ליאור שליין

ליאור שליין
לידה 1 ביולי 1978 (בן 46)
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1997
עיסוק קומיקאי, סאטיריקן ומנחה טלוויזיה
בת זוג מרב מיכאלי
מספר צאצאים 2
קישורים חיצוניים
פייסבוק lior.schleien
טוויטר liorschleien
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ליאור מרדכי שְׁלַיין (נולד ב-1 ביולי 1978) הוא סאטיריקן, עיתונאי, סופר, קומיקאי ומנחה טלוויזיה ישראלי, זוכה חמישה פרסי אקדמיה לטלוויזיה, ובעל אות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון משנת 2016. מייסד ומנחה בערוץ רלוונט, פינה בשם "צוות שליין".

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליין נולד בתל אביב. אחותו נויה היא אמנית כלי הקשה. הוא בוגר בית הספר היסודי "גרץ" בפרויקט המחוננים, ותיכון עירוני ד' עם בגרות במגמת מתמטיקה-פיזיקה. את שירותו הצבאי עשה ככתב צבאי וראש מערכת החדשות בביטאון חיל האוויר. הוא בעל תואר שני במשפטים בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2001, עם סיום שירותו הצבאי, החל לכתוב את המדור הסאטירי "סוף הדרך" בעיתון "מעריב" יחד עם ארז בן-ארי ועמרי מרכוס. המדור פורסם בעיתון מדי יום שישי, במשך חמש שנים.

בשנים 2002–2003 הופיע שליין בתוכנית האירוח של יאיר לפיד בה הגיש פינה סאטירית, ולאחר מכן כתב לפיילוט של תוכנית הבידור "ארץ נהדרת", והיה חבר בצוות הכותבים בעונתה הראשונה.

בשנת 2004 יצר את תוכנית הסאטירה "משחק מכור", ששודרה במשך 4 עונות בערוץ 2 במסגרת שידורי הזכיינית רשת. שליין גם שימש כעורך הראשי של התוכנית לצדו של אבי כהן, והיה אחד משלושת המשתתפים הקבועים בה, לצד עינב גלילי וגורי אלפי.

באפריל 2006 יצר, יחד עם כהן ואלפי, את סרט הטלוויזיה "משחק מלוכלך", שתיעד כביכול את הנעשה מאחורי הקלעים של "משחק מכור". הסרט שודר בזכיינית "רשת", ונחשב לחלוץ בז'אנר המוקומנטרי בישראל.

באפריל 2006 גם יצר, ערך והנחה את תוכנית הבידור "גריל", אשר שודרה גם היא בזכיינית "רשת". ביולי אותה שנה, ערך והגיש את "רצועת הביטחון", סדרת תוכניות מיוחדת שליוותה את מלחמת לבנון השנייה. בין המשתתפים הקבועים בתוכנית היו שלמה בר-אבא, ספי ריבלין, גורי אלפי ושי אביבי.

בדצמבר 2006, החל שליין להנחות את תוכנית הלייט נייט "הלילה עם ליאור שליין" בערוץ 10. התוכנית שודרה למעלה מ-600 פעם, שיא ישראלי שנשמר עד היום, וזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתוכנית האירוח הטובה ביותר. התוכנית ירדה מהמסך לקראת סוף 2009, עם חזרתו של שליין ל"רשת".

ליאור שליין, נובמבר 2007

באפריל 2007 השתתף בסדרה הדוקומנטרית "על החיים ועל המוות", שיצר אייל דורון ושודרה בערוץ 10. בסדרה חקרו מספר ידוענים, ביניהם מיקי חיימוביץ' ושי אביבי, את נושא המוות מזוויות שונות, כשהפרק שהוביל שליין צולם באנגלית ברחבי ארצות הברית[1].

בשנת 2008 יצא עם גורי אלפי למסע עם שבט אינואיטים בקוטב הצפוני, במסגרת העונה השלישית של התוכנית "פעם בחיים", ששודרה ב-yes ובשידורי קשת.

בסוף אותה שנה, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, יצר, ערך והנחה את תוכנית הסאטירה "עד הבחירות זה יעבור" בערוץ 10.

