אציו פינצה

אציו פינצה
Ezio Pinza
לידה 18 במאי 1892
רומא, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 במאי 1957 (בגיל 64)
סטמפורד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ezio Fortunato Pinza עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות איטליה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1926 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קונסרבטוריון ג'ובאני באטיסטה מרטיני עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול בס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים RCA ויקטור עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס טוני לשחקן הטוב ביותר במחזמר (1950)
  • כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אציו פינצה מאחורי הקלעים עם וושברן.

אציו פינצה (באיטלקית: Ezio Pinza;‏ 18 במאי 1892 - 9 במאי 1957) היה זמר אופרה איטלקי, שניחן בקול בס עשיר, חלק ומצטלצל. הוא עשה 22 עונות במטרופוליטן אופרה בניו יורק והופיע ביותר מ-750 הצגות של 50 אופרות. פינצה קצר הצלחה רבה גם בהופעותיו בלה סקאלה שבמילאנו ובבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון.

אחרי פרישתו מן המטרופוליטן בשנת 1948, פיתח פינצה קריירה חדשה על במות ברודוויי בתיאטרון המוזיקלי ואף הופיע בכמה סרטי קולנוע בהוליווד.

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנצה נולד ברומא למשפחה מעוטת אמצעים וגדל בחוף המזרחי של איטליה, בעיר העתיקה רוונה. הוא למד שירה בקונסרבטוריון מרטיני בבולוניה והופיע לראשונה באופרה בשנת 1914, בתפקיד אוּרוֹבֶזוֹ ב"נורמה" של בליני בקרמונה.

פינצה היה חובב נלהב של מרוצי אופניים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת ארבע שנים בצבא ולאחר זאת חידש את הקריירה האופראית שלו ברומא בשנת 1919. הוא הוזמן לשיר בבית האופרה הראשון במעלה של איטליה, לה סקאלה במילאנו, שם הופיע לראשונה בפברואר 1922. בלה סקאלה, בהדרכת המנצח הראשי ארטורו טוסקניני המבריק והקפדן, שגשגה הקריירה של פינצה במהלך העונות הבאות. הוא היה לחביב המבקרים וקהל המאזינים הודות לאיכות הגבוהה של שירתו ולנוכחותו הבימתית המרשימה.

הופעת הבכורה של פינצה במטרופוליטן אופרה הייתה בנובמבר 1926, ב"לה ווסטאלה" של ספונטיני, לצד הסופרן האמריקאית הנודעת רוזה פונסל בתפקיד הראשי. בשנת 1929 שר את דון ג'ובאני, תפקיד שדבק באישיותו בשנים הבאות. בהמשך הוסיף לרפרטואר שלו את פיגארו בנישואי פיגארו ב-1940 ואת סאראסטרו בחליל הקסם של מוצרט ב-1942, יחד עם מספר רב ועצום של תפקידים באופרות איטלקיות של בליני, דוניצטי וורדי וגם את בוריס גודונוב של מוסורגסקי (שהושר באיטלקית). מלבד במטרופוליטן, הופיע פינצה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון בשנים 1939-1930 והוזמן לשיר בפסטיבל זלצבורג ב-1937-1934, ביוזמת המנצח הגרמני המהולל ברונו ולטר.

פינצה חזר לשיר תחת שרביטו של טוסקניני ב-1935, הפעם עם הפילהרמונית של ניו יורק, כסולן בס בביצוע מיסה סולמניס של לודוויג ואן בטהובן. אחד הקונצרטים הללו שודר בסי.בי.אס ונשמר על תקליט שדרים; ההקלטה הזאת יצאה לאור על גבי תקליט אריך-נגן ובתקליטורים. כמו כן שר פינצה ב-6 בפברואר 1938 בקונצרט המשודר של הסימפוניה התשיעית של בטהובן עם התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית. שני הקונצרטים האלה התקיימו בקרנגי הול בניו יורק.

הרפרטואר של פינצה כלל כ-95 תפקידים קלאסיים. הוא פרש מן המטרופוליטן בשנת 1948 והחל בקריירה שנייה במחזות זמר בברודוויי. באפריל 1949 הופיע בדרום פאסיפיק של רוג'רס והמרשטיין, שם יצר לראשונה את תפקידו של בעל המטעים הצרפתי אמיל דה בק, וביצועו האופראי, עתיר המבע של הלהיט "ערב קסום אחד" עשה אותו לאליל הצגות יומיות ולידוען לאומי. ב-1950 קיבל את פרס טוני לשחקן ראשי מצטיין במחזמר.

בשנת 1953 הופיע פינצה בקומדיית המצבים משלו, "בונינו", ששודרה ברשת הטלוויזיה הלאומית אך לא האריכה ימים. בסדרה זו הופיע כזמר אופרה איטלקי-אמריקאי שהתאלמן לא מכבר ומנסה לגדל שישה ילדים. את תפקידי שניים מן הילדים מילאו ואן דייק פארקס וצ'ט אלן, שהופיע גם ב"נער מקהלה אמריקאי". מרי ויקס שיחקה ב"בונינו" בתפקיד עקרת בית שתלטנית. לאחר זאת, ב-1954, הופיע פינצה בהפקת ברודוויי של "פאני" מול פלורנס הנדרסון.

זמן קצר לפני מותו השלים פינצה את זכרונותיו, שיצאו לאור בשנת 1958 בהוצאת ריינהרט ושות'. בספר נכללו תצלומים שלו ממהלך הקריירה וכן תמונות של בני משפחתו.

