אופרה רוסית

אופרה רוסית (ברוסית: Ру́сская о́пера) היא אמנות האופרה ברוסיה. גם אופרות של מלחינים ממוצא רוסי, שנכתבו או בוימו מחוץ לרוסיה, שייכות לקטגוריה זו, כמו גם אופרות של מלחינים זרים, שנכתבו או נועדו לזירת ההתרחשות הרוסית. אין מדובר רק באופרות בשפה הרוסית. יש דוגמאות לאופרות רוסיות שנכתבו בצרפתית, באנגלית, באיטלקית, בלטינית, ביוונית עתיקה, ביפנית או במגוון השפות של העמים הרבים, שהיו חלק מרוסיה הצארית או הסובייטית.

האופרה הרוסית הגיעה לשיאה ביצירותיהם של מלחינים כמו גלינקה, מוסורגסקי, בורודין, צ'ייקובסקי, רימסקי-קורסקוב, סטרווינסקי, פרוקופייב ושוסטקוביץ'. אבל במשך כל תולדותיה הארוכות והמרתקות, על הרקע העשיר ורב-הפנים שלה, ממלאת האופרה הרוסית תפקיד חשוב בהתפתחותה של צורת אמנות זו.

בחיפוש אחר סימני ההיכר הטיפוסיים והאופיינים לה, הייתה האופרה הרוסית (והמוזיקה הרוסית כולה) נתונה, במקרים רבים, להשפעה זרה חזקה. אופרות איטלקיות, צרפתיות וגרמניות שימשו לה כדוגמאות, על אף מאמצי המלחינים לשלב ביצירותיהם יסודות לאומיים ייחודיים. השניות הזו, אם יותר ואם פחות, עומדת בעינה לכל אורך תולדותיה של האופרה הרוסית.

המאה ה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה הגיעה לרוסיה במאה ה-18. תחילה היו אלה אופרות איטלקיות, שהוצגו על ידי להקות אופרה איטלקיות נודדות. בהמשך החלו אי-אילו מלחינים זרים, ששירתו בחצר הצאר הרוסי, לכתוב אופרות בשפה הרוסית ובמקביל היו מלחינים רוסים, שכתבו אופרות לטקסטים באיטלקית ובצרפתית. רק בראשית שנות ה-70' של המאה הופיעו הניסיונות הצנועים הראשונים של מלחינים רוסים בכתיבת אופרות לליבריות בשפה הרוסית. בכך עוד לא באה לידי ביטוי אמיתי האופרה הרוסית הלאומית, כי אלה היו לא יותר מחיקויים דלים לדוגמאות האיטלקיות, הצרפתיות או הגרמניות. אף על פי כן, חשיבותם של ניסויים אלה הייתה בכך, שהם סללו את הדרך להישגים הגדולים של המאות ה-19 וה-20.

מלחינים מארצות שונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(איטלקים, צרפתים, ספרדים, גרמנים, צ'כים ואחרים).

האופרה, שהופיעה לראשונה באיטליה בסביבות 1600, התפשטה על פני אירופה כולה והגיעה לרוסיה ב-1731, כשאוגוסט השני ("החזק"), מלך פולין והנסיך הבוחר של סקסוניה, שישב בדרזדן, "השאיל" את להקת האופרה האיטלקית שלו לקיסרית רוסיה אנה לחגיגות הכתרתה במוסקבה.

האופרה הראשונה שהוצגה ברוסיה הייתה קלנדרו מאת ג'ובאני אלברטו ריסטורי. ההצגה התקיימה במוסקבה בשנת 1731, בניצוח ובבימוי שלו ושל אביו, תומאסו ריסטורי, עם 13 שחקנים ותשעה זמרים, ביניהם לודוביקה זייפריד, מרגריטה ארמיני ורוזליה פנטזיה.

לאחר פתיחה זו, התקבלו להקות אופרה איטלקיות בסבר פנים יפות בחצר הרוסית, לבידור הצארינה ואנשי חצרה. ב-1735 הוזמנה להקת אופרה איטלקית גדולה, בראשות המלחין פרנצ'סקו אראיה, להופיע בפעם הראשונה בסנקט פטרבורג. האופרה הראשונה שהעלו הייתה La forza dell'amore e dell'odio ("כוחן של אהבה ושל שנאה") של אראיה, לטקסט של פרנצ'סקו פראטה. ההצגה עלתה על הבימה ב-8 בפברואר 1736. שתי ההפקות הבאות של אראיה היו האופרות סריה SIl finto Nino, overo La Semiramide riconosciuta לטקסט של פרנצ'סקו סילבני, שהוצגה ב-9 בפברואר 1737 ו-Artaserse לטקסט של פייטרו מטאסטאזיו, שהוצגה ב-9 בפברואר 1738, שתיהן בסנקט פטרבורג. אראיה נשאר למשך כעשרים וחמש שנים ברוסיה וכתב לפחות 14 אופרות לחצר הרוסית.

