אדלר גרם לנתק היסטורי מתיאטרון שונד בהפקה ובמשחק במחזה סיביריא שהגיע לשיא במחזה דער יידישער קעניג ליר"[57] הראשון שהבין את המגמה החדשה בתיאטרון יידיש היה יעקב אדלר והוא עשה מאמצים שהרוח החדשה תשלוט בבמה[58]. אחרי הצלחת המחזה הבא של גורדין דער ווילדער מענטש (הפרא) כשאדלר בתפקיד הראשי "התחילו גם הכוכבים האחרים: קסלר, ליפצין וברטה קאליש לדרוש מחזות של גורדין. הוא היה איש השעה, קולו של תיאטרון יידיש[59].
בשנים שלאחר מכן שיחק אדלר במחזות רבים של גורדין אבל גם במחזות מאת שייקספיר, שילר, לסינג, ג'ורג' דו מורייה (George du Maurier) ואלכסנדר דיומא הבן וכן של מחזאים מודרניים כמו גורקי, איבסן, שו, גרהרט האופטמן, ויקטור הוגו וליאוניד אנדרייב. לעיתים הועלו מחזות של מחזאים בני הזמן בתיאטרון יידיש זמן רב לפני שהועלו על הבמה באנגלית[60].
אחרי ששיחק בהצלחה את תפקיד שיילוק במחזהו של שייקספיר הסוחר מוונציה על במת תיאטרון יידיש הוא שיחק, שוב, את התפקיד ב-1903 בהצגה בברודוויי שבוימה על ידי ארתור הופקינס. בהפקה זו ביצע אדלר את התפקיד שלו ביידיש בעוד ששאר השחקנים שיחקו באנגלית. הביקורת של הניו יורק טיימס לביצועו של אדלר לא הייתה אוהדת. במיוחד ביקרו את סגנון המשחק הטבעי שלו שהקהל באותו זמן לא ציפה לראות בהפקה של שייקספיר[61]. מצטט ביקורת זאת: "קונספציה מרשימה ומקורית שעוצבה לא רק ממחקר זהיר אלא, מעל הכול, מאהדה גזעית, הערכה אינסטינקטיבית של המניעים העמוקים ביותר של דמות עמוקה ומורכבת זאת". מצוטטות בספר עוד כמה ביקורות, אוהדות ושליליות[62].
בעקבות פרעות קישינב חזר אדלר, לתקופה קצרה למזרח אירופה בקיץ 1903. הוא ניסה לשכנע כמה בני משפחה שונים לבוא לאמריקה. אף על פי שהוא התקבל כגיבור הוא הצליח רק בחלקו לשכנע אנשים לעזוב. אמו, במיוחד, הייתה נחושה לסיים את חייה במקום בו היא חייתה. אביו נפטר כמה שנים קודם לכן. הוא שכנע את אחותו שרה לבוא איתו לאמריקה. בעלה נפטר מהתקף לב ב-1897 והיא גידלה לבד שבעה ילדים. היא היגרה ב-1905[63].
כשחזר לניו יורק חכרו הוא וטומשבסקי את פיפל טעאטער (People's Theater) כשהם מתכוונים להשתמש בו בלילות שונים במשך השבוע. אדלר שהיה תשוש ממסעו לרוסיה לא ניצל את הלילות שלו לעיתים קרובות וטומשבסקי הציע לקנות ממנו ב-10,000$ בתנאי שהוא לא יחזור לשחק בניו יורק. אדלר נעלב מאוד והם לא דיברו במשך כמה חודשים אף על פי שגרו בבניינים סמוכים.
אדלר החליט לבצע את מחזהו של טולסטוי "עצמת האפלה" (Власть тьмы) (ביידיש: מאכט און פינסטערניש) והחליט לתרגם את המחזה בעצמו מרוסית ליידיש. ההצגה הייתה הצלחה גדולה. הצלחה ראשונה של מחזה של טולסטוי בארצות הברית. טומשבסקי שמח מאוד בהצלחתו של אדלר וחברותם התחדשה. אדלר המשיך בהפקות מצליחות של עיבוד לדרמה מאת גורדין ל"התחייה" של טולסטוי ומחזה מקורי של גורדין אן א היים (חסר הבית) שעסק בטרגדיה של משפחת מהגרים באותם זמנים[64].
ב-1904 נבנה תיאטרון גרנד (Grand Theater) בפינת הבאוארי ורחוב קאנאל. היה זה המבנה הראשון בניו יורק שיועד להצגות ביידיש. בערך באותו זמן כתב לינקולן סטיבנס (Lincoln Steffens) מאמר ובו אמר שתיאטרון יידיש בניו יורק מאפיל על התיאטרון באנגלית באיכותו[65].