בדצמבר 2011 שליין יזם והנחה אירוע מחאה יוצא דופן שזכה לכותרת "מתי יבוא שוטר? - מסיבת סיום חופש הביטוי". במסגרת האירוע, שנערך בתל אביב, התאספו קומיקאים ואנשי תקשורת כדי למחות נגד הצעות חוק שנועדו להגביל את חופש הביטוי. במאי 2013, באותו אולם, ערך ערב מחאה נוסף: "יאיר אייד – מופע התרמה להצלת משרד האוצר ולסגירת הגרעון של ישראל".

בשנת 2013 נבחר על ידי עיתון "הארץ" למקום הרביעי ברשימת המשפיעים ביותר על הטלוויזיה הישראלית[2].

ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן, יצר והגיש את "שיהיה לנו בהצלחה"[3] – סדרת מונולוגים סאטיריים-אקטואליים בה הביע את דעתו על האירועים שליוו את הלחימה, ושודרה באתר "וואלה!".

גב האומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שליין (במרכז) מארח את בת זוגו ח"כ מרב מיכאלי (מימינו), ב"גב האומה", 2015

ב-2010 שב שליין לזכיינית ערוץ 2 "רשת", ויצר את תוכנית הסאטירה "מצב האומה". לצדו של שליין, כעורך ומנחה התוכנית, הפאנליסטים הקבועים היו אורנה בנאי וגורי אלפי, ומאז העונה הרביעית גם עינב גלילי. התוכנית זכתה פעמיים בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתוכנית הבידור הטובה ביותר, בשנים 2012 ו-2013.

"מצב האומה", פרט לזכייה בפרסים ולהצלחתה בטבלאות הרייטינג, נודעה גם בזכות מספר אירועים מיוחדים. בספטמבר 2011, ערב ההכרזה המתוכננת על מדינה פלסטינית באו"ם, יזם שליין תוכנית מיוחדת של "מצב האומה" בהיכל התרבות אריאל, אולם שנודע כשנוי במחלוקת בשל התנגדות של אמנים רבים להופיע בו. בינואר 2014 הופיע שליין, יחד עם חבריו ל"מצב האומה", בניו יורק, מול קהל של מאות ישראלים. במופע, ששודר כספיישל פתיחת העונה השביעית של "מצב האומה", השתתפה גם הקומיקאית האמריקאית ג'ואן ריברס. לקראת סיום אותה עונה, במרץ 2014, הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו להתארח ב"מצב האומה", בראיון ראשון מסוגו בטלוויזיה הישראלית.

שליין המשיך לערוך ולהגיש את התוכנית גם כשעברה לערוץ 10 בשנת 2015 בשם "גב האומה" שזכתה גם כן בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתואר "תוכנית הסאטירה והמערכונים הטובה ביותר".

בדצמבר 2012 הודיעה "רשת" לשליין על כוונתה להפסיק את שידורי "מצב האומה" במהלך עונת הבחירות לכנסת ה-19, אך חזרה בה בעקבות לחץ ציבורי[4]. בינואר 2015, בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת ה-20, שוב הוחלט על הורדת התוכנית. בעקבות החלטה זאת, שליין והמערכת העבירו את התוכנית לערוץ עשר[5], שם החלה להיות משודרת בשם "גב האומה". בשנת 2019, עם מיזוג ערוץ 10 לתוך ערוץ 13, חזרה התוכנית לשדר תחת הזכיינית רשת. בשנת 2020 פוטר ליאור שליין מגב האומה בערוץ 13. שליין הגיש תביעה של 30 מיליון שקלים נגד רשת בגין ביטול החוזה איתו והורדת תוכניתו "גב האומה" מהמסך[6].

מאז הקמת ממשלת ישראל השלושים וארבע הפכה "גב האומה" לגורם משפיע לא רק בתקשורת אלא גם בפוליטיקה הישראלית. שרים בכירים דוגמת נפתלי בנט וגלעד ארדן, וגורמים נוספים בקואליציה כגון חברי הכנסת ישראל אייכלר ומאיר פרוש, התבטאו בפומבי נגד שליין ונגד התוכנית. המעבר לערוץ עשר למרות הניסיון של חפץ להוריד את התוכנית, והביקורת החדה והנוקבת המושמעת מדי שבוע ב"גב האומה", משכו אש גם לכיוונו של שליין.