ב-1742 הוצגה במוסקבה האופרה "חסדו של טיטוס" מאת יוהאן אדולף האסה, בתיאטרון חדש שנבנה במיוחד לכבוד האירוע. ב-1743 נבנה בסנקט פטרבורג בית אופרה חדש, שהכיל אלף מקומות ישיבה.

האופרה סריה "סלאוקו" של אראיה, לטקסט של ג'וזפה בונקי, הוצגה ב-7 במאי 1744 במוסקבה, כחלק מן החגיגה הכפולה, ליום השנה להכתרת יליזאווטה פטרובנה וחתימת הסכם השלום עם שוודיה. עוד אופרות משל אראיה הוצגו בסנקט פטרבורג בשנים 1750 ו-1755, בהן האופרה הראשונה בשפה הרוסית, "קפאלוס ופרוקוריס".

את האופרה השנייה ברוסית, "אלקסטה", כתב המלחין הגרמני הרמן ראופאך, גם הוא ממשרתי חצר הצארינה הרוסית. ראופאך שהה ברוסיה 18 שנים ומת בסנקט פטרבורג בשנת 1778.

ב-1757 הוזמן ג'ובאני באטיסטה לוקטלי עם להקת האופרה הפרטית שלו לסנקט פטרבורג. הלהקה הופיעה מדי שבוע בחצר הצארינה ועוד פעמיים-שלוש בשבוע הורשו להציג לפני הקהל הרחב. הרפרטואר הורכב ברובו מאופרות בופה איטלקיות.

בין השנים 1760–1780 פעלו ברוסיה מלחינים איטלקים שונים, ביניהם בלדאסארה גאלופי, וינצ'נצו מנפרדיני, תומאזו טראאטה, ג'ובאני פאיזיילו, ג'וזפה סארטי ודומניקו צ'ימרוזה והמלחין הספרדי ויצ'נטה מרטין אי סולר. כל אחד מהם הרים תרומה חשובה, באופרות לליבריות איטלקיות כמו גם רוסיות.

איבן קרצלי היה בן למשפחה גדולה של מוזיקאים, (כנראה ממוצא צ'כי), שהתיישבה ברוסיה במאה ה-18. הוא נחשב למחברן של כמה אופרות מפורסמות, שהועלו על הבימה במוסקבה בשנים 1772 - 1781. אנטון בולאנדט, גם הוא צ'כי במוצאו, השתקע ברוסיה בשנת 1780 וכתב מספר רב של אופרות בשפה הרוסית, שרבות מהן מתרחשות ברוסיה ונסבות על בני העם הרוסי. עיקר פרסומו בא לו מאופרה קומית, עיבוד ל"בית ספר לנשים" של מולייר.

לפופולריות רבה זכו גם האופרות של המלחין הבלגי-צרפתי אנדרה מודסט גרטרי.

מלחינים רוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני צעירים אוקראינים מוכשרים, ברזובסקי ובורטניאנסקי נשלחו מטעם קתרינה השנייה לאיטליה, ללמוד את אמנות ההלחנה.

מקסים ברזובסקי (1745-1777) נסע לאיטליה באביב 1769 להשתלם אצל האב ג'ובאני באטיסטה מרטיני באקדמיה הפילהרמונית של בולוניה, שאותה סיים בהצטיינות. הוא כתב אופרה סריה בשם Demofoonte לליברית האיטלקית של פייטרו מטאסטאזיו לקרנבל בליבורנו (הצגת בכורה בפברואר 1773)

דמיטרי בורטניאנסקי (1751-1825), תלמידם של הרמן ראופאך ובלדאסארה גאלופי, נסע לאיטליה בעקבות מורו, גאלופי. באיטליה נחל בורטניאנסקי הצלחה בלתי מבוטלת בחיבור אופרות: "קריאונטה" (1776) ו"אלצ'ידה" (1778) בוונציה, ואת "קווינטו פאביו" (1779) במודנה. בורטניאנסקי חזר לחצר הצאר בסנקט פטרבורג ב-1779 ושם חיבר עוד ארבע אופרות כולן בצרפתית, לליבריות מאת פראנץ-הרמן לאפרמיר.