תור הזהב הזה לא נמשך זמן רב. בשנים 1905–1908 הגיעו חצי מיליון מהגרים יהודים לניו יורק ושוב הייתה דרישה מצד הקהל החדש להצגות קלות יותר. "מנהלי התיאטראות העלו מחזות שפנו לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר[66]. אדלר המשיך עוד בניסיון להפיק תיאטרון רציני. הוא העלה את המחזות של גורדין שלמה חכם (1903), אמתע קראפט (הכוח האמיתי) (1904), מטורף (1905), בו הוא משחק את תפקיד בן ציון אותו הוא מחשיב כתפקיד הטוב ביותר שלו. הוא נאלץ גם לשחק תפקידים באופרטות זולות יותר כדי להתפרנס אבל ב-1906 הוא מעלה שלושה מחזות שהחזירו לו את היוקרה: גרויסער ייד מאת קוברין, אלישע בן-אבויה ודער פרעמדער (הזר) מאת גורדין[67]. אבל בני משפחת טומשבסקי עשו הון בתיאטרון שונד ורק ב-1911 הצליח אדלר להעלות מחזה שזכה בהצלחה קופתית דער לעבעדיקער מת (המת החי) מאת טולסטוי בתרגומו של ליאון קוברין[68]. ב-1920 כשהיה בנופש קיבל שבץ שכמעט וגמר את הקריירה שלו. הוא עוד המשיך להופיע מדי פעם כשהוא מופיע בהצגות שהכנסתן הייתה מיועדת לו בהן שיחק בדרך כלל מערכה אחת מתוך המלך ליר היהודי כשהוא יושב במהלך כל המופע. ב-1924 הוא היה בריא דיו ושיחק את התפקיד הראשי במחזהו של גורדין הזר. הגיבור שם הוא אדם חולה ושבור וכך יכול היה אדלר לשלב את התפקיד עם חולשתו ומצב בריאותו. ב-31 במרץ 1926 הוא התמוטט בפתאומיות ומת כמעט מיד[69].
משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדלר התחתן שלשו פעמים. בתחילה עם סוניה אוברלנדר. אחרי כן עם דינה שטטין (אחרי כן דינה פיינמן) ולבסוף עם שרה אדלר שחייתה אחריו 25 שנים.[70]
בתו המשותפת עם סוניה רבקה נפטרה בגיל 3. סוניה נפטרה מזיהום אחרי לידת בנם אברהם ב-1886[71]. בנו של אברהם אלן אדלר היה התסריטאי של הפלנטה האסורה[72].
בעודו נשוי לסוניה הוא החל רומן עם ג'ניה קייזר וממנה נולד לו בן, שחקן התיאטרון צ'ארלס אדלר, נולד ב-1886[73].
מדינה נולדה בתו סיליה אדלר, שהייתה שחקנית בתיאטרון יידיש.
מאשתו השלישית נולדו לו שישה ילדים. בהם השחקנים הידועים לותר וסטלה אדלר והפחות ידועים ג'יי, פרנסס, ג'וליה ופלורנס.
אחותו שרה אדלר ושבעת ילדיה הגרו לניו יורק ב-1905. אחייניתו פרנסין לרימור נעשתה שחקנית בברודוויי והופיעה גם בסרטים.[74][75]
הערכות עליו כשחקן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליאון קוברין מאפיין את אדלר כשחקן, במאי ואדם: "לאדלר היה סגנון משלו, כמו לכל אמן אמיתי. הוא יצר תמיד אווירה סביבו על הבמה שהייתה שלו, חלק ממנו ורק שלו ... לדעתי הוא נועד לשחק תפקידים של גיבורים קלאסיים. אדם עם גזרה כזאת, פנים כאלה, ראש כזה עם מבט וחיוך, עם יציבה כזאת על הבמה הוא היה חייב לכשף את האנשים ... במאי הוא לא היה ... תמיד הוא עסק בתפקיד שלו ... הוא היה יכול לשחק תפקיד במשך חודשים ובכל הצגה הוסיף משהו חדש, קו חדש, אנחה, צעקה, צחוק. תאורה של מנורה, פוזה חדשה ... הוא תמיד חשב איך לשפר את התפקיד שלו[76].
אברהם קאהאן כותב עליו: הייתה לו עוצמה דרמטית וחוש מלידה לאפקטים דרמטיים. הוא מעולם לא למד לדבר על הבמה בפשטות, בטבעיות. היה זה נגד האופי האמנותי שלו. הייתה לו משיכה למלודרמה הרבה יותר מאשר לדרמה במובן הריאליסטי. אבל הייתה במלודרמטיות שלו תנופה פואטית. ככל שהכרתי אותו יותר כך השתכנעתי שהוא מתאים במיוחד לתפקידים שייקספיריים. בתפקידים כאלה היא הכניס יופי קלאסי[77].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב אדלער, מיין לעבענסבעשרייבונג. דער טהעאטער זשורנאל Vol 1, 1901
- לעקסיקאן פון יידישן טעאטער, כרך א.
- בועז יאנג, מיין לעבן אין טעאטער, ניו יורק: איקוף, 1950.
- בעסי טהאמאשעווסקי, מיין לעבענס געשיכטע: דיא ליידען און פריידען פון א אידישער סטאר אקטריסע. ניו יארק: ווארהייט, 1916.
