אורד צ'ארלס וינגייט
 | |
| מייג'ור גנרל אורד צ'ארלס וינגייט | |
| לידה |
26 בפברואר 1903 נייניטל שבצפון הודו |
|---|---|
| נהרג |
24 במרץ 1944 (בגיל 41) Kingdom of Manipur, הראג' הבריטי  |
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| כינוי | הידיד |
| השכלה |
|
| מספר צאצאים |
1 |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי |
| תקופת הפעילות | 1921 – 24 במרץ 1944 (כ־23 שנים) |
| דרגה |
 מייג'ור גנרל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד פלגות הלילה המיוחדות מפקד כח גדעון מפקד הצ'ינדיטים | |
| פעולות ומבצעים | |
|
המרד הערבי הגדול בארץ ישראל מלחמת העולם השנייה: המערכה במזרח אפריקה, המערכה על בורמה | |
| עיטורים | |
|
אות השירות המצוין | |
| הנצחה | |
|
מכון וינגייט ימין אורד יער וינגייט מקד"צ ימין אורד רחובות וכיכרות בערי ישראל | |
  | |
אורד צ'ארלס וינגייט (באנגלית: Orde Charles Wingate; 26 בפברואר 1903 – 24 במרץ 1944) היה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלוחמה זעירה (גרילה) והיה תומך נלהב של המפעל הציוני. בעת שירותו בארץ ישראל יזם וינגייט בשנת 1938 את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות, יחידות ששולבו בהן חיילים בריטיים וצעירים יהודים מישובי האזור שהשתייכו לארגון ההגנה. ווינגייט כונה "הידיד" בשל הזדהותו המוחלטת עם המפעל הציוני ועל שום תרומתו לביטחון "המדינה שבדרך". במלחמת העולם השנייה שירת באפריקה ובאסיה. הוא נהרג בהתרסקות מטוס בהודו, בדרגת מייג'ור גנרל (המקבילה לאלוף).
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]וינגייט נולד בנייניטל שבצפון הודו, שהייתה באותה תקופה מושבה בריטית (הראג' הבריטי). משפחתו, ממוצא סקוטי, השתייכה לכת נוצרית אדוקה בשם "אחוות פלימות'", שהתנתקה מהכנסייה האנגליקנית במאה ה-17. הוא נקרא אורד על פי שם נעוריה של אמו, שהשתייכה למשפחת אורד-בראון[1].
אביו ג'ורג'[2], שהיה בן 51 בעת הולדת בנו, שירת בצבא הקבע, ואורד זכה לחינוך נוצרי נונקונפורמיסטי דתי ופרו-ציוני מגיל צעיר, ברוח עקרונות משפחתו. בגלל היותו נונקונפורמיסט, היה פטור מהשתתפות בתפילות בימי לימודו בבית הספר הפרטי היוקרתי צ'רטרהאוז.
בשנת 1921 התקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ', לונדון, שהייתה מכללה להכשרת קציני תותחנים והנדסה. באוגוסט 1923 סיים את לימודיו[3], ובאותה שנה מונה לקצין תותחנים. הוא למד את השפה הערבית בבית הספר למדעי המזרח התיכון בלונדון, ובשנת 1928 נשלח לסודאן בסיוע קרוב משפחתו, רג'ינלד וינגייט, ששירת כמושל המדינה, לאחר ששנה קודם לכן סייר שם באופן פרטי בעת חופשה אותה נטל לצורך זה.
וינגייט הוצב בצבא סודאן, ועסק בלכידת סוחרים וציידים בגבול אתיופיה. הוא שינה את שיטת הפעולה מסיורים רגילים למארבים. ב-1933, עם תום תקופת שירותו בסודאן, יצא למסע במדבר לוב בחיפוש אחרי שרידי צבאו האבוד של כנבוזי השני ואחרי זרזורה האגדית. משהסתיים מסעו בלא ממצא ראוי לשמו שב לבריטניה והוצב בחיל התותחנים. במרץ אותה שנה הפליג באלכסנדריה לאנגליה. בעת שהגיע לאנגליה פגש את אשתו לעתיד, לורנה פטרסון, על אף שהיה מאורס לבחורה בשם אניד ג'לי[4]. שנתיים אחר כך, בשנת 1935, נישאו וינגייט ופטרסון, שהייתה בת 18 באותה שנה. בספטמבר 1936 נשלח לארץ ישראל, בתפקיד קצין מודיעין. אשתו התלוותה אליו לארץ-ישראל[5].