אציו פינצה מת מאירוע מוחי בגיל 64 בסאנפורד, קונטיקט. הוא נקבר בבית הקברות פאטנם בגריניץ', קונטיקט.

פינצה, שלא קיבל הכשרה עיונית במוזיקה, לא ידע לקרוא תווים, אך די היה לו להקשיב לתפקידו כשנוגן לפניו על פסנתר כדי לשיר אותו בדייקנות. פינצה היה ממשיכם של זמרי הבס האיטלקים הגדולים פרנצ'ססקו נאוואריני וויטוריו ארימונדי, ששניהם נהנו מקריירה אופראית בינלאומית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ונאזארנו דה אנג'ליס, שהחל את הקריירה שלו בשנים הראשונות של המאה ה-20. עוד אחד מקודמיו הבולטים ברפרטואר האופרה האיטלקית היה הספרדי חוסה מארדונז, שהופיע בקביעות עם להקות האופרה של בוסטון ושל המטרופוליטן בשנים 1909 עד 1926. טאנקרדי פאזרו שקולו הנמרץ והתוסס דמה להפליא לזה של פינצה, היה המתחרה העיקרי בן-זמנו מקרב זמרי הבס האיטלקים, אלא שפאזרו לא ניחן באישיות המגנטית של פינצה.

פינצה הופיע בכמה סרטים, החל ב"קרנגי הול" מ-1947, שבו השתתפו כמה וכמה זמרים מפורסמים, נגנים, מנצחים והפילהרמונית של ניו יורק. אפשר לראותו גם במספר קטן של סרטי MGM (בטכניקולור), בהם "מיסטר אימפריוס" עם לנה טרנר ו-Strictly Dishonorable, שניהם משנת 1951. הופעתו האחרונה על המסך הגדול הייתה ב"הלילה נשיר" משנת 1953, שם גילם את הבס הרוסי המפורסם פיודור שאליאפין בביוגרפיה מוסרטת של האמרגן סול יורוק. בסרט זה שר פינצה קטע מבוריס גודונוב של מוסורגסקי ברוסית. הקלטה שלו בשירת Anema e core מושמעת בסרט האחים בלוז משנת 1980 ברדיו, בתמונה שבה ג'ק ואלמר מבקרים את מרת טרנטינו.

בשיא הקריירה שלו שר פינצה מול זמרים ידועי שם במטרופוליטן, בהם אמליטה גאלי-קורצ'י, רוזה פונסל, בנימינו ג'ילי, ג'וזפה דה לוקה ואחרים. פיסת טריוויה מעניינת היא העובדה, שכל מזרקות המים במטרופוליטן הוקדשו לאציו פינצה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אציו פינצה בוויקישיתוף
פרס טוני לשחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר
1947–1975 פול הרטמן (1948) • ריי בולג'ר (1949) • אציו פינצה (1950) • רוברט אלדה‎ (1951) • פיל סילברס (1952) • תומאס מיטשל (1953) • אלפרד דרייק (1954) • ולטר סלזק (1955) • ריי וולסטון (1956) • רקס הריסון (1957) • רוברט פרסטון (1958) • ריצ'רד קיילי (1959) • ג'קי גליסון (1960) • ריצ'רד ברטון (1961) • רוברט מורס (1962) • זירו מוסטל (1963) • ברט לאהר (1964) • זירו מוסטל (1965) • ריצ'רד קיילי (1966) • רוברט פרסטון (1967) • רוברט גולט (1968) • ג'רי אורבך (1969) • קליבון ליטל (1970) • האל לינדן (1971) • פיל סילברס (1972) • בן ורין (1973) • כריסטופר פלאמר (1974) • ג'ון קולום (1975)
1976–2000 ג'ורג' רוז (1976) • בארי בוסטוויק (1977) • ג'ון קולום (1978) • לן קאריו (1979) • ג'ים דייל (1980) • קווין קליין (1981) • בן הרני (1982) • טומי טון (1983) • ג'ורג' הרן (1984) • ג'ורג' רוז (1986) • רוברט לינדזי (1987) • מייקל קרופורד (1988) • ג'ייסון אלכסנדר (1989) • ג'יימס נוטון (1990) • ג'ונתן פרייס (1991) • גרגורי היינס (1992) • ברנט קארבר (1993) • בויד גיינס (1994) • מתיו ברודריק (1995) • נייתן ליין (1996) • ג'יימס נוטון (1997) • אלן קאמינג (1998) • מרטין שורט (1999) • בריאן סטוקס מיטשל (2000)
2001–הווה נייתן ליין (2001) • ג'ון לית'גו (2002) • הארווי פירסטיין (2003) • יו ג'קמן (2004) • נורברט ליאו בוטץ (2005) • ג'ון לויד יאנג (2006) • דייוויד הייד פירס (2007) • פאולו סקוט (2008) • דייוויד אלוורז, טרנט קובליק וקיריל קוליש (2009) • דאגלס הודג' (2010) • נורברט ליאו בוטץ (2011) • סטיב קאזי (2012) • בילי פורטר (2013) • ניל פטריק האריס (2014) • מייקל סרוריס (2015) • לסלי אודום ג'וניור (2016) • בן פלאט (2017) • טוני שלהוב (2018) • סנטינו פונטנה (2019) • ארון טבייט (2021) • מיילס פרוסט (2022) • ג'יי הריסון גי (2023) • ג'ונתן גרוף (2024)