ואסילי פאשקביץ' (1742-1797), מלחין רוסי ממוצא פולני התפרסם באופרה קומיק שלו, "הקמצן". שמות הדמויות בקומדיה של מולייר שונו לרוסית וכך גם הטקסט שבפיהן. המוזיקה ממזגת מאפיינים אירופאים עם מלודיות רוסיות טיפוסיות.

עוד מלחין בעל הכשרה איטלקית, ייבסטיגני פומין (1761-1800) חיבר כ-30 אופרות, שהמוצלחת ביותר בהן הייתה האופרה-מלודרמה "אורפיאו ואורידיצ'ה", לטקסט של יאקוב קניאז'נין.

המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 הייתה דור הזהב של האופרה הרוסית. היא החלה בהצלחתו של מיזם מאסיבי ומתפתח לאטו: האופרה Lesta, dneprovskaya rusalka ושלושת המשכיה (1803–1807), על בסיס יצירה רומנטית-קומית בשפה הגרמנית, Das Donauweibchen מאת פרדיננד קאואר עם טקסט רוסי ותוספת מוזיקה של המהגר הוונציאני לרוסיה, קטרינו קאווס וסטפאן דוידוב.

ההצלחה הבאה הייתה אופרה פטריוטית "איוון סוסאנין" (1815) של קטרינו קאווס, שביסודה אפיזודה מן ההיסטוריה הרוסית.

מיכאיל גלינקה
אלכסנדר דרגומיז'סקי
פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי
אלכסנדר בורודין

ואולם האירועים החשובים ביותר בתולדות האופרה הרוסית היו שתי אופרות גדולות של מיכאיל גלינקה, החיים למען הצאר, ששמה המקורי היה "איוון סוסאנין" (1836), ו"רוסלאן ולודמילה", המבוססת על סיפור מאת אלכסנדר פושקין, משנת 1842. שתי היצירות הללו חנכו עידן חדש במוזיקה הרוסית ורוממו את האופרה הרוסית הלאומית.

לשיאה הגיעה האופרה הרוסית ביצירותיהם של מודסט מוסורגסקי והיפוכו הגמור, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי.

"בוריס גודונוב" של מודסט מוסורגסקי נחשבת עד היום ליצירת המופת הגדולה מכולן של האופרה הרוסית, על אף מה שנראה לרבים כפגמים טכניים חמורים ומספר גדול להתמיה של גרסאות (הגרסה המקורית משנת 1869, הגרסה המתוקנת משנת 1872, מהדורה בעריכת רימסקי קורסקוב משנת 1908, מהדורה בעריכת דמיטרי שוסטקוביץ' משנת 1940 וכן הלאה). שאר האופרות שלו נותרו לא גמורות:

  • "סאלאמבו", 1866
  • "הנישואים", 1869
  • "חובנשצ'ינה" (1872-1889)
  • "יריד סורוצ'ינצי", 1874-1880,

צ'ייקובסקי השלים עשר אופרות, המפורסמות ביותר בהן "יבגני אונייגין" (הצגת בכורה ב-1879 במוסקבה) ו"פיק דאם" (1890 בסנקט פטרבורג). שתיהן כלולות כיום ברפרטואר האופרות הסטנדרטי בעולם.

אופרה שלא נפלה מהן בחשיבותה הייתה "הנסיך איגור" של בורודין, שהושלמה על ידי רימסקי-קורסקוב ואלכסנדר גלאזונוב ב-1890. ניקולאי רימסקי-קורסקוב הפורה חיבר חמש-עשרה אופרות שלמות, ההישג המשמעותי ביותר של אמנות האופרה ברוסיה בסוף המאה. החשובות ביותר בהן הן:

  • "ליל מאי" 1878-1879
  • "נערת השלג", גרסה ראשונה 1881, הצגת בכורה ב-1882, סנקט פטרבורג; גרסה שנייה בסביבות 1895.
  • "סדקו", 1896, הצגת בכורה 1898, מוסקבה.
  • "כלת הצאר", 1898, הצגת בכורה 1899, מוסקבה
  • "סיפורו של הצאר סלטאן", הצגת בכורה 1900, מוסקבה
  • "קאשצ'י בן האלמוות", 1902
  • "אגדת העיר הסמויה קיטז' והבתולה פברוניה", 1904
  • "תרנגול הזהב", 1907

שלוש האחרונות ברשימה שייכות כבר לאופרה הרוסית של המאה ה-20.