- ב. גארין, די געשיכטע פון אידישען טהעאטער: צוויי טויזענט יאהר טהעאטער ביי אידען, באנד 2. ניו יארק, 1923.
- קלמן מרמר, יעקב גארדין. ניו יארק: איקוף פארלאג, 1953.
- Adler, Jacob, A Life on the Stage: A Memoir, translated and with commentary by Lulla Rosenfeld, Knopf, New York, 1999, ISBN 0-679-41351-0
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב אדלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 IMDb biography
- ^ Nahshon 2001
- ^ 1 2 3 4 Rosenfeld 1977
- ^ Adler 1999 p.98–102, 108, 114 et. seq. 222-225.
- ^ Adler 1999, p.232–321.
- ^ Adler 1999, p.200–209, 321–325
- ^ Stella Adler biography, Stella Adler Studio of Acting (official site). Accessed September 29, 2006.
- ^ אדלר, עמ' 5, 7, 10-9, עמ' 33 על ייחוסו ככהן.
- ^ אדלר, עמ' 11–13, .18
- ^ אדלר, עמ' 7-6.
- ^ אדלר, עמ' .13-14
- ^ אדלר, עמ' 19.
- ^ אדלר, עמ' 22-19; שם, עמ' 22 על יענקלה קאלוטשניק.
- ^ אדלר, עמ' 24-22.
- ^ אדלר, עמ' 25, 29, 31.
- ^ אדלר, עמ' 35-32.
- ^ אדלר, עמ' 36.
- ^ 1 2 Lulla Rosenfeld, "The Yiddish", New York Times, June 12, 1977. p. 205. (The quotation is in a continuation on p. 36.)
- ^ אדלר, עמ' 53-43.
- ^ אדלר, עמ' 54–55, 61-59.
- ^ אדלר, עמ' 71–73, 85-84.
- ^ אדלר, עמ' 76–97, במיוחד 82, 96.
- ^ יעקב אדלר, מיין לעבענסבעשרייבונג, נו' 4, עמ' 5-4.
- ^ אדלר, עמ' 325-321.
- ^ אדלר, עמ' 102-98.
- ^ אדלר, עמ' 104, 118.
- ^ אדלר, עמ' 107, 111.
- ^ לעקסיקאן, באנד א, עמ' 15.
- ^ אדלר, עמ' 124.
- ^ אדלר, עמ' 157-138.
- ^ אדלר, עמ' 170-168.
- ^ אדלר, עמ' 172, 197-192.
- ^ אדלר, עמ' 209-200.
- ^ אדלר, עמ' 216-215.
- ^ אדלר, עמ' 220-218.
- ^ אדלר, עמ' 218.
- ^ אדלר, עמ' 225-222.
- ^ אדלר, עמ' 93, 229-225.
- ^ אדלר, עמ' 256.
- ^ אדלר, עמ' 236-232.
- ^ אדלר, עמ' 246-239.
- ^ אדלר, עמ' 246–247, 257.
- ^ אדלר, עמ' 251-248.
- ^ אדלר, עמ' 265–266, 268.
- ^ אדלר, עמ' 283-282.
- ^ לעקסיקאן, עמ' 18.
- ^ אדלר, עמ' 284–299. אדלר לא מזכיר את ג'ניה בשמה. מתרגמת הספר רוזנפלד עושה זאת.
- ^ אדלר, עמ' 292–293, 304-300.
- ^ לעקסיקאן, באנד 6, עמ' 5241.
- ^ אדלר, עמ' 299–301, 309-305.
- ^ אדלר, עמ' 315-313.
- ^ יאנג מספר בספרו שלכל שחקן היה מחנה אוהדים שנלחמו זה בזה, עמ' 66-61.
- ^ יאנג, עמ' 65
- ^ אדלר, עמ' 321-316.
- ^ אדלר, עמ' 325.
- ^ קלמן מרמר, עמ' 70-67.
- ^ Jewish Women in America, p. 18
- ^ ב. גארין, באנד 2, עמ' 125-124.
- ^ אדלר, עמ' 326.
- ^ אדלר, עמ' 331-329.
- ^ אדלר, עמ' 349.
- ^ אדלר, עמ' 350. אותה הפקה חודשה שנתיים מאוחר יותר.
- ^ אדלר, עמ' 350.
- ^ אדלר, עמ' 353–355, 359.
- ^ אדלר, עמ' 359, 361.
- ^ מרמר, כמ' 112-110.
- ^ לעקסיקאן, עמ' 23
- ^ לעקסיקאן, עמ' 23.
- ^ אדלר, עמ' 230, 378-372 (פרשנות המתרגמת).
- ^ אדלר, לאורך הספר ובמיוחד עמ' 152–154, 261, 295-294, 314, 323.
- ^ Adler 1999, p.284–286
- ^ אדלר, עמ' 386.
- ^ אדלר, עמ' 291.
- ^ פרנסין לרימור במסד הנתונים IBDB (באנגלית)
- ^
פרנסין לרימור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ לעקסיקאן, עמ' 25-24
- ^ לעקסיקאן, עמ' 25.
