בורנאו הבריטית
בורנאו הבריטית כללה את ארבעת החלקים הצפוניים של האי בורנאו, שהם כיום מדינת ברוניי, שתי מדינות מלזיה, סבה וסראוואק, והשטח הפדרלי של מלזיה, לבואן.[1][2] בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי לפני מלחמת העולם השנייה, סראוואק נודעה בשם הראג' של סראוואק (1841–1946), סבה נודעה הכצפון בורנאו (1881–1946), ולבואן נודעה בתור מושבת הכתר של לבואן (1848–1946). בין מלחמת העולם השנייה לעצמאותם מבריטניה, הפכה סראוואק למושבת הכתר של סראוואק (1946–1963), בעוד שסבה ולבואן חברו ויצרו את מושבת הכתר של צפון בורנאו (1946–1963). ממלכת ברוניי (1888/1906–1984) הייתה מדינת חסות של הממלכה המאוחדת מאז הסכם הפרוטקטורט של 1888/1906, והייתה ידועה כמדינת הפרוטקטורט הבריטית של ברוניי.[3]
מיסיונרים קתולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1687 האב Ventimiglia, תיאטין, הוזמן על ידי האפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר להטיף לנצרות בבורנאו. אין אנדרטאות למשימה זו, שלא הותירה עקבות באי למרות שהמיסיונר הכריז שאלוהים בירך את פועלו.
הקהילה לבשורת העמים הכריזה ב-27 באוגוסט 1855 על הקמת החלק הצפוני של האי בורנאו למחוז עצמאי של צפון בורנאו ולבואן והפקידה אותו בידי הכומר. קרלוס קוארטרוני, ספרדי. האב קוארטרוני היה במקור קפטן ים ונשבע, לאחר שנמלט מסכנה גדולה, להתמסר לבשורה של בורנאו. הוא נחת בלבואן ב-1857, יחד עם כמה מיסיונרים שנטשו אותו ב-1860. אף על פי שהיה לבדו באי לבואן, האב קוארטרוני המשיך באומץ את עבודתו. לבסוף, משראה שהבידוד הפך אותו לחסר אונים, הוא נסע לרומא ב-1879 כדי לבקש להטיל את המשימה כאחראית על מכון. מרומא נסע האב קוארטרוני לספרד, שם נפטר עד מהרה.
לאי לבואן שטח של 30 מילים רבועים (78 קילומטרים רבועים) ומכיל 6,800 תושבים; זוהי תחנת שילוח חשובה בין סינגפור להונג קונג. השליח האפוסטולי גר בלבואן. התחנות המשרתות הן Labuan וקוצ'ינג (סראוואק), שתי העיירות החשובות ביותר. מחוץ לשני המקומות הללו שבהם התגוררו המיסיונרים נכללו עוד עשר תחנות: Sibu, Kanovit, Igan, Oya, Mukah, Baram, Papar, Jesselton, Putatan ו-Sandakan. על פי "המשימות-אטלס" של פ' שטרייט, הנתונים הסטטיסטיים של המיסיון הקתולי בתחילת המאה ה-20 היו: 19 כמרים רגילים, 2 אחים הדיוטים, 15 אחיות; 8 כנסיות; 20 קפלות; 16 קטכיסטים; 14 בתי ספר עם 740 תלמידים; 2,600 טבילות; כ-1,000 קטקומנטים.
השלטון הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבריטים כבשו את האי לבואן ב-1846; הם הרחיבו בהדרגה את כוחם על השליטים הקטנים של החלק הצפוני של בורנאו עד שבשנת 1888, מדינת החסות הבריטית של צפון בורנאו הוכרה רשמית. מיסיונרים דוברי אנגלית שהיו רצויים בחלק הבריטי של בורנאו, העבירו את השליחות של צפון בורנאו ולבואן לחברה למשימות זרות של מיל היל, מאנגליה. השליח הראשון שמונה תחת הממשל החדש היה הכומר תומאס ג'קסון. החברה המשיכה באחריות על המשימה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הבריטים הבינו שהם אינם מסוגלים להגן על המושבה מפני הצי הקיסרי היפני החזק. הם הרסו את שדות התעופה, ובמיוחד את שדות הנפט שם ובברוניי לפני נחיתת היפנים ב-16 בדצמבר 1941. הכוחות הבריטים הקטנים נכנעו. בשנת 1943, האוכלוסייה הסינית שמנתה כ-50,000 מרדה ביפן וכבשה כמה עיירות. עד מהרה המרד דוכא ורבים שהוצאו להורג. אוסטרליה שלחה כוחות מבצע מיוחד, שאימנו וחימשו יחידות מיליציה מקומיות וסייעו להנחתה של דיוויזיה אוסטרלית ביוני 1945. הכוחות היפניים מנו כ-31,000, והחזיקו מעמד עד אוקטובר 1945, הרבה אחרי שהקיסר נכנע.[4]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ George Lawrence Harris (1956). North Borneo, Brunei, Sarawak (British Borneo). Human Relations Area Files.
- ^ W. H. (William Hood) Treacher, Sir (בדצמבר 2012). British Borneo Sketches of Brunai, Sarawak, Labuan, and North Borneo. Tredition Classics. ISBN 978-3-8472-1906-4.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Leigh R. Wright (1 ביולי 1988). The Origins of British Borneo. Hong Kong University Press. pp. 181–. ISBN 978-962-209-213-6.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ I.C.B Dear, ed, The Oxford Companion to World War II (1995) p 163