אבישי ברוורמן, 2013 | |||||
לידה |
15 בינואר 1948 (בן 76) רמת גן, פלשתינה (א"י) | ||||
---|---|---|---|---|---|
מדינה | ישראל | ||||
השכלה | אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת סטנפורד | ||||
מפלגה | מפלגת העבודה הישראלית | ||||
סיעה | עבודה-מימד, העבודה | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
אבישי ברוורמן (נולד ב-15 בינואר 1948) הוא פרופסור לכלכלה, פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. לאחר מילוי תפקידים בכירים ככלכלן בבנק העולמי, כיהן כנשיא החמישי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (1990–2006). כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה (2006–2015), שימש כשר לענייני המיעוטים, יו"ר ועדת הכלכלה ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת. חתן פרס ישראל לשנת תש"ף 2020 על מפעל חיים, על פועלו כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון.[1]
ברוורמן נולד ברמת גן. אביו, יעקב, יליד פולין, היה נגר ואימו, שרה, ילידת ליטא, הייתה גננת. סיים את לימודיו התיכוניים בתיכון בליך ברמת גן שם היה קפטן נבחרת הכדורסל. ב-1968 סיים לימודי תואר ראשון בהצטיינות יתירה בכלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית, ולאחר מכן שירת כקצין בדרגת סגן ועסק בניתוח מערכות. למד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב והמשיך את לימודיו לדוקטורט בכלכלה, בהנחייתו של פרופ' ג'וזף שטיגליץ, באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה.
עם קבלת תואר דוקטור ב-1976, הצטרף לבנק העולמי בוושינגטון שבארצות הברית ושירת שם 14 שנה ככלכלן בכיר ומנהל חטיבה. במהלך אותן שנים הוביל מדיניות, מחקרים ותוכניות לפיתוח בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה, במזרח התיכון ובמזרח אירופה. בתפקידו האחרון הופקד על המדיניות החקלאית של הבנק. במשך שנים אלו פרסם מאמרים רבים וערך ספרים העוסקים בנושאים הקשורים בכלכלת פיתוח, כלכלה חקלאית, ארגון תעשייתי, מדיניות ציבורית וניהול משאבים ומקורות מים.
באוקטובר 1990 התמנה לנשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכיהן בתפקיד 16 שנים. באוניברסיטה למדו אז כ-5,700 סטודנטים ובנאומו הראשון כנשיא הכריז כי האוניברסיטה תגדל משמעותית תחת שלושה עקרונות: מצוינות במחקר, פתיחת האוניברסיטה לאוכלוסיות מוחלשות, ובניית פארק טכנולוגי־תעסוקתי.[2] בתקופת כהונתו הוקמו מכוני מחקר, בהם בית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים, המכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב על שם משפחת דה־פיצ'וטו ומכון אילזה כץ למדע וטכנולוגיה בתחום הננו־מטרי, וכן קרן לקידום מצוינות במחקר על שם הווארד ולוטי מרקוס ששוויה כ־450 מיליון דולר.[3] ברוורמן גייס תמיכה גדולה מממשלת גרמניה למכונים לחקר המדבר בשדה בוקר, על שטח הצמוד לאוניברסיטה יזם הקמת פארק תעשיות והביא אליו את חברת התקשורת "דויטשה טלקום". כמו כן גייס תרומות מיוחדות לבניית תחנת רכבת וגשר, שחיברו את האוניברסיטה והפארק למרכז הארץ. בסוף כהונתו למדו באוניברסיטה כ-18,000 סטודנטים, בהם כ-400 סטודנטים מהפזורה הבדואית.
בשנים 1991–2005 כיהן שלוש פעמים כראש ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), היה חבר הוועדה הציבורית לבחירת דירקטורים לבנקים (1993), שימש יו"ר פרס ירושלים לספרות (2003), יו"ר הוועדה לרפורמה במילואים במינוי שר הביטחון (2005) ודירקטור מטעם הציבור בחברות מכתשים אגן, חברה לישראל, אי־די־בי פיתוח ומפעלי ים המלח.