בנובמבר 2017 פרסם אתר "mako" כתבה על תנאי ההעסקה בתוכנית טלוויזיה "גב האומה" ועל מנחה ועורך התוכנית שליין[7], ובה טענות רבות של עובדים לשעבר (כמעט כולם ללא ציון שמם), לגבי דפוס העסקה פוגעני. שליין טען כי הכתבה היא ניסיון השתקה, כנקמה על הביקורת שמתח ב"גב האומה" על היחס לנשים בקשת, הן על המסך והן מאחורי הקלעים, בעקבות פרשת אלכס גלעדי ותגובתו של מנכ"ל קשת אבי ניר לפרשה[8]. אנשי "קשת" טענו בתגובה כי על אף שהכתבה פורסמה לאחר הביקורת ב"גב האומה" ההתכתבות עליה קדמה לה[9], רבים מעובדיו של שליין לאורך השנים התייצבו לצידו[7]. ביוני 2018 פורסם כי שליין הגיש תביעת לשון הרע בסך חצי מיליון שקלים נגד אחד מכותבי התוכנית לשעבר, התסריטאי עופר קניספל. לטענת שליין, קניספל משמיץ אותו ללא הרף בפייסבוק וברדיו כחלק מ"מסע נקמה אובססיבי" נגדו לאחר שפוטר[10]. בפסק דין שניתן ב-3 באוגוסט 2020 נדרש קניספל להתנצל לאחר שנקבע כי שיקר, והתנצלותו תופיע בראש דף הפייסבוק שלו למשך שנה אחת (עד אוגוסט 2021)[11].

במרץ 2018 נחשף ב"ידיעות אחרונות" כי מקורבו של נתניהו, ניר חפץ, הפעיל לחץ על בעלי "רשת" להפסיק את שידורי התוכנית, וכי בעקבות מידע מוקדם ודיסקרטי שהיה ברשותו אודות ירידת התוכנית מ"רשת", ועל מעברה הצפוי לערוץ עשר, לחץ על מנכ"ל ערוץ עשר שלא לאפשר את שידור התוכנית בערוץ בטענה כי מובעות בה עמדות כנגד ראש הממשלה. הן "רשת" וערוץ 10 הכחישו את הידיעה[12]. שליין רמז על המהלך באחד ממונולוגיו בתוכנית לפני שהעניין פורסם.

בקיץ 2020 הודיעה "רשת 13" לחברת "אלבינו הפקות", אשר הפיקה את התכנית בהגשתו של שליין מאז 2017 (בימים שבהם ערוץ 10 פעל בנפרד מ"רשת") כי החוזה עמה מבוטל ותוכניתו של שליין הגיעה לסיומה. שליין ואלבינו הגישו תביעה נגד רשת בסך 45 מיליון ש"ח בגין הפרת החוזה[13]. חברת רשת שילמה לשליין פיצוי של 9 מיליון ש"ח[14].

צוות שליין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2023 הודיע שליין על תוכנית חדשה בשם צוות שליין בסטרימינג החדש "רלוונט" תחת בית היוצר של ניר צוק. צוק מצטרף לחברה אותה הקימו שליין ומודי פרידמן (ממקימי קשת, לשעבר מנכ"ל RGE ויו"ר ערוץ 10) בשם "פרי הדר תקשורת" שנפתחה בשנה שעברה, וצוק הוא המממן הראשי והיחידי בחברה[15][16].

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליין נודע באהבתו לספורט, בין השאר כאוהד מכבי תל אביב בכדורסל ובכדורגל. בצעירותו שיחק כדורסל וטניס באופן תחרותי, והוא בוגר קורס מדריכי טניס במכון וינגייט.

בת זוגו משנת 2007 היא חברת הכנסת מרב מיכאלי, והם גרים בתל אביב. על פי עדותו של שליין, השניים מתגוררים באותו בניין אך בדירות נפרדות, כאשר דירתו של שליין נמצאת קומה מעל זו של מיכאלי. לזוג שני בנים, אורי ואלון, שנולדו בהליך פונדקאות ב-2021 ו-2023[17].