שירותו בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהגיע לארץ ישראל, הוצב וינגייט בתפקיד קצין מודיעין במפקדת הדיוויזיה החמישית שבחיפה בדרגת קפטן. לאחר דיכוי השלב הראשון של המרד הערבי, במהלך אוקטובר 1936, עבר וינגייט לשרת בענף המודיעין (I Branch) במפקדה הכללית של הצבא בירושלים. וינגייט עסק בתקופה זו באיסוף מודיעין מהעיתונות הערבית והעברית, תרגומו לאנגלית ובניית מאגר מידע על הדמויות הבולטות בארץ[6].
במסגרת תפקידו, יצר וינגייט קשרים עם בכירים בהנהגת היישוב העברי ומערך המודיעין של ההגנה, ובהם חיים ויצמן, משה שרת, יוחנן רטנר, דוד הכהן, עמנואל וילנסקי, ראובן שילוח ואחרים. וינגייט הציג את עצמו בגלוי כציוני, המאמין בזכותם של היהודים להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. הוא אף ניסח לוויצמן טיוטת הצעה להקמת צבא במדינה היהודית, העתידה לקום בעקבות המלצות ועדת פיל[7]. בעקבות הזדהות זו של וינגייט עם הציונות, הפך "הידיד שלך", שם הקוד שניתן לו על ידי שילוח ו-וילנסקי, לכינוי "הידיד", בו נודע ביישוב כולו.
במהלך החודשים מרץ ואפריל 1938 שהה וינגייט בקיבוץ טירת צבי לשם הגיע לאחר ששמע על גבורת הלוחמים בהדיפת ההתקפה של הפורעים הערבים. משם סייר וינגייט בגליל ובעמק יזרעאל, על מנת לבחון שיטות למניעת הברחה של אמצעי לחימה ולוחמים אל תוך הארץ, על ידי אנשי הכנופיות הערביות. בסיוריו נעזר בנוטרים בני היישובים היהודים, ויצר קשרים עם המנהיגות היהודית המקומית ובראשם גרשון ריטוב - המוכתר של טירת צבי . בעקבות סיורים אלה, הקים וינגייט ביוני 1938 את יחידת פלגות הלילה המיוחדות (פל"מ), שהורכבה מכ-40 חיילים בריטיים ומכ-75 נוטרים יהודים, חברי ההגנה. בתקופה זו התגורר וינגייט בקיבוץ עין חרוד. וינגייט גיבש עבור היחידה תפיסת פעולה חדשנית, שהתבססה על שימוש במודיעין מדויק, בתחבולות ובחשאיות. היחידה פעלה במתכונת שגיבש וינגייט כחצי שנה בסך הכול, מתוכה ארבעה חודשים בלבד תחת פיקודו. למרות זאת, זכתה הפל"מ להצלחות מבצעיות חריגות, ופעולות לוחמיה גרמו ל-17% מכלל האבדות שנגרמו לכנופיות הערביות בכל הארץ במהלך תקופה זו[8]. וינגייט עצמו קודם בעקבות זאת לדרגת מייג'ור (רס"ן) והוענק לו העיטור "צלב השירות המצוין", השני בחשיבותו באימפריה הבריטית[9].
באוקטובר 1938 חזר וינגייט לאנגליה. במהלך שהותו בממלכה, נפגש עם אישים בכירים במערכת הפוליטית הבריטית, ובהם שר המושבות מלקולם מקדונלד, חבר הפרלמנט וינסטון צ'רצ'יל ואיל העיתונות הלורד ביוורברוק. בפגישותיו עמם ניסה וינגייט לשכנע את בני שיחו להביא לאימוץ מדיניות פרו-ציונית על ידי ממשלת בריטניה, ולדחות על הסף את דרישות הערבים. מפגשים אלה עוררו את מורת רוחם של הממונים עליו, להדחתו מהפיקוד על הפל"מ ובסופו של דבר גם להרחקתו מארץ ישראל[10]. במאי 1939 הורה משרד המלחמה הבריטי לווינגייט לחזור לאנגליה כיוון שעמדותיו הפרו-ציוניות מסוכנות לכתר[11].
שירות במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינגייט, ששירת כמפקד יחידת נ"מ בבריטניה, הציע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945) להקים צבא יהודי בארץ ישראל. הוא הוצב בסודאן, והקים יחידת גרילה בשם כוח גדעון (על שם השופט התנ"כי גדעון), שהורכבה מלוחמים בריטים, סודנים, אתיופים ומספר ותיקים מההגנה. היחידה החלה לפעול בפברואר 1941, ותקפה מטרות איטלקיות באתיופיה, במסגרת המערכה במזרח אפריקה. הוא קודם לדרגת לוטננט-קולונל ופיקד על היחידה, שמנתה כ-1,700 לוחמים ולקחה בשבי כ-20,000 איטלקים. ביוני 1941 חזר וינגייט לקהיר, וחלה במלריה. בעקבות מצבו הנפשי הלקוי, וכנראה גם בהשפעת תרופה שנטל נגד מלריה, הוא ניסה להתאבד בדקירה[12]. אחרי תקופת החלמה בבריטניה הוא נשלח להודו.