במרץ 2005 התבקש ברוורמן לשמש כמגשר בסכסוך שהתגלה בין המפעלים באזור התעשייה רמת חובב שבנגב, לבין המשרד להגנת הסביבה, בנוגע לדרישות החדשות לטיפול בשפכים התעשייתיים שפרסם המשרד. המפעלים טענו כי מדובר בדרישות בלתי סבירות והגישו עתירה לבית המשפט כנגד המשרד להגנת הסביבה. הארגונים הסביבתיים "נגב בר-קיימא" ו"אדם טבע ודין" הצטרפו לעתירה כמשיבים. לאחר חקר הנושא וקבלת חוות דעות מקצועיות ממומחים מהארץ ומחו"ל, ברוורמן יחד עם ד"ר אהרון זהר, הציעו פתרון שהתקבל על כל הצדדים, כולל הארגונים הסביבתיים. הפתרון אפשר גם את הקמת קריית ההדרכה על שם האלוף אריאל שרון (עיר הבה"דים) בצומת הנגב, המרוחק כ-10 ק"מ מרמת חובב, לאחר שנקבע ששפכי המפעלים לא יסכנו את בריאות החיילים.[4]
ב-1991 יזם הבנק העולמי סדרת מחקרים שיעריכו את צורכי המים בארצות שסביב אגן הירדן. החלק הישראלי של המחקר הוטל על ברוורמן.[5] במחקר השתתפו גורמים שונים בישראל בהם חברת תה"ל, משרד הביטחון ומומחי מים המובילים בישראל ונוהל על ידי נחמיה חסיד. מסקנות המחקר[6] הוגשו לבנק העולמי באוגוסט 1994 והמליצו על פיתוח טכנולוגיית להתפלת מי ים ועל טיהור שפכים, זאת על מנת לספק את צורכי המים של ישראל ושטחי יו"ש בהתאם לגידול הצפוי באוכלוסייה. נכון להיום הדוח הזה מיושם כמעט במלואו,[7] הוא שימש את מתכנני המים וגם את נושאי המשא ומתן עם ממלכת ירדן והפלסטינים.
בנובמבר 2005 הצטרף למפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ[8]. בינואר 2006 נבחר למקום הרביעי ברשימת עבודה-מימד, ונבחר לכנסת ה-17. כיהן כחבר בוועדת הכספים והכלכלה וכיושב ראש השדולה למען הגמלאים, ומ-23 ביולי 2008 עד סוף כהונת הכנסת ה-17 כיהן כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת[9]. בראשותו אישרה הוועדה את "רשת הביטחון לחוסכים" כחלק מההתמודדות עם שחיקת החסכונות ודאגה לציבור הגמלאים בישראל[10]. לאחר קביעת מועד הבחירות לראשות מפלגת העבודה ל-26 במאי 2007, החליט לתמוך בעמי אילון לתפקיד זה[11]. בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום הרביעי ברשימת העבודה לכנסת.
לאחר הבחירות לכנסת ה-18 היה בין המתנגדים לכניסת מפלגת העבודה לממשלה בראשות בנימין נתניהו.[12] אולם לאחר שמפלגת העבודה החליטה להצטרף לממשלה, מונה לשר לענייני המיעוטים בממשלה ה-32[13]. בתפקיד זה שם ברוורמן דגש על קידום יוזמות כלכליות ופיתוח כלכלי בקרב אוכלוסיות המיעוטים בישראל. בשנת 2010 יזם והגיש לאישור הממשלה תוכנית רב שנתית בעלות כוללת של 800 מיליון ₪, שתכליתה קידום יוזמות כלכליות ופיתוח תשתיתי וכלכלי ביישובי המיעוטים. ברוורמן פעל גם לקידום תוכנית להקצאת 305 מיליון ש"ח למען סטודנטים ערבים ולהענקת 1,600 מלגות לסטודנטים בדואים מצטיינים, השקיע בקידום מעבדות לצורך מחקר ביישובי המשולש וסייע להקמת מרכז מחקר ופיתוח ארצי לאוכלוסיית הדרוזים בישראל. בנוסף קידם את התוכנית "מחשב לכל ילד" ותוכנית "אוטו ספר" שעיקרה עידוד הקריאה וההשכלה בקרב יישובי הבדואים. כמו כן פעל להכללת 40% מאוכלוסיית המיעוטים בישראל במפת העדיפות הלאומית.
ב-17 בינואר 2011 התפטר מתפקידו כשר, בעקבות פרישת מפלגת העבודה מהקואליציה[14][15].