שליין מחזיק בעמדות ליברליות ומזוהה עם השמאל הפוליטי בישראל, תומך ברעיונות שתי מדינות לשני עמים[דרוש מקור], הפרדת הדת מהמדינה, פמיניזם, בשוק חופשי ובקפיטליזם[דרוש מקור]. הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט, ונמנה עם מבקריו של בנימין נתניהו ומצביעי הימין.

מועמדויות ופרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2017 ייצג את ישראל בכנס הראשון של קרן אובמה של המנהיגים הצעירים המשפיעים בעולם[18]. עוד קודם לכך, ב-2016 הוכר כאביר איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון בתחום תרבות וחינוך[19]. בשנת 2013 נבחר על ידי עיתון "הארץ" למקום הרביעי ברשימת המשפיעים ביותר על הטלוויזיה הישראלית, ובשנת 2015 נבחר למקום השביעי ברשימת המשפיעים בתרבות של המגזין "ליברל".

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מדריך לישראלי המתחיל, הוצאה פרטית (2022)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליאור שליין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רתם קלינה, אל המוות הישרנו מבט, באתר nrg‏, 1 במרץ 2007
    מירב קריסטל, מיקי חיימוביץ' וליאור שליין בסדרה על המוות, באתר ynet, 1 במרץ 2007
  2. ^ אתר למנויים בלבד המשפיעים בטלוויזיה הישראלית, באתר הארץ, 31 ביולי 2013
  3. ^ המבצע נערך במהלך פגרת "מצב האומה" אך הקטעים נערכו בשיתוף מערכת התוכנית הקבועה.
  4. ^ "מצב האומה" יורדת מהאוויר לפני סוף העונה, הצופים זועמים, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2012
  5. ^ רגע לפני הבחירות: "מצב האומה" עוברת לערוץ 10, באתר ‏מאקו‏, 8 בינואר 2015
  6. ^ ענת ביין-לובוביץ', ‏ליאור שליין דורש מ"רשת 13" תשלום של 45 מיליון שקל, באתר גלובס, 25 באוגוסט 2020
  7. ^ 1 2 יאנה פבזנר, ‏לא מצחיק, באתר ‏מאקו‏, 30 בנובמבר 2017
  8. ^ שליין נגד מאקו: "ביקשו מעשרות אנשים שעבדו לצדי לטנף עלי", באתר מעריב אונליין, 30 בנובמבר 2017
  9. ^ אביב הורביץ, ‏מילה של שליין, באתר ‏מאקו‏, 7 בדצמבר 2017
  10. ^ שגיא בן נון‏, "במקום שליאור שליין ייעלם בבושה, הוא מגיש נגדי תביעת השתקה", באתר וואלה, 26 ביוני 2018
  11. ^ ענת ביין-לובוביץ', ‏ניצחון לליאור שליין: התסריטאי שהאשים אותו בהתעמרות - יתנצל, באתר גלובס, 3 באוגוסט 2020
  12. ^ רז שכניק, מסר לאומה, באתר ynet, 7 במרץ 2018
  13. ^ ליטל דוברוביצקי, רשת 13 לבית המשפט: "ליאור שליין התברר כטאלנט בינוני", באתר כלכליסט, 5 באוקטובר 2020
  14. ^ יהודה לוינגר, ליאור שליין יקבל 9 מיליון שקל מרשת על ביטול התכנית "גב האומה", באתר אייס, 24 בדצמבר 2020
  15. ^ דרמה בטלוויזיה: ליאור שליין חוזר בתכנית חדשה, באתר אייס, 18 ביולי 2023
  16. ^ ליאור שליין מכריז על שובו לטלוויזיה בתוכנית חדשה - "צוות שליין", באתר וואלה, 18 ביולי 2023
  17. ^ מיכאל האוזר טוב, שרת התחבורה מיכאלי: טסתי לארה"ב כדי להביא ילד בהליך פונדקאות, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2021
  18. ^ איתמר אייכנר, המנהיגים הצעירים: שלושת הישראלים שבחר אובמה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2017
  19. ^ אבירי איכות השלטון(הקישור אינו פעיל, 25.8.2021) אגודת העיתונאים בתל אביב, 25 באוקטובר 2016