![]() | |
לידה |
13 בנובמבר 1952 ברצלונה, ספרד ![]() |
---|---|
פטירה |
5 ביולי 1998 (בגיל 45) ברצלונה, ספרד ![]() |
שם לידה |
Maria Mercè Marçal i Serra ![]() |
מדינה |
ספרד ![]() |
מקום קבורה |
Ivars d'Urgell ![]() |
מקום לימודים |
אוניברסיטת ברצלונה ![]() |
שפות היצירה |
קטלאנית, ספרדית ![]() |
בן או בת זוג | |
צאצאים |
Heura Marçal ![]() |
פרסים והוקרה | |
![]() ![]() |
מריה מֶרסֵה מַרסָל אי סֶרָה[1] (איווארס ד'אוּרזֶ'ל, פְּלָה ד'אורז'ל, 13 בנובמבר 1952 – ברצלונה, 5 ביולי 1998)[2] הייתה משוררת, חברה במוסד ללימודים קטלאניים, קריינית, עורכת, מתרגמת קטלאנית. השתמשה בשם העט מריה-מרסה מרסל.[2] בנוסף, הייתה פעילה פוליטית, תרבותית ופמיניסטית.
מרסה נולדה בברצלונה[3] וימי ילדותה עברו עליה באיווארס ד'אוּרזֶ'ל, בפְּלָה ד'אורז'ל. העובדה כי גדלה וחיה באזור כפרי השפיעה על מרסל. המסורת העממית, אוצר המילים, הדימויים, התמונות והתפניות הלשוניות באו לידי ביטוי ביצירתה, והיא הקפידה תמיד לשמור על קשר אמיץ עם הארץ ועם תרבותה העממית.[4]
בשנת 1963 החלה ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת ליידה. בתקופה זו, כתבה את ספרה הראשון בקטלאנית. בשנת 1969 עקרה לברצלונה כדי ללמוד פילולוגיה קלאסית באוניברסיטת ברצלונה. בשנת 1975 סיימה את לימודיה. בתקופת לימודיה באוניברסיטה החלה בפעילות פוליטית.[3] עוד לפני סיום לימודיה, החלה להעביר שיעורי קטלאנית, במסגרת פעילות אנטי-פרנקיסטית בסן בּוֹי דה לְיוּבֶּרְגָט (Sant Boi de Llobregat).[5]
בשנות השבעים נכנסה מרסל לעולם הספרות והחלה מתרכזת יותר ויותר באקטיביזם פוליטי ובפמיניזם. בשנת 1972 נישאה לחברהּ ללימודים המשורר רמון פינְיוֹל אי בַּלסָק (Ramon Pinyol i Balasch), ממנו נפרדה בשנת 1976. באותה שנה, זכתה בפרס קַרלָס ריבָּה לשירה על ספר שיריה הראשון "מאורת הסהר" Cau de llunes, שפורסם בשנה שלאחר מכן. בשנת 1979 פרסמה את הספר "מכשפת היגון" (Bruixa de dol).
בשנת 1980 עמדה בהצלחה במבחני הוראת השפה והתרבות הקטלאנית לתלמידי תיכון ולימדה בתיכון מָרַגָל (Maragall) בברצלונה. שנים מאוחר יותר, לימדה בתיכון ז'ואן בּוּסקָה (l'Institut Joan Boscà). בשנת 1980 ילדה את בִּתהּ אייבי.[6] היא החליטה להתמודד עם האימהות לבד והקדישה לבתה מספר שירים (כגון: לבחור). בשנת 1982 פרסמה את ספר השירים "מלח פתוח" Sal oberta, אוסף שירים העוסקים בהיריון ובלידת בתהּ. ספרה "ארץ לעולם לא" Terra de mai[6], שיצא לאור גם הוא בשנת 1982 ולא פורסם עד אז בספרות הקטלאנית, עוסק בנושא אהבת נשים. בשנת 1985 פרסמה את הספר "האחות, הזרה"La germana, l'estrangera. הספר האחרון שפרסמה בימי חייה "הפשרה", Desglaç, עוסק באבל על מות אביה.[5] במהלך שנות השמונים, למדה מרסל ותרגמה יצירות של משוררים וסופרים שונים. היא כתבה את ספר הרומן היחיד שלה La passió segons Renée Vivien.