ברל כצנלסון

פירוש נוסף ערך זה עוסק באחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל. אם התכוונתם לאוניית מעפילים, ראו ברל כצנלסון (אוניית מעפילים).
ברל כצנלסון
ברל כצנלסון, 1934
ברל כצנלסון, 1934
לידה 25 בינואר 1887
בוברויסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 באוגוסט 1944 (בגיל 57)
ירושלים,ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות כנרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפא"י עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בֵּרל (בּאֵרי) כַּצנֶלסוֹן[1] (כ"ט בטבת תרמ"ז, 25 בינואר 1887, בוברויסק[2] – כ"ד באב תש"ד, 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות. מחבר תפילת "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל. שימש כעורך העיתון דבר מ-1925 ועד מותו.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו ברוסיה 1887–1909

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברל יעקב[3] כצנלסון נולד ב-1887 בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (מ-1991 בלארוס), למשפחה ממוצא ליטאי, בן לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון. טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאישה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה שישה ילדים נוספים: ישראל (1888), איסר (1891), בנימין (1895 - נפטר בגיל שנה), סטסיה (1891) וחנה (1897).[4] טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת.

משפחתו של ברל נחשבה למשפחה יהודית משכילה. בבית הייתה ספרייה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל שמונה קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית, ובו סיפורי ילדים הנוגעים לעשרת הדיברות. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר ולא נשלח לתלמוד תורה, אולם אביו בחר עבורו מלמדים שלימדו אותו ב"חדר", וידידו הבולט היה דוד שמעוני, שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת ספרים ועיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, ולאחר מכן למד רוסית והחל לקרוא ספרות רוסית. עוד בבית אביו התפתחה השקפת העולם הציונית-סוציאליסטית שלו.

בשנת 1899 נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שרפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כול, ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו.[5] באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ביידיש בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה במינסק.[6] בוועידה זו נפגש כנראה לראשונה עם חיים ויצמן.[7]

כצנלסון השתייך לבני הנוער היהודים בתחום המושב שלא ניתן להם ללמוד בגימנסיות ונבחנו כאקסטרנים כדי להשיג את תעודת הבגרות הממשלתית.[8] כחבריו האקסטרנים שנדדו בדרום רוסיה, נדד כצנלסון ברחבי בלארוס ואוקראינה, וגם נסע מספר פעמים לפולין.[9] בגיל 16 קיבל בקייב את התואר "מורה בית",[10] והפך למורה מוסמך. הוא עבד כמורה לילדים יהודים ממשפחות אמידות שישבו בכפרים, והתגורר בבתיהן.[11] ב-1904 נכח בעת פוגרום בעיירה סמילה והיה פעיל בהספקת נשק להגנה עצמית. ב-1905 הצטרף רשמית למפלגת הפועלים הציונית הסוציאליסטית (ס"ס), שעוד קודם לכן היה מקורב לחוג חבריה, אולם התאכזב ממנה במהרה, בעיקר בשל עמדתה השוללת את השימוש בטרור כתגובת נקם על פגיעה ביהודים.[12] ב-1905 התקבל לעבודה כמורה בבית ספר מטעם חברת "מפיצי השכלה" בעירו.[13] לאחר שבגר, רצה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. במשך כשלוש שנים (1906–1908) עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות ולמד בבית הספר המקצועי-יהודי באודסה, "טרוד", בו שימש מתלמד בחרטות-ברזל.[14] לפני עלייתו לארץ, התייצב לגיוס לצבא הרוסי, אולם שוחרר מן השירות. לאחר מכן נאבק במשך מספר חודשים במחלת הטיפוס.[15]

מנהיג פועלים בארץ ישראל 1909–1919

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהחלים ממחלתו נסע כצנלסון לקייב, באלול תרס"ט הגיע לאודסה וממנה המשיך לארץ ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה. לאחר הפלגה בת 12 יום בים השחור, הגיע בכ"א באלול ליפו. למחרת בואו פגש ביפו את הסופר יוסף חיים ברנר. כצנלסון התקשה למצוא עבודה ב"אחוזת בית", ולאחר ראש השנה פנה למושבה פתח תקווה.[16] למחרת בואו לפתח תקווה, יצא לעין גנים, שם הפגיש אותו ברנר עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה.[17][18] למחרת בואו לעין גנים, החל לעבוד בנטיעות בפרדס בחריה שליד פתח תקווה. בסוף עונת הגשמים עזב את עין גנים והחל לנדוד כפועל בין המושבות הוותיקות של ארץ ישראל. ביער חדרה עבד בחטיבת עצים והתקבל ל"לגיון העבודה". מחדרה נשלח על ידי ה"עבודה" לסג'רה, שם שהה בין פורים לפסח תר"ע. בפסח דיבר לראשונה בארץ ישראל לפני ציבור, בוועידה הראשונה של "עבודה" באום ג'וני. הוא התקבל שם לעבודה כפועל זמני ועסק בהעמסת אלומות על עגלות. בכך השתתף בקציר ההיסטורי שהניח את היסוד להקמת דגניה. כעבור חודש עזב את דגניה בשל מחלה, ובתמוז תר"ע שב לעין גנים.[19]

עלייה לגליל 1910–1917

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת תרע"א עבד זמן מה במשק גדול אצל איכר במושבה כנרת, ולאחר מכן עבר למושבה מנחמיה, בה הועסק אצל אחד האיכרים כפועל יחיד. אלא ששם נחל כישלון, ופוטר כעבור שלושה ימים. לאחר מכן עבר לעבוד בחוות כנרת, שם השתתף בשביתת פועלים. היה זה האירוע הציבורי הראשון שבו השתתף כמנהיג. בפסח תרע"א התכנסה באום ג'וני ועידת פועלי הגליל – ועידה בלתי מפלגתית ראשונה של הפועלים. השתתפו בה 17 צירים, שכל אחד מהם ייצג שמונה בוחרים, וכצנלסון שימש בה אחד הצירים מכנרת. הוא נבחר בוועידה לאחד משבעה חברים בוועד פועלי הגליל, ועד מהרה תפס בו מקום מרכזי.[20] בגליל הפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים, אך בתחילת תרע"ב חזר ליהודה. הוא הגיע למסקנה כי העבודה המתאימה לו היא נטיעה וגננות, וכדי להשתלם בתחום, עבר לעבוד במשתלת יער הרצל ליד לוד (משתלת בן־שמן). באותה עת הצטרף להסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה. בכסלו תרע"ב נערכה בפתח תקווה הוועידה השנייה של פועלי יהודה, וכצנלסון ייצג בה את פועלי לוד ונבחר לשתי ועדות: ועדת התרבות וועדת האינפורמציה. הוא השתתף באופן פעיל בפולמוס בשאלת לשכת העבודה שפתחה קפא"י, ופרסם בנושא את מאמרו הראשון בארץ ישראל, "מבפנים", בעיתון "הפועל הצעיר". חברי פועלי ציון רגזו עליו ומנעו את בחירתו לציר בוועידה השלישית של פועלי יהודה. אף על פי כן נבחר מטעם הבלתי מפלגתיים כחבר ל"משרד הוועד" – המוסד המבצע של ההסתדרות ביהודה, לצד מאיר רוטברג ויצחק טבנקין (שאמו הייתה בת דודה של כצנלסון).[21] בוועידה הרביעית של ההסתדרות בתרע"ד, בא לידי ביטוי מעמדו הדומיננטי של כצנלסון: החלטות הוועידה ביטאו את עיקרי השקפתו, הוא נבחר שוב ל"משרד", ואף לנציג ההסתדרות בוועד הפועלים הארצי שהתארגן באותו הזמן. בכך הפך לאישיות המרכזית בהנהגתה. באותה תקופה התגורר בבן שמן במרתף קטן.[22] ב-1914 היה בין 10 פועלים שכונו "קבוצת קלנדיה", שהתיישבה בעטרות.[23]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם, ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות. המטעים של יהודה נחרבו בשל היעדר שווקים ליין, והחלה תנועה של פועלים לגליל. בטבת תרע"ה חזר גם כצנלסון לגליל והצטרף לקבוצה שהשתכנה בחצר כנרת. גם אחותו, חנה, חייתה ועבדה שם.[24] ברל עבד בגידול ירקות בגן הירק. הוא הקים ספרייה חקלאית והעביר שיעורי עברית. בסוכות תרע"ו נערכה בכנרת ועידת פועלי הגליל ובסופה נבחר ברל לוועדת התרבות, יחד עם טבנקין ורחל כצנלסון. מדי שבת הם היו מתכנסים ומתכננים פעולות תרבות בקרב פועלי הגליל. בשיחות של השלושה גובשה התפיסה שלפיה הפעילות התרבותית היא חלק בלתי נפרד מרווחתו ואיכות חייו של הפועל. ברל היה מנהל בכנרת שיחות שבת, שבהן נידונו כישלונה של תנועת הפועלים בעולם ומשבר הסוציאליזם. נראה כי בשיחות אלו עוצבה השקפת העולם היסודית של ברל ושל חבריו לקבוצה. באביב תרע"ו הגה מאיר רוטברג את רעיון "המשביר", וכצנלסון נתן לו את שמו.[25] כצנלסון היה הדמות המרכזית בחידוש הפעלתה של "קופת חולים של פועלי הגליל" ב-1915.[26]