במאה ה-19 נבנו ברוסיה בתי אופרה חדשים, בהם תיאטרון בולשוי, שנפתח במוסקבה ב-1825 ותיאטרון מריאינסקי, שנפתח בסנקט פטרבורג ב-1860.

תולדות האופרה הרוסית במאה ה-19 משתקפות ברשימה נבחרת של הצגות בכורה בתיאטראות של סנקט פטרבורג:

פיודור שאליאפין בתפקיד איבן סוסאנין ב"החיים למען הצאר" של גלינקה

"תיאטרון בולשוי קאמני"

"תיאטרון מריאינסקי" (מאז 1860)

בית האופרה הפרטי של מאמונטוב נוסד בשנת 1885. סאבה מאמונטוב גילה את כישרונו של פיודור שאליאפין, הזמין תפאורות אצל מיכאיל ורובל, קונסטנטין קורובין, נטליה גונצ'רובה ואיוואן ביליבין, העלה על הבימה את האופרות המאוחרות של רימסקי-קורסקוב.

האופרה הגיעה אל קייב ב-1867, אודסה ב-1887 וחרקוב ב-1880.

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבקים הפוליטיים של המאה ה-20 פילגו את מלחיני האופרה הרוסים לאלה שהצליחו להימלט למערב, בהצלחה או שלא בהצלחה, ואלה שהמשיכו לחיות באווירה, הלא ידידותית ביותר, של המשטר הסובייטי והמשטרים שלאחר נפילתו. על אף זאת, יצירתן של אופרות חדשות, לא זו בלבד שלא התמעטה, אלא אף גדלה לאין שיעור.

זימין אופרה נוסדה ב-1904, עונות רוסיות של סרגיי דיאגילב החלו בפריז ב-1913.

ולדימיר רביקוב, שחיבר יותר מ-10 אופרות, נודע ביותר באופרה "עץ חג המולד" (1894-1902) שבה הציג את רעיונותיו ל"מלו-מימיקה" ו"דיקלום ריתמי".

סרגיי רחמנינוב השלים שלוש אופרות:

  • "אלקו" (1892, הצגת בכורה ב-1893)
  • "האביר הכילי" (Skupoy Rytsar, אופוס 24, 1904)
  • "פרנצ'סקה דה רימיני" (אופוס 25, 1904, הצגת בכורה 1906)

כל שלוש האופרות הוצגו בתיאטרון בולשוי. רחמנינוב התחיל אך לא סיים אופרה רביעית, "מונה ואנה" (1907, מערכה ראשונה בפרטיטורה ווקאלית), אחרי שמוריס מטרלינק סירב לאשר למלחין את השימוש בטקסט שלו. האופרות האלה, שנכתבו בקו התפר בין שתי המאות, שייכות למעשה לעולם האופרה הרומנטית של העבר. אחרי מנוסתו מרוסיה ב-1917 לא שב רחמנינוב לעסוק במיזמים אופראיים.

שלא כמו רחמנינוב, איגור סטרווינסקי חזר לסוגה זו פעם אחר פעם, מלא וגדוש רעיונות חדשים וחדשניים. לעיתים קשה לסווג יצירות אלה כאופרות צרופות, אלא יותר כ"באלטים אופראיים", "קנטטות אופראיות" או "תיאטרון מוזיקלי". להלן הרשימה:

  • "לה רוסיניול" (הזמיר) (1914)
  • "רנאר" ("השועל") בורלסקה ל-4 פנטומימאים ותזמורת קאמרית (1916), אופרה-באלט.
  • "מעשה בחייל" ללהקה קאמרית ושלושה קריינים (1918), סיפור בליווי מוזיקה
  • "מאוורה" (1922)
  • "אדיפוס רקס" (1927), היא יותר אורטוריה מאופרה
  • "פרספונה" לקריין, סולנים, מקהלה ותזמורת (1933)
  • "בבל" (1944)
  • "דרכו של הולל" (1951)
  • "המבול", 1962

האופרות של סרגיי פרוקופייב מלאות הומור, שנינות וחדשנות. להלן רשימת האופרות השלמות שלו:

  • "מאדאלנה" (1911-1913)
  • "המהמר" (1915-1916), גרסה מתוקנת (1927)
  • "האהבה בתמורה לשלושה תפוחי זהב" (1919)
  • "מלאך האש" (1919-1927)
  • "סמיון קוטקו" (1939)
  • "אירוסין במנזר" (1940-1941)
  • "מלחמה ושלום" (1941-1943)
  • "יפורו של גבר אמיתי" אופוס 117 (1947-1948)

דמיטרי שוסטקוביץ' גם הוא מלחין אופרות גדול, שנאבק כל חייו בצבת האידאולוגיה הקומוניסטית. האופרה הסאטירית שלו, "החוטם", על פי סיפורו האבסורדי כליל של גוגול נפלה קורבן בשנת 1929 לביקורת של RAPM כ"פורמליסטית". את האופרה השנייה שלו, "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", שהוצגה בשנת 1934 בהצלחה עצומה, הוקיעו השלטונות בלשון קשה עוד יותר. הגינוי אילץ אותו להלחין אותה מחדש כעבור שנים, ב-1962, בשם "קטרינה איזמאילובה" בסגנון פשטני וקונבנציונלי יותר, שיעמוד בדרישות מנהיגי המשטר הסובייטי. שוסטקוביץ' היה מעורב בעוד הרבה מיזמי אופרה.

עוד מלחינים רבים בני אותו דור הצליחו לחבר מאות אופרות. חלקם היו שותפים לבעיות שהציקו לשוסטקוביץ' ופרוקופייב, שחזרו לחיות ברוסיה הסובייטית ונלפתו בחיבוק המצמית של השלטון. אחרים נמצאו בצד האחר, כמשרתי שלטון זה ועושי דברו. גינוי חמור ורדיפת מלחיניה הראשונים במעלה של ברית המועצות, כמו פרוקופייב ושוסטקוביץ' ורבים אחרים אירעו בשנת 1948 בקשר לאופרה "הידידות הגדולה" (Velikaya druzhba) של ואנו מוראדלי (1908-1970); ראה דוקטרינת ז'דאנוב.

להלן רשימה קצרה של מחברי אופרות בתקופה זו:

  • יורי שאפורין (1887-1966), האופרה "הדקמבריסטים" (נכתבה במשך 23 שנים, 1930-1953, הוצגה 1953)
  • איזאק דונאייבסקי (1900-1955) 14 אופרטות כולל "שיטה לבנה" (1955)
  • אלכסנדר מוסולוב (1900-1973), 4 אופרות כולל "מסך האש" (1929-1930)
  • ויסריון שבאלין (1902-1936), 3 אופרות כולל "אילוף הסוררת" (1957)
  • דמיטרי קבלבסקי (1904-1987), 7 אופרות כולל "קולא ברוניון" (1936-1976)
  • בנימין פליישמן (1913-1941), אופרה "כינורו של רוטשילד" (1941), השלים ותזמר דמיטרי שוסטקוביץ'.
  • טיחון חרניקוב (1913), 5 אופרות כולל "אל תוך הסערה" (1936-1939)
  • גריגורי פריד (1915), 2 מונו-אופרה קאמריות כולל "יומנה של אנה פרנק" (1969)
  • מייצ'יסלב ויינברג (1919-1996), 7 אופרות כולל "האידיוט" (1985)

לדורות הבאים, שמצאו עצמם כבר בתקופה שלאחר סטלין, היו בעיות ייחודיות להם. הפיקוח האידאולוגי והסגנוני והגבלת חופש היצירה מצד השלטונות ומצד מלחינים עמיתים בני הדור הקודם בהיררכיה של איגוד המלחינים מנעו כמעט כליל כל אפשרות לחדשנות והתנסות בכל תחומי המוזיקה. הייתה תחושה, שהזמנים הרעים מפעם חוזרים ובאים כשבכינוס השישי של איגוד המלחינים בשנת 1979 הוקיע העומד בראשו, טיחון חרניקוב, שבעה מלחינים (שנודעו מאז כ"שבעה של חרניקוב"), שיצירותיהם נוגנו, מסיבה זו או אחרת, במערב. בין השבעה היו לפחות ארבעה מלחיני אופרות.

