אורי בן-ארי (קצין)

אורי בן-ארי

אורי בן ארי, 1948
לידה	1 בפברואר 1925 ברלין, גרמניה גרמניה
פטירה	15 בינואר 2009 (בגיל 83) תל אביב, ישראל ישראל
תאריך עלייה	1939
מדינה	ישראל
השתייכות	פלמ"ח צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1946–1973 (כ־27 שנים)
דרגה	תת-אלוף
תפקידים בשירות
סגן מפקד פיקוד הדרום מפקד גייסות השריון מפקד חטיבה 7 מפקד חטיבת הראל
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות   מבצע קדש   מלחמת ששת הימים   מלחמת יום כיפור
תפקידים אזרחיים
קונסול ישראל בניו יורק

אורי בן ארי, 2003

אורי בן ארי (1 בפברואר 1925 – 15 בינואר 2009) היה תת-אלוף, מפקד גייסות השריון, דיפלומט וסופר ישראלי.

ביוגרפיה

ילדות בגרמניה ועלייה לארץ

אורי בן-ארי נולד בשם היינץ בנר ברובע שנברג בברלין, גרמניה, במשפחה יהודית. בהיותו בן שש התגרשו הוריו, וכעבור שנתיים נפטרה אמו. בבחירות ב-12 בנובמבר 1933 החליט אביו להצביע נגד היטלר. הבחירות לא היו חשאיות וכל מצביע שהכניס לקלפי פתק "כן" לאדולף היטלר, קיבל במקום סיכה עם המילה "כן". כשיצא אביו ללא הסיכה הותקף על ידי אנשי פלוגות הסער. כשניסה היינץ לעזור לאביו הוכה אף הוא מכות נמרצות. בליל הבדולח התבונן ביחד עם אביו וראה כיצד בית הכנסת בו עלה לתורה, בית הכנסת בפאזאנן שטראסה, עולה באש וכיצד הנאצים שורפים את ספרי התורה.^[1] זמן קצר לאחר מכן גורש מבית הספר בטקס פומבי משפיל. בטקס עמדו כל התלמידים במסדר והמנהל ציווה עליו להתקדם ואז הכריז באוזני כל התלמידים: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעיינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!".

במרץ 1939 עלה לארץ ישראל בגפו במסגרת עליית הנוער והתחנך בקיבוץ עין גב. אביו, יחד עם מרבית בני משפחתו, נספה בשואה.

קרירה צבאית

מלחמת העצמאות

אורי בן-ארי התגייס לפלמ"ח בשנת 1946. במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה א' בגדוד הרביעי של חטיבת הראל^[2], הוא גדוד הפורצים. במסגרת זו השתתף בשיירת חולדה, בקרב נבי סמואל, בכיבוש קאלוניה, בקרב מנזר סן סימון^[3], בכיבוש "המסרק" ובית מחסיר במבצע מכבי ובכיבוש הר ציון. על לחימתו בקרבות על ירושלים זכה לכינוי "מלך המסתערים". לאחר מכן מונה לסגן מפקד הגדוד השביעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב. במסגרת זו השתתף בהתקפה הכושלת של הגדוד בתחילת מבצע יואב על מצודת עיראק אל-מנשייה. בהתקפה השתתפו גם טנקים מסוג הוצ'קיס וקרומוול, בפיקודו של יצחק שדה. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה טנקים בשדה הקרב, והוא התרשם מעוצמת האש ומן המהירות של כוח השריון, בהשוואה לחיל הרגלים. בן-ארי השתתף גם במבצע חורב ובמבצע עובדה ואף מונה למפקד הגדוד השביעי^[4].

מבצע קדש

לאחר המלחמה היה מדריך בקורס מג"דים ומח״טים. בשנת 1951 מונה לסגן מפקד חטיבה 7 וגילה חטיבה במצב ירוד מבחינת הצטיידות ורמת החיילים. למרות הצלחתו בתימרונים בשנים 1951 ו-1952 לא הצליח לשכנע את המטכ"ל ואת ראש הממשלה דוד בן-גוריון בחשיבות השריון. באוקטובר 1955 התמנה למפקד חטיבה 7. הוא המשיך בפיתוח תורת הלוחמה המשוריינת, אך עדיין לא הצליח לשכנע את הדרגים הגבוהים, ובעיקר את הרמטכ"ל משה דיין, כי השריון נועד להיות כוח מסתער ולא כוח שמטרתו סיוע לחי"ר. אחת הסיבות לכך שדעתו לא נתקבלה הייתה שבניית כוח שריון דורשת משאבים כספיים גדולים שמדינת ישראל הענייה לא יכולה להרשות לעצמה.

ביולי 1956 הייתה התפתחות דרמטית. צרפת, שהסתכסכה עם גמאל עבד אל נאצר בגלל תמיכתו במורדים באלג'יריה, החליטה לספק לישראל עשרות טנקים מטיפוס סופר שרמן ו-AMX-13. בן-ארי התמנה למפקד מבצע פריקת הטנקים והתחמושת בנמל הקישון. המבצע, שכונה "מבצע יונה", התנהל בסודיות ועבר בהצלחה. כעת הייתה החטיבה מצוידת כהלכה. באותו זמן התמנה חיים לסקוב כמפקד גייסות השריון. לסקוב צידד בדעתו של בן ארי בקשר להפעלת השריון, אך למרות זאת הרמטכ"ל עדיין התנגד לכך.