זמן קצר לאחר בואו של כצנלסון לכנרת, הצטרפה לקבוצה "חבורת החברות" – חמש בחורות שבהן היו שתי חברותיו, בנות עירו, לאה מירון ושרה שמוקלר.[27] עוד בבוברויסק השתתפו מירון ושמוקלר בחוג לדיון בבעיות העם היהודי והסוציאליזם, שניהל ברל בגיל 17. לאה הייתה צעירה מברל בשנה וידידותה איתו התפתחה לאהבה, אולם כשהייתה בת 17 מצא אותו אביה בביתם, גירש אותו ואסר עליה להיפגש איתו.[28] לברל ולאה היו קשרים אינטימיים. אולם לאחר 15 שנות ידידות איתה, גילה ברל כי הוא מאוהב בשרה. נראה כי אהבתם התפתחה בעת חייהם המשותפים בכנרת. השניים נפרדו כאשר עלה ברל לירושלים.[29]

ירושלים, הגדוד העברי והקמת אחדות העבודה 1917–1919

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלול תרע"ז (1917) הגיע כצנלסון לירושלים ונשאר בה, לסירוגין, במשך עשרה חודשים, עד תמוז תרע"ח. בירושלים חכר חלקות אדמה מבעלי קרקעות ערבים ליד "קברי המלכים", והקים קבוצת ירקנים, שכללה מספר נערות, ובהן רחל כצנלסון ואחותו של ברל, חנה. הקבוצה השתכנה בבית ערבי ישן, בשכנות למשפחות ערביות. החיים בין נוכרים, לראשונה מאז עלייתו ארצה, הביאו לחידוד תחושותיו הלאומיות של כצנלסון ולגילוי רגשות נסתרים. בראשון של פסח (מרץ 1918) עלה בפעם הראשונה להר הבית ובשביעי של פסח עלה שוב. על סיורו בעיר העתיקה כתב: "סיבוב החומה וביקור הכותל, הר הבית הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו".[30] כשביקר בכותל המערבי החליט להתנדב לגדוד העברי.[31] לקראת הגיוס עזב את הקבוצה. הייתה זו הפעם האחרונה שחי בקבוצה, והפעם האחרונה שעבד בחקלאות.[32] בתחילת חודש אב תרע"ח התגייס ונשלח למחנה אימונים בחלמיה שבמצרים.[33]

כצנלסון, שהושפע מרעיונות סינדיקליסטיים על הקשר האורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני, יישם אותם בהקשר הארצישראלי. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון. בכסלו תרע"ט הגיע לביקור בכנרת. עם שובו למצרים, החל בפעילות רצופה שנמשכה חודשיים, יחד עם בן-גוריון, לאיחוד תנועות הפועלים, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. בסופה של הפעילות, הוקמה תנועת אחדות העבודה וכצנלסון היה האיש שניסח את המצע שלה. באירוע הקמתה, בכ"ד באדר א' בפתח תקווה, נשא את הנאום המרכזי, ניסח את החלטותיה והשפיע על בחירת המרכז שלה. הקמתה הייתה אחת מנקודות השיא בדרכו הפוליטית. היא הייתה הגוף החשוב ביותר של תנועת הפועלים בארץ ישראל והוא היה ממנהיגיה הראשיים. הקמתה מציינת את הפיכתה של תנועת הפועלים לכוח מרכזי ביישוב.[34]

ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מקדחת צהובה. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו.[35] הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן בן-ציון ישראלי דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא מארץ ישראל, ולאה חזרה שוב לכנרת. הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא ברל עבורה פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר היה ברל כבן 35, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.[36]

בהנהגת אחדות העבודה 1919–1930

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל של ברל כצנלסון בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב
מימין לשמאל: יצחק יציב, ברל כצנלסון, אייב קאהאן, בן-גוריון, זלמן רובשוב ואברהם הרצפלד, בעת ביקורו של קאהאן בארץ ישראל ב-1925.

עם הקמת "אחדות העבודה", הוציא כצנלסון את שבועון המפלגה, "קונטרס".[37] בסוף ספטמבר 1919 נשלח כצנלסון לשליחותו הראשונה כנציג "אחדות העבודה", לוועידת פועלי ציון בסטוקהולם ולמושב הוועד הפועל הציוני בלונדון.[38] במרץ 1920, לאחר מאורעות תל חי, חיבר כצנלסון לזכרם של הנופלים תפילת יזכור, שפורסמה ב"קונטרס".[39] במקום המילים "יזכור אלוהים" שבתפילה המסורתית, נפתח ההספד שחיבר במילים "יזכור עם ישראל" והוא מהווה את הבסיס לתפילת "יזכור" של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לאחר פרעות תר"ף באפריל 1920, הגיב כצנלסון ב"קונטרס" על איסור העלייה היהודית על ידי הבריטים: "לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכּלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל". ביולי 1920 השתתף עם טבנקין ובן-גוריון במשלחת של "אחדות העבודה" לוועידה הציונית השנתית בלונדון, הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר פרעות תרפ"א (1921) הודיע הנציב הרברט סמואל על הפסקת העלייה. כצנלסון תקף אותו בחריפות והאשים אותו ב"מורך לב" ו"התרפסות לפני צוררים ופורעים".[40]

כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאוד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה", המשביר המרכזי ומוסדות וארגונים נוספים. ביוני 1921 יצא כצנלסון לחוץ לארץ ובנובמבר הגיע לארצות הברית, כחבר במשלחת מטעם ההסתדרות (יחד עם יוסף ברץ ומניה שוחט) שנבחרה כדי לגייס כספים למען הקמת בנק פועלים. הייתה זו המשלחת הראשונה שיצאה בשם כל הפועלים המאורגנים בארץ ישראל. עם הגעתו, התארח ברל אצל אחיו, חיים. הוא לא ידע אנגלית ולכן היה מוגבל בפעילותו שם לחוגים יהודיים דוברים יידיש בלבד. כאשר נפגש עם יהודים ילידי ארצות הברית, נאלץ להיעזר במתורגמן או שהשיחה התנהלה בגרמנית, אותה ידע מעט. הוא הצליח בפעילותו להביא בדצמבר להקמת "ועד הפועלים האמריקנים למען בנק פועלים בארץ ישראל". בינואר 1922 התפצלה המשלחת למסעות ברחבי ארצות הברית כדי למכור את מניות הבנק. כצנלסון תר את צפון-מזרח ארצות הברית ואזורים נוספים. הוא שהה בארצות הברית שמונה חודשים. הוא היה מאוכזב מהסכום שגויס למען הבנק, כמה עשרות אלפי דולרים, אולם הקשרים שנרקמו על ידי המשלחת נשאו פרי במחצית השנייה של שנות ה-20, בהזרמת הכספים מתנועת הפועלים היהודים האמריקנית לטובת מפעלי ההסתדרות בארץ ישראל. עם הקמת בנק הפועלים, נבחר כצנלסון לאחד משבעת הדירקטורים שלו. הוא עסק בענייני הבנק עוד כשנה ובתוקף תפקידו אף הייתה לו מזכירה, כמעט בפעם היחידה בכל שנות פעילותו.[41] באוגוסט 1922 הפליג מאמריקה לאירופה ונפגש בווינה, אחרי למעלה משנה, עם לאה ואחותו, חנה, שקיבלה שם טיפול רפואי. באותו חודש השתתף כציר מפלגתו בוועידה הציונית השנתית ("קונגרס קטן") בקרלסבאד. בסוף נובמבר, לאחר היעדרות של כשנה וחצי, חזר לארץ ישראל. בסוף דצמבר 1922 הגיעה אמו לארץ ישראל. היא הסתגלה במהירות, אולם על ברל הוטל עול פרנסתה.[42] בשנים 1922–1923 התגורר בחדר ברחוב יונה הנביא בתל אביב. משם עבר להתגורר עם לאה בדירה קטנה ברחוב אלנבי.[43]

ב-1923, בוועידה החקלאית שקדמה לוועידה השנייה של ההסתדרות, נבחר כצנלסון לחבר "המרכז החקלאי". באותה שנה גם הצטרף להנהלת "המשביר". בניסן תרפ"ג הוציא שוב לאור את ה"קונטרס", בעריכתו, לאחר שהופעתו נפסקה כששהה בארצות הברית. באחד במאי 1923 נשא את הנאום המרכזי של היום באולם הגדול של ראינוע דן בתל אביב, ובכך החל במסורת שנמשכה שנים רבות.[44] ביולי אותה שנה נבחר לציר מטעם אחדות העבודה לוועידה השישית של ברית פועלי ציון בברלין, לקונגרס הציוני ה-13 בקרלסבאד ולוועידה שעתידה לקום לענייני ארץ ישראל העובדת.[45] באייר תרפ"ד נערכה בעין חרוד הוועידה הרביעית של אחדות העבודה, בה תבע כצנלסון "הגמוניה של ארץ ישראל" בתנועת פועלי ציון. הוא לגלג על הצעתו של שלמה קפלנסקי שהגיע מאירופה, להקים בארץ ישראל פרלמנט שאחד משני בתיו יורכב מנציגי האוכלוסייה (בו יהיה רוב לערבים), והציג אותה כתוצאה של מצבם הלא-נוח של חברי התנועה "הבאים תדיר בדברים עם העולם החיצוני – ועליהם להסביר שם את עניינינו".[46]

הקמת "דבר" והקמת מפא"י 1925–1930

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 הקים כצנלסון את "דבר" – העיתון היומי הראשון של ציבור הפועלים בארץ ישראל,[37] והיה עורכו הראשי. לקראת הוצאת העיתון פרש מעבודתו ב"משביר". טרם הוצאת העיתון התחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך לצידם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. בתגובה פרסם לופבן מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור והתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.[47]

ב-1927 היה כצנלסון חבר במשלחת של אחדות העבודה לקונגרס הציוני ה-15 בבזל. בתום הקונגרס נסע לדנציג, שם השתתף בספטמבר במועצה העולמית של "החלוץ" ונאם לפני ועידה עולמית של השומר הצעיר. לנוכח חולשתה של תנועת הפועלים אל מול ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-15, הגיע למסקנה כי על הפועלים "לכבוש את התנועה הציונית". תנאי מוקדם לכך היה איחוד בין הפועל הצעיר ובין אחדות העבודה. באוקטובר שב לארץ ישראל, ובנובמבר העלה במועצת אחדות העבודה את שאלת האיחוד.[48] בינתיים תמך במאבק האלים לעבודה עברית בפרדסי פתח תקווה שהתרחש בדצמבר 1927 ובינואר 1928.[49] נושא האיחוד היה במשא ומתן ממושך, ובאביב 1928 כתב כצנלסון את הצעת מצע האיחוד מטעם אחדות העבודה. אלא שב-25 במאי אותה שנה, התהפכה המכונית שבה נסע יחד עם בן-גוריון ושניהם נפצעו.[50] רגלו של כצנלסון נשברה. הוא המשיך לעבוד ממיטת חוליו, ובמשך כמעט שנה שכב כשרגלו מוגבהת. היא גובסה שש פעמים ולבסוף, לאחר ששהה בבית חולים בברלין, כבר לא נזקק לקב, שבו נעזר להליכתו, אך צלע עד סוף ימיו.[51] פציעתם של כצנלסון ובן-גוריון גרמה לדחיית האיחוד, אולם בתשרי תרפ"ט אישרה מועצת אחדות העבודה את המצע שהציע כצנלסון. באייר תרפ"ט (1929) סוכמו המצע והסכם האיחוד, וכצנלסון היה אחד מארבעת החותמים עליו מטעם אחדות העבודה. איחוד זה הוליד את מפלגת פועלי ארץ ישראל, שהקיפה באותו הזמן כ-80% מכלל ציבור הפועלים בארץ ישראל.[50]