בפברואר 1942 קודם לדרגת קולונל, והקים יחידת גרילה שפעלה בבורמה. אחרי כיבוש בורמה על ידי היפנים שב להודו, ומונה למפקד חטיבת חיל רגלים, שהפכה בפיקודו לחטיבה מובחרת. בעקבות הניסיון שצבר בלוחמה זעירה בארץ ישראל ובאתיופיה, פיתח וינגייט השקפה, לפיה כוח קטן יכול לנהל לוחמת-חדירה ארוכת טווח מסוג חדש[13]. על-פי דבריו, "אם אתה בצבא, אתה חייב לעשות משהו יוצא דופן כדי שיבחינו בכך". הפשיטה הראשונה של כוחות וינגייט החלה ב-8 בפברואר 1943, כאשר 3,000 חיילים בריטיים חצו את הנהר צ‘ינדווין ונכנסו לבורמה. מטרת המבצע הייתה לנתק מסילת ברזל באזור. המבצע עבר בהצלחה יחסית לאחר שמסילת הברזל נותקה, אך הכוח נתקל בהתנגדות יפנית. לאחר קרבות קשים, הצליחו לשוב להודו פחות מ-2,200 חיילים מהכוח, תוך שהם נאלצים להשאיר את מרבית הפצועים מאחור. המבצע זכה לתהודה רבה ברחבי העולם, ולכוח של וינגייט הוענק הכינוי "צ'ינדיטים", על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה, שעל פי המסורת הבורמזית שמרה על הפגודות. על אף הסיום הצורם, נחשבה אז הפעולה להצלחה, והובילה לאישור של פעולות דומות בגזרות אחרות. למרות נחיתותם המספרית, הצליחו הצ‘ינדיטים לפגוע שוב ושוב ביפנים, ולשבש את תוכנית הפלישה שלהם להודו, ובכך תרמו לכישלונה. הם גם הוכיחו כי היפנים אינם האדונים הבלעדיים של הג'ונגל, וכי הלוחמים הבריטיים מסוגלים להתמודד עמם בהצלחה גם בשטח זה.
עם זאת, פועלו של וינגייט באותה תקופה זכה גם לביקורת, והוויכוח על כך הפך לפולמוס היסטורי שנפרס על פני כמאה ספרים ומאמרים רבים[14].
וינגייט היה לעיתים אדם חסר עכבות, במיוחד בכך שעקף מדי פעם את סמכותם של קצינים בכירים, ובניצול גישתו הישירה אל ראש הממשלה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, שהעריך אותו מאוד. הוא רכש לא מעט אויבים בארמייה ה-14, כאשר הרחיב את יחידתו מחטיבה לדיוויזיה. אופיו כלל כנראה הפרעה דו-קוטבית שבעקבותיה נהג לפעמים להלך במחנה, לבוש בקסדת שעם ובידו שוט זנב סוס לסילוק זבובים. כמו כן הוא סירב להתרחץ וניקה את גופו רק בקרצופים נמרצים במברשת נוקשה. וינגייט, שנהג לאכול בצלים חיים להנאתו, טען במהלך ארוחת צהרים במשרד המלחמה כי הוא "אוהב בשר פיתון מבושל, שטעמו כבשר עוף".
וינגייט הוזמן ללונדון על ידי ראש הממשלה הבריטי, צ'רצ'יל, והופיע בוועידת קוויבק הצבאית באוגוסט 1943, בה הרצה בנושא לוחמת גרילה. עם שובו להודו הוא קודם לדרגת מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על שש חטיבות. הוא תכנן תקיפה נוספת בבורמה, שכללה הקמת בסיסים מבוצרים בשטח היפני. התקיפה החלה ב-6 במרץ 1944 והצליחה לעכב את כוחות הצבא היפני, שניסו לכבוש את הודו. בתוך כך חלה וינגייט במחלת טיפוס הבטן.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-24 במרץ 1944 ביקר וינגייט בשלושה בסיסי צבא שהוקמו בבורמה. המטוס שבו טס חזרה להודו (B-25 מיטשל של חיל האוויר האמריקני), התרסק באזור מניפור, ועשרת נוסעיו נהרגו[15]. שרידי גופתו של וינגייט נמצאו בשטח ההתרסקות, יחד עם גופותיהם של תשעת החיילים האחרים, והועברו לקבורה בהודו בקבר אחים. בשטח אותר גם כובע השעם שלו. בעקבות הסכמים בין בריטניה לארצות הברית, ומפני ששבע מתוך הגופות בקבר האחים היו של חיילים אמריקאיים, הועברו לבסוף השרידים לארצות הברית לבית הקברות הלאומי ארלינגטון (במדינת וירג'יניה שבארצות הברית).