התוצאה הייתה תופעה חדשה: "אופרה מחתרתית" (samizdat). חלק מן האופרות שנכתבו במחתרת לא בוצעו עד היום, לאחרות שיחק מזלן והן זכו להצגות בכורה במערב, ורק מעטות מצאו את מקומן על בימות האופרה ברוסיה. קריסת ברית המועצות לא שיפרה במידה רבה את המצב העגום הזה.

להלן רשימת המלחינים, שתרמו להתפתחות האופרה הרוסית סמוך לסוף המאה ה-20:

  • אדיסון דניסוב (1929-1996), 3 אופרות, כולל "קצף הימים", 1981
  • ניקולאי קארטניקוב (11930-1994), 2 אופרות כולל "טיל אוילנשפיגל", אופרה השני מערכות (1965–1985)
  • סרגיי סלונימסקי 1932), 3 אופרות כולל "מרי סטיוארט" (1978-1980)
  • רודיון שצ'דרין (1932), 3 אופרות כולל "נפשות מתות" (1976)
  • אלפרד שניטקה (1934-1998), 3 אופרות כולל "חיים עם אידיוט" (1990-1991)
  • בוריס טישטנקו (1939), 2 אופרות כולל "השמש הגנובה" (1968)
  • אלכסנדר קנייפל (1943), 2 אופרות כולל "הרוח מטירת קנטרוויל" (1965-1966)
  • ניקולאי קורנדורף (1947-2001), אופרה קאמרית "מרינה וריינר" (1989)
  • אלנה פירסובה (1950), 2 אופרות קאמריות כולל "הזמיר והורד"

המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה הרוסית ממשיכה להתפתח במאה ה-21. היא החלה בהצגות הבכורה הרועשות של שתי אופרות קומיות, שאת הסוגה שלהן אפשר להגדיר כ"אופרה-פארסה". הראשונה הייתה "צאר דאמיין", מיזם משותף של חמישה יוצרים על פי דרמה עממית בשם "צאר מקסימיליאן", שהצגת הבכורה שלה התקיימה בתיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג ב-20 ביוני 2001. השנייה הייתה "ילדי רוזנטל" של ליאוניד דסייאטניקוב בהזמנת תיאטרון בולשוי. הצגת הבכורה שלה התקיימה ב-23 במרץ 2003, בהצלחה רבה.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Abraham, Gerald: The Concise Oxford History of Music, Oxford 1979 ISBN 0-19-284010-X
  • [Abramovsky A.] Абрамовский А. Русская опера до Глинки Moscow 1940
  • [Aseev B. N.] Асеев Б. Н. Русский драматический театр XVII – XVIII веков. Moscow 1958
  • [Berkov P. N.] Берков П. Н. Русская комедия и комическая опера XVIII века. М. – Л., 1950
  • [Findeizein N. F.] Финдейзен Н. Ф. Очерки по истории музыки в России. т. 2, М.-Л. 1929
  • [Gozenpud A. A.] Гозенпуд А. А., Музыкальный театр в России Л., 1959 г.
  • [Gurevich L.] Гуревич Л. История русского театрального быта, т.1. М. – Л., 1939
  • [Druskin M.] Друскин М. Очерк VI в кн. Очерки по истории русской музыки. Л., 1956
  • [History of Russian Music] История русской музыки в 10 томах, т. 2, 3. Moscow 1984
  • [Keldysh Yu. V.] Келдыш Ю. В. Русская музыка XVIII века Moscow 1965
  • [Livanova T. N.] Ливанова Т. Н. Русская музыкальная культура XVIII века в ее связях с литературой, театром и бытом в 2-х томах 1952-1953 гг. т.1, т.2
  • [Rabinovich A. S.] Рабинович А.С. Русская опера до Глинки Moscow 1948
  • [Rapatskaya L. A.] Рапацкая Л.А. Русское искусство XVIII века Moscow 1995
  • [Serov A. N.] Серов А. Н. Опера в России и русская опера // Серов А.Н. Критические статьи. Т. 4. Спб. 1965
  • Taruskin, Richard: Russia in 'The New Grove Dictionary of Opera', ed. Stanley Sadie (London, 1992) ISBN 0-333-73432-7
  • Frolova-Walker, Marina: Russian Federation, 1730-1860, Opera; Powell, Jonathan: 1860-90, Opera; Barttlett, Rosamund (Music of the Soviet Period) in the entry Russian Federation, The Grove Dictionary of Music and Musicians, vol. 21 ISBN 0-333-60800-3

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אופרה רוסית בוויקישיתוף