במפא"י 1930–1944

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות 1930–1933

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1929 נשלח כצנלסון מטעם המפלגה המתאחדת לגרמניה וללונדון.[51] בדרכו עצר בקאפרי, שם ביקר אצל הסופר הרוסי הגדול ביותר באותה תקופה, מקסים גורקי. כצנלסון השתתף בוועידת ציוני גרמניה ביינה, שם התקשה לפעול באווירה העוינת מצד אנשי השמאל המקומיים. לאחר מכן השתתף בוועידת פועלי ציון בגרמניה, שם הצליח להעביר החלטות על סולידריות מלאה עם ההסתדרות ולגבש סביבו חוג נאמן מקרב חברי המפלגה. בתחילת ינואר 1930 נסע ללונדון, שם השתכן בבית משפחת דב הוז. בלונדון זכה לקבלת פנים חמה, ערך פגישות רבות ונחל הצלחה. על אף שלא היה חבר ההנהלה הציונית, הוזמן להשתתף בישיבותיה כאחד מנציגי הוועד הלאומי, על פי דרישתו של יושב ראש הוועד, פנחס רוטנברג. כמו כן השתתף בישיבת הנעילה של ועידת הפדרציה הציונית בבריטניה. נאומו ביידיש עשה רושם על המאזינים ובעקבות זאת הוזמן להרצאות בערי השדה והפך לחביב החברה הגבוהה היהודית בבריטניה.[52] מסעו באירופה ארך ארבעה חודשים.[51]

בכ' בתמוז תר"ץ (1930) נשא נאום לזכרו של תאודור הרצל, בו הציג את ההשקפה הציונית שלו עצמו, אל מול התנגדותה של הלאומיות הערבית למפעל הציוני: לערבים יש זכויות בארץ ישראל, אולם אין להם את הזכות למנוע מהיהודים לשנות את המציאות בה. ניתן לשנות את היותם של הערבים רוב בארץ, באמצעות עלייה, רכישת קרקעות והתיישבות. שלושת המרכיבים האלה הם העיקר במפעל הציוני והם גם התשובה לבעיה הערבית. שני העמים בארץ זכאים להתפתחות עצמאית ונפרדת, מבלי שיגבילו זה את זה, ולכל אחד מהם יש לאפשר אוטונומיה מלאה, בגופים פוליטיים נפרדים.[53]

בספטמבר 1930 השתתף כצנלסון בקונגרס של ארץ ישראל העובדת שארגן בן-גוריון בברלין וזכה להערכה רבה. משם נשלח לסדרת הרצאות שארכה עשרה ימים במדינות הבלטיות. היה זה ביקורו הראשון שם.[54] הוא ביקר בליטא ובלטביה. בריגה יזם פגישה עם נוער בית"ר. הם הזמינו אותו אליהם, ערכו לו קבלת פנים ושוחחו עמו לילה שלם. למרכז מפא"י דיווח: "הלוואי שהנוער שלנו יידע לקבל ככה פני מתנגד".[55]

בעת שהותו בארצות הבלטיות התפרסם הספר הלבן של פאספילד, ובעקבות זאת חזר ללונדון. בנובמבר החל משא ומתן בין נציגי ההנהלה הציונית לבין ועדת הקבינט הבריטי על דו"ח ועדת שו ודו"ח הופ-סימפסון, וכצנלסון השתתף בישיבות הוועדה הפוליטית שליד ההנהלה, ששימשה גוף מייעץ. הוא התנגד להצעת הרוב ליישב את הערבים ה"מנושלים" בעבר הירדן, וטען כי כך תזכה אגדת ה"נישול" לגושפנקה רשמית, ובעבר הירדן ייווצר ריכוז אוכלוסייה של ערביי ארץ ישראל שימנע בעתיד התיישבות יהודית באזור. בדצמבר 1930 חזר לארץ ישראל. במושב השלישי של מועצת מפא"י בפברואר 1931 נשא את ההרצאה המרכזית על המצב המדיני, בה התייחס לתוכנית להקמת מועצה מחוקקת ותקף את ההשקפה שיש למהר ולקבל הצעות מצד הבריטים מתוך הערכה שהן בלתי נמנעות ומוטב להשלים עמן וכך לזכות בדעת קהל חיובית. הוא דחה את ההשקפה שלפיה ניתן להגביל את המועצה המחוקקת בהגבלות שינטרלו את יתרון הרוב הערבי, וטען כי מרגע קבלת העיקרון של ייצוג האוכלוסייה במועצה, ההגבלות הללו עלולות להפוך לאות מתה.[56]

ביולי 1931 השתתף באופן פעיל בקונגרס הציוני ה-17 בבזל. משם נסע לווינה לקונגרס סוציאליסטי, ולאחר מכן המשיך ללונדון.[57] החל מסתיו 1931 ובמרוצת שנת 1932 התרכז בגיבושה של חברת "ניר" לחברת התיישבות עובדים בעלת הון עצמי שיגויס מן הפועלים. בדרך זו ציפה לעודד את הפועלים להגדיל את חסכונותיהם, שישמשו לטובת מפעל התיישבותי גדול. תוכניתו זו התקבלה בוועידה הרביעית של ההסתדרות בפברואר 1933: כל פועל ופועלת נקראו לרכוש לפחות מניה אחת של החברה.[58]

רצח ארלוזורוב והסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי 1933–1936

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים רכש כצנלסון לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית. כצנלסון ראה בהסכמים קיבוציים ערך מחנך לאחריות לאומית, הן של עובדים והן של מעסיקים. הוא חתר לקונצנזוס, ובניגוד להשקפת מלחמת המעמדות הקלאסית המתבססת על כוחו של מעמד הפועלים, טען שהקמת הבית הלאומי מחייבת שיתוף פעולה בין המעמדות ובין כל חלקי היישוב. לפיכך שאף לחנך את ציבור הפועלים ליחסי עבודה מתוקנים.[59] בעקבות מאבקים אלימים בין פועלים חברי ההסתדרות שפתחו בשביתות, לבין פועלים חברי בית"ר שהפרו אותן, נערכו ב-27 ו-28 במרץ 1933 שני דיונים בנושא בוועד הפועל של ההסתדרות, בהם קרא כצנלסון להקים לשכת עבודה נייטרלית ולנסות להגיע להסכם עם הפועלים הרוויזיוניסטים. ב-17 באפריל, שביעי של פסח, נערכה בתל אביב תהלוכה של בית"ר. ערב התהלוכה נודע לכצנלסון על הכנות פעילי מועצת פועלי תל אביב לפגוע בה. ניסיונותיו למנוע את הפגיעה המתוכננת נכשלו, ובעקבות תקיפות מצד מפגיני הנגד הסוציאליסטים, שלח למרכז המפלגה ב-20 באפריל מכתב התפטרות מכל מוסדות התנועה. אלא שהוא לא עמד בדיבורו והחליט שלא לפרוש. ב-1 במאי נאם באספה פומבית גדולה וגינה את ההשוואות בין הפאשיסטים לרוויזיוניסטים. ב-16 ביוני נרצח חיים ארלוזורוב. בעקבות שמועות בדבר אשמתם של הרוויזיוניסטים, ניסה כצנלסון לבלום התפרצות אלימה, וניסח לשם כך מספר כרוזים (הידוע שבהם "אחים לכאב"), בהם קרא לאיפוק. באוגוסט 1933 נסע לגרמניה הנאצית ושהה מספר ימים בברלין. משם המשיך לקונגרס הציוני ה-18 בפראג. כצנלסון ניסה לגרש את הרוויזיוניסטים מהקונגרס ולהוציא אותם מהתנועה הציונית, ובישיבת הפתיחה של מושב הוועד הפועל הציוני ב-17 באוגוסט, דרש מינוי ועדת חקירה, שתבדוק את קיומן של קבוצות טרוריסטיות בתוך המפלגה הרוויזיוניסטית. הרוויזיוניסטים לא גורשו, אך הוקמה ועדת חקירה וכצנלסון העיד בפניה. הוא נשא את נאום ההספד על ארלוזורוב במליאת הקונגרס.[60]