ההזדמנות להוכיח את תפיסתו הגיעה במבצע קדש בקרב סכר הרואיפה. למרות התנגדות הרמטכ"ל, אישר אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להכניס את חטיבה 7 לקרב כבר בתחילת המערכה. החטיבה כבשה את מתחמי הצבא המצרי באום כתף ובאבו עגילה, תוך ביצוע מעקף דרך סכר הרואיפה ומעבר הדייקה, אל עורף האויב. מבצע קדש הוכיח את תורת השריון כי הטנק הוא חוד החנית של ההתקפה בגלל מהירותו וכוח האש שלו, וכי יש לרכז את כוח השריון להתקפה ולא לפצל אותו ככוח סיוע לחי"ר.

ההצלחה במבצע קדש הביאה את בן-ארי למרומי התהילה. זמן קצר לאחר המלחמה, ב-23 בדצמבר 1956, התמנה בן ארי למפקד גייסות שריון ונראה היה שדרכו תוביל אותו לתפקיד הרמטכ"ל. ואולם, תוך זמן קצר נאלץ בן-ארי לפרוש מצה"ל. אחד מפקודיו שנשפט על גנבת שני שקי סוכר, טען שבן-ארי ידע על כך והעלים עין. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, העמיד בפני בן-ארי את הברירה: לעמוד לדין או לפרוש מצה"ל. בן-ארי בחר לפרוש.

לאחר פרישתו מצה"ל נמנה עם כוחות המילואים. הוא שימש מנכ"ל בקונצרן כור ומנכ"ל הוצאת א. לוין אפשטיין.

מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים

אל"ם אורי בן-ארי בזחל"ם הפיקוד של חטיבת הראל במלחמת ששת הימים

בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, מונה למפקד חטיבת הראל, שהייתה באותה עת חטיבה ממוכנת במילואים. בן-ארי הוביל את החטיבה במהלך הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים; החטיבה הבקיעה ממבשרת ציון צפונה, ולאחר לילה של לחימה הצליחה לנתק את ירושלים המזרחית מצפון, ובכך להכריע את הקרב. מאוחר יותר במלחמה כבשה החטיבה את רמאללה ואת יריחו. ביומיים האחרונים של המלחמה עלתה החטיבה לרמת הגולן. כל מהלך הלחימה של החטיבה התאפיין בתנופה רבה, ברוחו של בן-ארי.

במלחמת יום הכיפורים שירת כסגנו של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש). במהלך המלחמה הוענקה לו דרגת תת-אלוף. דברים שאמר על תפקודו, המחזאי מוטי לרנר בריאיון עיתונאי: "לא ראיתי בימי חיי חיית מלחמה קרת רוח כזאת, שמתפקדת בלי להניד עפעף במצב קריטי. לולא הוא הפיקוד לא היה מתפקד"^[5].

לאחר מלחמת יום הכיפורים

לאחר המלחמה כיהן כמנהל חטיבת הכבישים ועבודות עפר בסולל בונה, כקונסול ישראל בניו יורק, כמנכ"ל חברה בתחום אנרגיה חלופית ויחד עם אשתו היה בעלים של חברה להוצאה לאור בשם מילכה הוצאה לאור.

היה נשוי למִלְכָּה ואב לשבעה ילדים, נפטר ממחלה בתל אביב ב־15 בינואר 2009. נקבר בבית הקברות בקיבוץ שפיים.

נכדו, סמ"ר עידו בן ארי, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב-24 בנובמבר 2016 בתאונת טנק מרכבה עליו פיקד.^[6]

ביוני 2015 נחנך רחוב על שמו בשכונת פסגת זאב בירושלים, אזור בו לחמו כוחות החטיבה בפיקודו במלחמת ששת הימים.

מספריו

• "אחרי!", הוצאת "ספריית מעריב", 1994. ספר אוטוביוגרפי על תקופת מלחמת העצמאות. הספר זיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1995^[7].
• "נוע, נוע, סוף!", ספר אוטוביוגרפי על תקופת מבצע קדש ועל גיבוש תורת השריון בצה"ל, הוצאת מערכות, 1998
• "בטבעת החנק", הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר על ילדים יהודים בברלין של שנות השלושים.

לקריאה נוספת

• מילכא בן-ארי, אורי ואני: יובל שנים לצדו של תת־אלוף אורי בן־ארי, הוצאת מרנגא, 2016.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אורי בן-ארי בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של אורי בן-ארי, בקטלוג הספרייה הלאומית
• הספרים של אורי בן-ארי, באתר "סימניה"
• אורי בן ארי בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
• אורי בן-ארי מעיד על ילדותו בגרמניה הנאצית, סרטון וידאו בערוץ יד ושם ביו טיוב
• אבנר שפירא, ילדות בברלין בשנות ה-30, באתר הארץ, 25 באפריל 2006
• רועי מנדל, פשוט שריונר: תא"ל אורי בן-ארי נפטר בגיל 84, באתר ynet, 16 בינואר 2009
• אלי אלון, נחנך רחוב אורי בן ארי בירושלים באתר themarker
• יעקב בר-און, ‏מתחת לשיריון: הספר שיביא צדק היסטורי למפקד שהואשם לשווא, באתר מעריב אונליין, 28 במאי 2016
• אורי בן-ארי, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• אורי בן-ארי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. עדותו של אורי בן-ארי ביד ושם על שריפת בית הכנסת
2. אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמודים 36-39.
3. אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמודים 113-168.
4. אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמוד 284.
5. המחזאי מוטי לרנר חושף: מה באמת קרה בחפ"ק של גורודיש? אתר מעריב, שרית פוקס מראיינת בתאריך 19 ספטמבר 2013
6. http://www.israelhayom.co.il/article/430601
7. גל פרל פינקל, "אחרי!" – תמצית המנהיגות הצבאית, הבלוג על הכוונת, ‏ 18 ביוני 2014.