לקראת הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה בספטמבר 2011 תמך ברוורמן במועמדותה של שלי יחימוביץ'. הוא הוצב במקום התשיעי ברשימת העבודה בבחירות לכנסת התשע עשרה וב-2013 מונה ליו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת[16]. ועדת הכלכלה ברשותו העלתה על סדר היום את נושא מונופול הגז הטבעי ודרשה מהממונה על ההגבלים העסקים להטיל פיקוח על מחירי הגז.[17] במסגרת פועלו כיו"ר הוועדה נשא באחריות לרפורמות בתחומי המסחר והתעשייה, התחבורה, התקשורת, הגנת הצרכן ועוד. כמו כן הוא העלה לסדר היום את הצורך בתכנון כלכלי לטווח ארוך, הצורך בבניית מסגרות לחינוך תעשייתי ושילוב כל רובדי האוכלוסייה בשוק העבודה. זאת כחלק מתפיסה כוללת של ״קפיטליזם נאור״[18] המדגישה צמיחה וחלוקה צודקת יותר של פירותיה[19].
לקראת הבחירות לכנסת העשרים הודיע ברוורמן כי לא יתמודד לכהונה נוספת בכנסת[20].
ברוורמן הוא חתן פרס ישראל לשנת תש"ף (2020) על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, על פועלו כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בנימוקים להענקת הפרס ציינו השופטים כי "הקריה האקדמית שברוורמן הגה, השתתף בתכנונה וגייס את הכספים להקמתה, הזניקה את העיר באר שבע ואת הנגב כולו... סביב האוניברסיטה נבנו שכונות המציעות דיור ברמה גבוהה, שאף תרמו לעליית ערך הנדל"ן בעיר באר שבע".[21]
על פועלו כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון זכה ברוורמן גם בפרס בן-גוריון לשנת 1999, בתואר "יקיר העיר באר שבע" לשנת 2005, ובתואר "אביר איכות השלטון" לשנת 2001.[22]
ברוורמן עוטר באות הגבוה ביותר במסדר הדקל האקדמי (אנ') של צרפת, הוא חבר האקדמיה האירופית למדעים ואומנויות וחבר האקדמיה הרוסית למדעים. ב-2017 קיבל את אות הסובלנות מטעם האקדמיה האירופית למדעים ואומנויות על פועלו לקירוב בין יהודים, נוצרים ומוסלמים וחתירה לצדק. כמו כן הוא דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת Rands Afrikaans (שהתמזגה לתוך אוניברסיטת יוהנסבורג ב-2005) בדרום אפריקה ושל הסמינר התאולוגי היהודי (JTS), ניו יורק.
אבישי ברוורמן נשוי בשנית לאדריכלית יעל ברוורמן ואב לשניים. מתגורר בתל אביב.
K. Hoff, A. Braverman and J.E. Stiglitz (eds.) The Economics of Rural Organization: Theory, Practice and Policy, Oxford University Press 1993, 589 pp.
A. Braverman and J.E. Stiglitz, “Sharecropping and the Interlinking of Agrarian Markets”, American Economic Review, Vol. 72, No. 4, pp. 695–715, 1982
A. Braverman and J.L. Guasch, “Rural Credit Markets and Institutions in Developing Countries: Lessons for Policy Analysis from Practice and Modern Theory”, World Development, Vol. 14, pp. 1253–1267, 1986
A. Braverman, “Consumer Search and Alternative Market Equilibria”, Review of Economic Studies, Vol. 47, pp. 487–502, 1980
A. Braverman and T.N. Srinivasan, “Credit and Sharecropping in Agrarian Societies”, Journal of Development Economics, Vol. 9, pp. 289–312, 1981
K. Brooks, J.L. Guasch, A. Braverman and C. Csaki, “The Transition to Post-Collectivist Agriculture in Eastern Europe and the USSR: Dilemmas and Strategies", Journal of Economic Perspectives, Vol. 5, No. 4, pp. 149-61, 1991
A. Braverman, N. Hassid and S. Drori, “Solving the Water Problem of the Middle East”, in G.H. Peters (ed.) Agricultural Competitiveness: Market Forces And Policy Choice, pp. 496–508, Dartmouth University Press 1995
נשיאי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב | |
---|---|
|
יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת | |
---|---|
|