לאחר הקונגרס נסע עם ברכה חבס למעיינות מרפא בכפר קטן בצ'כוסלובקיה, וכעבור עשרה ימים (ב-25 בספטמבר 1933) יצא לסיור בן חודש ימים במקומות יישוב של יהודים בפולין. הוא ביקר באזור הגבול בין יהדות טרנסילבניה ליהדות גליציה, במונקאטש וסביבתה, בלבוב, בוורשה, בלודז' ובווהלין, ואף טס לווינה. את רוב הסיור הקדיש לביקורים בקיבוצי הכשרה. ב-26 באוקטובר סיים את סיורו וחזר לוורשה, שם השתתף בשיחה קשה עם השליחים במרכז "החלוץ". מוורשה נסע ללונדון לוועידה בענייני יהודי גרמניה הנאצית, ומשם המשיך לפריז, שם ביקר אצל פליטים יהודים מגרמניה. מצרפת נסע לברלין כדי לבחון את מצב "החלוץ" שם, ולאחר מכן חזר לשיחה נוספת במרכז "החלוץ" בוורשה. לאחר שובו לארץ ישראל השתתף בנובמבר בכפר סבא בישיבת המזכירות הרחבה של הקיבוץ המאוחד (ששלט ב"חלוץ"), ובה סיפר על התרשמותו הקשה מן הנעשה בפולין.[61] סיורו בפולין נועד להכשירו לקראת משימה חינוכית גדולה שנטל על עצמו – הקמת המרכז לתרבות ולנוער. מיד עם שובו לארץ, החליט הוועד הפועל של ההסתדרות על הקמת מחלקה לחינוך הנוער בהנהלתו, וגם מרכז מפא"י נענה לקריאתו של כצנלסון והחליט גם הוא להקים מחלקה לענייני נוער ותרבות בהנהלתו. הייתה זו הפעם הראשונה שקיבל על עצמו מינוי רשמי מטעם ההסתדרות או המפלגה, מאז שהתמנה לעורך "דבר".[62]

ברל כצנלסון נושא דברים בבן שמן, 1934.

לאחר שובו לארץ ישראל, לא עשה כצנלסון שום ניסיון להפעיל את ועדת החקירה של הקונגרס. במרכז המפלגה נערך ויכוח לגבי השימוש באלימות. כצנלסון נשאר במיעוט במפלגה בהתנגדותו לשימוש בה. בסיום הוויכוח ניסח את המסקנות: מלחמה פוליטית נגד הרוויזיוניסטים, אך עמידה על זכותם לעבודה והבעת רצון בהסכם עם כל ארגון פועלים שיבטיח עבודה עברית והגנה על תנאי העבודה. סעיף נוסף קרא להקמת לשכת עבודה נייטרלית שתבטל את טענות פועלי בית"ר על קיפוח. בנוגע לאלימות, דרש את הסכמת הוועד הפועל של ההסתדרות לכל שביתה הקשורה ברוויזיוניסטים, וכן את הקמתו של מוסד במפלגה שיהיה אחראי לשימוש מאורגן ומבוקר באלימות, אם אין מנוס בשימוש בה. המפלגה קיבלה את מסקנותיו, מלבד הקמת הלשכה הנייטרלית. ביוני 1934 נמצא אברהם סטבסקי אשם ברצח ארלוזורוב ונדון לתלייה. כצנלסון, רובשוב ובילינסון החליטו לבקש במאמר מערכת ב"דבר" חנינה לנאשם. בעקבות זאת פלש זיאמה אהרונוביץ' בראש חמישים איש למערכת העיתון ואיים לשבור את המכונות. מעשה זה הביא להחלטת הוועדה הפוליטית של מרכז המפלגה, בניגוד לדעת כצנלסון, להימנע מבקשת החנינה. לאחר שחרורו מחוסר הוכחות עלה סטבסקי לתורה בבית הכנסת הגדול, שם פתחו עשרות פועלים במהומה אלימה, מבלי שכונסה המפקדה שהוקמה כדי להחליט על פעולות מסוג זה. בעקבות זאת הודיע כצנלסון שוב על התפטרותו, ושוב חזר בו, אולם נטש את הנהגת המוסד "לאלימות מבוקרת". לדברי הביוגרפית אניטה שפירא, בשנת 1934 החל "תהליך ניכור בין ברל ובין חלקים נכבדים בתנועתו".[63] בנובמבר אותה שנה תמך בהסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי למניעת אלימות וחלוקת העבודה, אולם בשל האיום בפילוג, הסכימו בן-גוריון וכצנלסון להעביר את ההכרעה מהמפלגה להסתדרות, ושם נדחה הסכם העבודה במשאל בין חברי ההסתדרות. כישלונו של כצנלסון להשפיע על ההחלטה היה ביטוי לכך שלא חיבר את עצמו למנגנוני-כוח בהסתדרות, במפלגה, בקיבוץ או בהסתדרות הציונית.[64] בשנת 1934 עברו ברל ולאה להתגורר בדירה ב"מעונות עובדים" שבנתה ההסתדרות ברחוב מזא"ה. בדירה זו הותקן עבורו מכשיר טלפון, שהיה חיוני עבורו, משום שהרבה לעבוד בבית.[65]

עשרה חודשים לאחר ההחלטה על הקמתו, החלה פעולתו של המרכז לנוער. בסוף 1934 הקדיש לו כצנלסון את מרב זמנו, לצדם של ישראל גלילי וברכה חבס.[66] באפריל 1935 יצא עם אליהו גולומב ובן-גוריון למסע בעבר הירדן. הם חצו את הירדן ליד א-סאלט, ביקרו בעמאן, ירדו דרומה למעאן, נסעו לפטרה והמשיכו לעקבה.[67] באוגוסט 1935 השתתף כצנלסון בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן ובוועידות שנלוו אליו, ותמך בצירוף "המזרחי" להנהלה הציונית – צירוף שהיה תחילתה של "הברית ההיסטורית" בין מפא"י ל"מזרחי", שנמשכה 42 שנים. בסופו של דבר נחל המרכז לנוער כישלון. בספטמבר 1935, לאחר שתי שנות עבודה שהשקיע בו כצנלסון, הצטמצמה פעולתו של המרכז בעיקר בהוצאת סדרת חוברות הדרכה, שלא נעשה בהן שימוש רב, ובמספר פעולות הדרכה.[68]

כישלונו של המרכז לנוער הבהיר לכצנלסון את עוצמת שליטתו של הקיבוץ המאוחד בנוער וברזרבה החלוצית, והוא נואש מפעולה במסגרות הקיימות. בעקבות זאת קרא באוקטובר 1935 לאיחודה של התנועה הקיבוצית. בפסח תרצ"ו כתב סדרת מאמרים בשם "ערעורים על המצב הקיים", בהם טען כי הפירוד בין הגושים ההתיישבותיים והפטריוטיות הגושית (שאינה מסתפקת בהאדרת הגוש, אלא גם פונה להשחרת פני הגוש האחר) עלולים להביא להריסתה של התנועה הקיבוצית ושל תנועת הפועלים הארצישראלית. הוא קרא לאיחוד כל הזרמים בתנועה, אולם שאף בשלב זה לאיחוד בין התנועות שבתוך מפא"י וכיוון את דבריו לאנשי הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות. מכיוון שהקיבוץ המאוחד היה הגוף הגדול מביניהם, תמיכתו באיחוד הייתה תנאי להגשמתו. אולם תגובת הנהגת ה"קיבוץ" על קריאתו של כצנלסון ולביקורתו כלפיו הייתה עוינת, ומספר ימים לאחר פרסום מאמריו פרצו מאורעות תרצ"ו, שהסיחו את דעת הציבור ומנהיגיו מפולמוס האיחוד.[69]

המאורעות והספר הלבן 1936–1940

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כצנלסון (שלישי מימין) עם ויצמן, בן-גוריון ושרת באונייה באלכסנדריה, 1936.