בנו של וינגייט, ג'ונתן, שנפטר בשנת 2000, שירת כקצין תותחנים בצבא הבריטי, ופרש בדרגת קולונל (המקבילה לאלוף-משנה).
תרומתו לכוח המגן העברי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדעה המקובלת בישראל[דרוש מקור] היא שווינגייט היה איש צבא מקורי, נועז ובעל חזון, שדרכי פעולתו וחשיבתו בנושאים צבאיים היוו תשתית חשובה לבנייתו של כוח המגן העברי, שהוביל כעבור כעשר שנים לצה"ל. הוא נחשב לאחד המייסדים המרכזיים של תורת הלחימה של "ההגנה". תפישתו הצבאית התבססה על איסוף מודיעין מדויק לפני המבצע (המכונה בצה"ל מל"מ), יוזמה, התקפיות, ניצול יתרון הלילה, שימוש ביחידות קטנות ומובחרות, וכן העברה של עיקר הלחימה מהר ככל האפשר לשטח האויב - כללים שהפכו ליסודות של תורת הלחימה של צה"ל בראשיתו. תפישה זו כונתה באותה עת "היציאה מן הגדר", והייתה שונה לחלוטין מתפישת הלחימה שקדמה לה אשר התבססה על שמירה פסיבית על יישובים ועל מארבים.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנאום בפרלמנט הבריטי, אמר עליו צ'רצ'יל: ”שמנו יהבנו על המפקד העליון, האדמירל לואי מאונטבאטן, וﬠל ﬠוזרו המבריק, מייג'ור ג'נרל וינגייט, אשר לדאבוננו פרﬠ את חובו של חייל. היה זה איש גאוני, אשר קרוב לוודאי יכול היה להיות איש של ייﬠוד. הוא הלך, נסתלק מאתנו, אולם רוחו שורה ﬠל קבוצות החדירה לטווח ארוך, וﬠומדת ביסוד כל אותם מבצﬠים מסובכים ונוﬠזים באוויר וביבשה, המבוססים ﬠל תובלה אווירית וﬠל אספקה אווירית”.
בהתאמה ליחסים הקרובים בין וינגייט לבין היישוב היהודי בישראל, נקראים אתרים רבים בישראל על שמו של וינגייט: מכון וינגייט לחינוך גופני, כפר הנוער ימין אורד שבכרמל, המעיין "עין הידיד" שבאזור כוכב הירדן ויער וינגייט בהר הגלבוע. כמו כן, קרויים על שמו רחובות בתל אביב, חיפה, באר שבע, הרצליה, רעננה, זכרון יעקב, קריית אתא, עפולה וקריית אונו, וכיכרות בירושלים ובבת-ים. גם אוניית המעפילים אורד וינגייט נקראה על שמו.
בקיבוץ עין חרוד שבו גר ישנה תצוגה קבועה בבית שטורמן, המוקדשת לווינגייט, ומתארת את תפיסותיו הצבאיות ואת פועלו בהקמת פלגות הלילה המיוחדות בארץ ישראל.
לעומת זאת, בבריטניה ביתו מיעטו להנציחו. שמו חקוק על חלקה האחורי של מצבת זיכרון לכוח הצ'ינדיטים, הניצבת על רציף ויקטוריה בלונדון, בסמוך לבניין משרד ההגנה. בנוסף, נקרא בית ספר על שמו באדיס אבבה בירת אתיופיה, לציון תרומתו להשגת עצמאותה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מייקל קאלברט, אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה, הוצאת מערכות, 1955.
- יהודה בן-דוד, פלוגות האש נעות בלילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
- כריסטופר סייקס, אורד וינגייט, תרגם י. גולדמן. הוצאת מערכות 1961. 530 עמודים.