כצנלסון התייחס לטרור הערבי נגד היישוב העברי בשנים 1936–1939. ביטוי לכך נתן במבוא לספרה של ברכה חבס "מאורעות תרצ"ו", בו השווה כצנלסון את גבורת המתיישבים מול הטרור הערבי בשנת 1936, לגבורת מגיני תל חי: "דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב... דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם".[70]

כצנלסון הביע התנגדות נחרצת לתופעה האנטי-ציונית שאפיינה חלק מהאליטה האינטלקטואלית (ובמיוחד ברית שלום). ב-4 במאי 1936 פרסם מאמר בדבר, וכתב בין השאר:

היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם, רגש הערצה והתמכרות? ... וכאן בארץ ישראל... ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח.

באוגוסט 1936 חתם כצנלסון עם הרב מאיר ברלין על הסכם איחוד בין ארגון "ההגנה" ו"ארגון ב'". אולם בשל התנגדות הרוויזיוניסטים, יצא האיחוד אל הפועל ב-1937 רק בחלקו.[71]

ב-20 בספטמבר 1936 הגיע כצנלסון בשליחות מדינית ללונדון. בין היתר, ביקר בקברו של קרל מרקס ובחוות "החלוץ" שבה הדריך לסיה גלילי, נסע לוועידת ה"לייבור" באדינבורו, ונפגש עם קלמנט אטלי. בזמן ששהה בלונדון החמיר מצבו הבריאותי. ב-3 בנובמבר נבדק על ידי רופא ונמצא חולה בתת-פעילות של בלוטת התריס (Hypo-thyroidism), שכתוצאה ממנה חסר הורמון התירואיד. הוא החל ליטול טבליות של ההורמון החסר ומצבו השתפר, וב-19 בנובמבר שב לארץ ישראל. ב-16 בדצמבר חדל ליטול את התרופה ומאז הורע מצבו. בעדותו בפני ועדת פיל, האשים את הממשלה בחלוקת נחלות גדולות מאדמות בית שאן ליחידים, אולם לא הכין הוכחות לכך והותקף בשל כך על ידי חברי הוועדה. כנגד התלהבותו של בן-גוריון מהצעת חלוקת ארץ ישראל, טען ברל שאל ליהודים להציע זאת מיוזמתם, מאחר שכך תזוהה התוכנית עם שאיפותיהם, ובכך תידון לכישלון. הוא דרש להמשיך להיאבק על קיום כתב המנדט, ואם תוצע מדינה בגבולות סבירים – להסכים לדון בכך. בשל מצבו הבריאותי המעורער, יצא ב-12 בפברואר 1937 לתקופת ריפוי במצרים, שם שהה בפנסיון ולאחר מכן בסנטוריום. עם גבור הלחצים המדיניים בלונדון, נסע לשם שוב בתחילת אפריל. הוא נבדק על ידי שני מומחים, שביטלו את חוות הדעת שקיבל מרופאי קופת חולים בתל אביב, וחידש את נטילת טבליות התירואיד, מה שהביא לשיפור ניכר במצבו.[72] בלונדון היה היחיד מכל הפעילים הציונים שהתנגד לחלוקה. לדעתו, התנאים לא היו בשלים להקמת מדינה יהודית. בתחילת יולי חזר לארץ ישראל למספר שבועות, ודיבר נגד החלוקה בדיון מועצת מפא"י בשאלה לקראת פרסום דו"ח ועדת פיל.[73]

באוגוסט 1937 השתתף כצנלסון בקונגרס הציוני ה-20 בציריך, שם סירב לדחות על הסף את רעיון החלוקה, והוביל את ההחלטה לייפות את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל עליו משא ומתן. במציאת נוסחה משותפת למחייבי החלוקה ולשולליה, הצליח לשמור על אחדות תנועת הפועלים ואחדות התנועה הציונית. בחודש שלאחר הקונגרס נסע לאיטליה, לצ'כוסלובקיה, להולנד ולצרפת. הוא נשאר באירופה בשל חברותו בוועדה הפוליטית שנבחרה בקונגרס, כמחווה לשוללי החלוקה, כדי לפקח על המשא ומתן של ויצמן עם הממשלה הבריטית על תוכנית החלוקה. אולם בעקבות מינויה של ועדת וודהד, נדחה המשא ומתן. באוקטובר הפליג לניו-יורק והשתתף בוועידת פועלי-ציון, בוועידת נשות הדסה ובמועצת עסקני הקרן הקיימת. הוא שהה בארצות הברית כמעט חודשיים.[74] עד דצמבר אותה שנה.[75]

ברל כצנלסון ליד תחנת רכבת העמק "ארלוזורוב" אפיקים, 1938.

בתחילת מאי 1938 פתח כצנלסון את הוועידה הגדולה של מפא"י ברחובות בתביעה ל"איחוד המפלגה": איחוד התנועה הקיבוצית, איחוד תנועות הנוער והקמת בית מדרש לחינוכו של נוער מפא"י. הוועידה החליטה פה אחד "כי הגיעה השעה לעשות כל המאמצים לאיחודה של התנועה הקיבוצית כולה", בירכה על הסכמת הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות לפתוח במשא ומתן, הטילה על מרכז המפלגה להשתתף באופן פעיל בתהליך האיחוד, וחייבה אותו לכנס את נציגי תנועות הנוער במטרה לאחדן. אלא שבחירת מזכירות המפלגה ביטאה את החלוקה הגושית בה וכצנלסון התפטר ממרכז המפלגה. מצב בריאותו הידרדר, והוא שקע בייאוש בשל העובדה שלא הצליח להוציא לפועל את תוכניותיו. בקיץ אותה שנה עבר להתגורר בירושלים. את שובו לפעילות במפלגה התנה בביצוען של החלטות ועידת רחובות.[76]

בספטמבר 1938 נסע כצנלסון ללונדון, לקראת פרסום דו"ח ועדת וודהד. כשנודע שהממשלה הבריטית נטשה את תוכנית החלוקה ועומדת להטיל מגבלות קשות על הבית הלאומי, וזאת במקביל להחמרת מצוקת הפליטים היהודים מגרמניה, החל לגייס כספים למען עלייה ב'. בתחילת פברואר 1939 חזר ללונדון, שם היה חבר ב"פאנל" יהודי שהשתתף לצד הנהלת הסוכנות במשא ומתן עם ממשלת המנדט בוועידת סנט ג'יימס.[77] באביב שב לארץ ישראל.[78] בימי המאבק נגד הספר הלבן החל גל חדש של טרור יהודי, שזכה לאהדה בקרב בני נוער רבים, גם בחוגי תנועת הפועלים. ביוני 1939 היה כצנלסון היחיד מעסקני תנועת הפועלים שצירף את חתימתו ל"קול קורא נגד הטרור מבפנים", שעליו חתמו גם הנרייטה סאלד, ש"י עגנון והוגו ברגמן, וביולי נאם באספות נוער "למען טוהר מלחמתנו".[79] באוגוסט 1939 השתתף בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. נאומו ביידיש ב-20 באוגוסט בזכות העלייה הבלתי ליגאלית זכה לתשואות ממושכות.[80] בקונגרס גם דיבר בזכות מדיניות ההבלגה והסביר: "הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור... אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים".[81] הופעה זו של כצנלסון הייתה האחרונה בקונגרס הציוני. לאחר סיום הקונגרס, נקרא לפריז, שם נפגש עם ז'בוטינסקי, שהזמין אותו אליו ללונדון,[82] אחרי שנפגשו לראשונה בזמן ששירתו בגדוד העברי.[83] ב-31 באוגוסט נערכה פגישה בין השניים בביתו של ז'בוטינסקי בלונדון, שנמשכה מהבוקר ועד הערב, ולמחרת הגיע ז'בוטינסקי אל כצנלסון. בסך הכול נערכו ארבע שיחות שהסתיימו ללא הסכם. נושאן העיקרי היה פעולות הטרור של אצ"ל והבעיה שעמדה במרכזן הייתה שאלת מרותה של ההסתדרות הציונית. ב-21 בספטמבר חזר כצנלסון לארץ ישראל ומאז לא יצא ממנה יותר.[84]

ב-1939 החל כצנלסון לערוך קובץ שהוקדש לאיחוד התנועה הקיבוצית. כאשר נודע על כך לטבנקין, שלח ב-1 במאי מכתב לכצנלסון, בו אסר עליו להכניס מדבריו לקובץ. באוגוסט שלח מכתב נוסף, בו פסל את כצנלסון מלשמש עורך-יחיד בעניין האיחוד, שבו הוא אינו נייטרלי, ודרש עריכה משותפת עם נציגי הצד השני. לאחר שקרא את הקובץ הערוך טרם הדפסתו, טען גם כי עריכתו מוטית לרעת הקיבוץ המאוחד. בעקבות זאת, הסיר כצנלסון מעליו את האחריות להוצאתו והעביר אותה לידי מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, וזאת על אף שכבר השלים את עריכתו ועיצובו והעניק לו את השם "הקיבוץ והקבוצה". הספר הודפס בנובמבר, אך לא יצא לאור וקיבל את הכינוי "הספר הגנוז". לאחר שביולי 1940 עלו מחדש הערעורים על עריכת הספר, הודיע כצנלסון ב-31 ביולי למזכ"ל ההסתדרות דוד רמז על התפטרותו מעריכת "דבר" ונימק: "מי שפסול לערוך קובץ בעניין השנוי במחלוקת – פסול לעריכת עיתון ההסתדרות".[85] עוד במהלך שנות ה-30 חלה התרחקות של כצנלסון מהעיתון, במקביל לירידה ברמתו שחלה בעקבות ניסיונותיו של כצנלסון לשוות לו צביון פופולרי יותר. על אף ששמו הופיע על גבי העיתון כעורך האחראי, פעילותו של כצנלסון בעיתון הלכה ופחתה. אכזבתו מהעיתון הביאה לכך שאיבד את העניין בעבודת העריכה ואת מקומו מילא בילינסון. לאחר פטירתו ב-1936, עברה מלאכה זו לידי רובשוב.[86]

כצנלסון היה בצד האקטיביסטים בפולמוס הגדול עם המתונים, וקבע שלושה תחומים שבהם על היישוב היהודי להתנגד לשלטון הבריטי: מניעת עלייה לארץ ישראל, מניעת התיישבות ואיום בפירוק מנשק. האקטיביזם היה כלי במאבק על דעת הקהל בבריטניה ובארצות הברית, אולם כצנלסון ראה בו גם כלי חינוכי חשוב להכשרת היישוב היהודי לעמידה בסבל ונשיאה בקורבנות.[87] לאחר טביעת אניית המעפילים "פאטריה" בנובמבר 1940, בשל פעולת חבלה כושלת של ה"הגנה", האשימו המתונים את האקטיביסטים בשפיכת הדם. בתגובה לכך, אמר כצנלסון במועצת ההסתדרות שנערכה ב-9 בדצמבר בכפר סבא, כי ייתכן שהאירוע היה נמנע, אילו ההתנגדות לגירוש הייתה מתבצעת מוקדם יותר, וטען: "הנכונות להסתכן, יש שהיא מצילה מסכנות!". מספר ימים לאחר מכן הותקף יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר", בשל מאמר בעיתונו שתקף את פעולת "פאטריה", וכצנלסון הואשם במפלגתו בהתרת דמם של המתונים.[88] במועצת האיחוד העולמי של "פועלי ציון" שהתכנסה ב"עיינות" ב-17 בדצמבר, קבע כי מלחמת העולם השנייה היא קיצה של יהדות אירופה, ש"גורלה נחתם". ב-9 בינואר 1941 ביטא את מסקנתו במרכז מפא"י, כי יש "להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, של מדינה יהודית". אולם הן נבואתו לגבי יהדות אירופה והן מסקנותיו, לא נתקבלו על דעת תנועתו. כצנלסון פרשׂ בפני חברי מפלגתו את מחשבותיו לגבי עתיד ארץ ישראל ופתרון הבעיה הערבית. הוא לא ראה דרך להידברות עם התנועה הלאומית הפלסטינית ובעקבות בן-גוריון, שהציע זאת קודם, הציע עתה גם הוא תמיכה בהקמת הפדראציה הפאן-ערבית תמורת הסכמת הערבים להפיכת ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית, אלא שעשה זאת מתוך הנחה שתוכנית זו לא תתקבל על דעתם. מאז שהועלה רעיון הטרנספר בהצעותיה של ועדת פיל ב-1937, ראה בו כצנלסון תשובה אמיתית ופתרון לטווח ארוך לבעיית ערביי ארץ ישראל, על פי דוגמת חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, שבוצעו לאחר מלחמת העולם הראשונה ופתרו בעיה דמוגרפית לשתי האוכלוסיות. עתה, בהיותה שותפה בממשלת בריטניה, אישרה מפלגת ה"לייבור" מחדש את תמיכתה בתנועה הציונית וכללה בהחלטותיה את הטרנספר כחלק מן הפתרון לשאלת ארץ ישראל (בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי). כצנלסון שמח על כך והאמין כי לאחר מלחמת העולם השנייה, ניתן יהיה לבצע שינויים מהפכניים ובהם גם חילופי אוכלוסין.[89]

שנותיו האחרונות 1941–1944

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל של כצנלסון מאת הפסל יעקב לוצ'אנסקי בקיבוץ גבעת ברנר