- כריסטופר סייקס, אני מסרב לרגל את היהודים, פרק ראשון, מעריב, 19 במאי 1959
- כריסטופר סייקס, פלוגות הלילה המיוחדות נכנסות לקרב, פרק שני, מעריב, 22 במאי 1959
- כריסטופר סייקס, הידיד מעיד לפני מחסלי החלוקה, פרק שלישי, מעריב, 26 במאי 1959, כריסטופר סייקס, הידיד מעיד לפני מחסלי החלוקה, פרק שלישי, המשך, מעריב, 26 במאי 1959
- כריסטופר סייקס, קרסנר, תשיג לי שופרות, פרק רביעי, מעריב, 29 במאי 1959;
- כריסטופר סייקס, נתפס הפנקס של אבו דורה, פרק חמישי, מעריב, 2 ביוני 1959
- כריסטופר סייקס, הגנרל לא רצה להאמין, פרק שישי, מעריב, 5 ביוני 1959
- פנינה זר, לוחמים בלילה: סיפורו של אורד וינגייט, הוצאת עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1971.
- אברהם עקביה עם וינגייט בחבש, הוצאת עם עובד, 1944.
- אברהם עקביה, אורד וינגייט - חייו ופועלו, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993.
- עודד בצר לא בדרך המלך, הוצאת יוסף שרברק בע"מ, 1988
- יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמודים 44–51.
- משה יגר, אורד וינגייט: קורותיו והציונות, הוצאת מוסד ביאליק, תשע"ג 2013.
- עפרה גרייצר, שני צעדים לפני כולם, הוצאת מודן, 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפרים ומנחם תלמי, וינגיט אורד צ'ארלס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.- מיכאל אורן, אורד וינגייט: ידידות במבחן, תכלת תכלת 10, חורף התשס"א 2001
- אורד וינגייט - הידיד ו"הקפטיין המשוגע", באתר של גילי חסקין, 6 באוקטובר 2013
- זכרונות מפיו של ניסן רילוב שלחם תחת פיקודו של וינגייט, באתר הגדה השמאלית, 13 במרץ 2007
- זכרונות אודות שהותו של וינגייט בטירת צבי
- ירון פלינט, התפתחות הכוחות המיוחדים במלחמת העולם השנייה (אורכב 28.09.2011 בארכיון Wayback Machine), מערכות 408, אוגוסט 2006, עמ' 28–37
- נועם אופיר, מבצע יום חמישי, באתר חיל האוויר הישראלי, ביטאון חיל האוויר גיליון 125 (226), 1 בפברואר 1999
- , בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי (אורכב 21.02.2014 בארכיון Wayback Machine) – עבודת תזה על היחידה באתר אוניברסיטת בר-אילן
- משה יגר, הוויכוח על מנהיגותו הצבאית של וינגייט, מערכות 459, 2015
יזהר באר, אורד וינגייט: האיש שנועד להיות הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2018
אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: לוחמת הלילה ווינגייט, גלי צה"ל, 4.9.24- אורד צ'ארלס וינגייט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אורד צ'ארלס וינגייט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אורד צ'רלז וינגיט (1903-1944), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Lt-Col Orde Wingate (Obituary), The Telegraph, 3 November 2000
- ^ עקביה, עמ' 13.
- ^ עקביה, עמ' 18.
- ^ עקביה, עמ' 22.
- ^ ראו את תיאורו של עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, מעריב, תל אביב 1975, עמ' 14-13
- ^ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS)במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 47.
- ^ אלחנן אורן, "וינגייט מציע להקים צבא למדינה היהודית, 1937–1938", בתוך: מוטי גולני (עורך), עלי זית וחרב: מדיניות מלחמה – מדיניות שלום, ג, תל אביב: משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1999, עמ' 109-93.
- ^ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 139-138.
- ^ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 192.
- ^ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 73.
- ^ משה יגר, אורד וינגייט: קורותיו והציונות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013
- ^ וינגייט טופל בתרופה אתאברין, שעשויה להגביר מצבי דיכאון. מאחר שלא מצא את אקדחו, דקר את עצמו בסכין. רופאו האישי של צ'רצ'יל, הלורד מורן, כתב ביומנו שווינגייט היה בעל אישיות בלתי יציבה.
- ^ גל פרל פינקל, ישראל וחזבאללה מבקשים לצבור הישגים בלי לפוצץ את המשחק, באתר זמן ישראל, 27 ביולי 2020.
- ^ אחד ממפקדיו של וינגייט, פילדמרשל ויליאם סלים, כתב בזיכרונותיו: "וינגייט ראה עצמו כנביא, וזה גורם תמיד לאגוצנטריות הגובלת בקנאות, על כל מגרעותיה" (משה יגר, אורד וינגייט, קורותיו והציונות, עמ' 169)
- ^ מייקל קאלברט, "אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה", הוצאת מערכות, 1955, עמ' 62.