בסוף ינואר 1941 החליטה מועצת ההסתדרות להקים הוצאת ספרים ובחרה בכצנלסון כעורך, על אף התנגדותן של מפלגות השמאל להקמת הוצאת ספרים של ההסתדרות או לבחירתו של כצנלסון כעורך יחיד.[90] בי"ג אדר תש"א פתח כצנלסון "ירח כלה" – סמינר המיועד לאוכלוסיית הפועלים, בהשתתפות 138 איש מכל חלקי הארץ, רובם מההתיישבות העובדת. מושב הירח התקיים בבית המכון החקלאי של האוניברסיטה העברית ברחובות. הפעילות התנהלה בחוגים, ששלושת העיקריים שבהם עסקו בענייני ההסתדרות, בספרות עברית ובתרבות (עסק בשאלות חגי ישראל). חוגים נוספים עסקו בהיסטוריה יהודית, בסוציאליזם ובמדיניות.[91] בקיץ 1941 התגורר כצנלסון בירושלים. בסתיו אותה שנה התירו שלטונות המנדט לבקשת הסוכנות היהודית שידור רדיו מיוחד של היישוב היהודי אל יהדות ברית המועצות. כצנלסון נשא ביידיש את דבר תנועת הפועלים הארצישראלית. הוא פתח במילים "אחים יהודים" ודיבר על אחדות הגורל היהודי. בסוף ינואר 1942 חזר לתל אביב.[92] באפריל אותה שנה חנך את הוצאת הספרים "עם עובד",[93] בה ראה כלי חשוב מאוד בעיצוב דמותה ותרבותה של החברה העברית.[94]

אחרי פטירתו של מנחם אוסישקין, הפך כצנלסון לאיש המרכזי בהנהלת הקרן הקיימת לישראל,[95] ובשנים 1942–1944 היה יושב ראש משותף של הקרן. כמו כן, היה גם דירקטור באוניברסיטה העברית.

בתאריך ט"ו בשבט תש"ב, 2 בפברואר 1942, התמנה כצנלסון לחבר בוועד הלשון העברית, בבחירות שהתקיימו בירושלים כחודשיים לאחר פטירתו של דוד ילין (מייסד ועד הלשון העברית). יחד עם ברל כצנלסון נבחרו פרופ' קאסוטו ודוד רמז. חברותו של כצנלסון בוועד הלשון העברית הייתה סמלית למדי, והוא השתתף במעט מאוד ישיבות עד מותו. נראה שוועד הלשון היה מעוניין להכניסו כחבר משיקולי יוקרה, זאת לאחר שש"י עגנון פרש מהוועד באותה אספה לאחר פטירת דוד ילין. עם זאת ברל כצנלסון מופיע ביומני ועד הלשון כמשתתף פעיל בלשכת ועד הלשון של תל אביב.

כצנלסון קיבל את דעתו של בן-גוריון, שבלי מדינה יהודית לא ייבנה הכוח היהודי, ולכן הקמת המדינה קודמת לבניית הכוח. משום כך, העניק את תמיכתו המלאה לבן-גוריון במאבקו להשיג את תמיכת התנועה הציונית בתוכנית בילטמור, שהתקבלה ב-1942. תמיכתו בתוכנית "הכשירה" אותה גם בעיני חברי האופוזיציה בתוך "הקיבוץ המאוחד",[96] ובנובמבר אותה שנה היא אושרה על ידי ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, במושב הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים.

בשנת 1944 השתתף כצנלסון בפגישה עם צנחני היישוב, ונתן להם את ברכת הדרך לפני צאתם לאירופה. לשאלתם מהו התפקיד המרכזי המוטל עליהם, השיב: "הצילו יהודים, כל היתר – אחר־כך. אם לא ייוותרו יהודים, גם ארץ־ישראל והמפעל הציוני ייכחדו".[97] מנגד, לדברי הביוגרפית אניטה שפירא, כצנלסון לא היה פעיל בשאלות ההצלה, לא עשה דבר למען הצלת היהודים ושתיקתו בעניין השואה "הייתה כמעט מוחלטת".[98]

אף שלא נשא בתפקידים רשמיים, החזיק ברל במעמד של מנהיג בין בני דורו עד סוף ימיו, הודות למשקלו הסגולי כאדם.

קבר ברל כצנלסון בין שתי אהבותיו, שרה שמוקלר ולאה מירון, בבית הקברות כנרת

לאחר שכל חייו סבל מבעיות בריאות, נפטר כצנלסון בירושלים ממפרצת במוח, במוצאי שבת, 12 באוגוסט 1944, בגיל 57.[99] ארונו הוצב באולם הכניסה לבניין הקרן הקיימת, עטוף בדגל כחול-לבן עם פס אדום, ולאחר מכן נשאו אותו בן-גוריון, אליעזר קפלן, דוד רמז ויצחק גרינבוים. מסע ההלוויה עבר ברחובות המלך ג'ורג' ובן-יהודה בירושלים, ויצא לעבר תל אביב. השיירה עברה בדרך סלמה, ברחוב העלייה וברחוב אלנבי, שם עמדו רבבות אנשים. טור המכוניות עצר ליד בית הוועד הפועל ברחוב אלנבי, והמשיך לנוע לעבר בית הכנסת הגדול, שם התפלל החזן "אל מלא רחמים" ונאמר "קדיש". ליד בית ארלוזורוב נעמדו ההמונים עמידת-דומייה ולאחר מכן המשיכה שיירת המכוניות, שאורכה היה כשני קילומטרים, דרך ואדי עארה, עמק יזרעאל ועמק בית-שאן. השיירה הגיעה בשעה 18:00 לקבוצת כנרת. כצנלסון נקבר בבית הקברות כנרת הקטן, בנוכחות כ-7,000 איש. עליזה שידלובסקי, חברת קבוצת כנרת שהכירה אותו מראשית דרכו, ספדה לו במילות פרידה, ודוד בדר, מוותיקי העלייה השנייה, אמר "קדיש", משום שלכצנלסון לא היו צאצאים.[100]

בן-גוריון כינה אותו בהספדו: "הארי שבחבורה" ו"מורה הדור".[101] הוא כתב לידידתו, מרים כהן: "איני מכיר בדורנו מישהו הדומה לו בתבונתו, בחזונו, בכנותו, בעוצמתו המוסרית והאינטלקטואלית, בעומק הבעתו ובברק סגנונו, בכתב או בעל פה, באומץ לבו, בחושיו, וכמובן במסירותו האין סופית".[102]

הגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורטרט של ברל כצנלסון, 1935.

ברל כצנלסון היה אידאולוג שלא השאיר אחריו משנה סדורה. הוא מעולם לא ניסה לסכם את תורתו בכתב, מאחר שלא סיכם לעצמו את השקפת עולמו. על דעותיו ניתן היה ללמוד מתוך הרצאותיו על תולדות תנועת הפועלים. הוא הטיף לציונות וסוציאליזם, אך בשונה מהתאורטיקנים הסוציאליסטיים, לא כבל את האידאולוגיה שלו בניסוחים. אניטה שפירא מציעה לכנות את השקפתו "סוציאליזם לאומי והומניסטי" ומכתירה אותו כ"אדריכל החברה הסוציאליסטית הארצישראלית".[103]

כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.[104]

כצנלסון כיבד את המסורת היהודית ואת רבני ישראל. מדי פעם היה לומד דף גמרא. הוא לא שמר דיני כשרות, אך נזהר מאכילת חזיר, משום שיהודים נהרגו בשל הימנעותם מאכילתו. כצנלסון העריץ את קידוש השם. הוא תבע סובלנות דתית מתנועתו: הוא דרש שמטבחי הפועלים יהיו כשרים, כדי שגם הפועל הדתי יוכל להיכנס להסתדרות, ובקונגרס הציוני בלוצרן נאבק למען התחייבות התנועות הקיבוציות לשמור את השבת בקיבוציהן, מה שעורר התנגדות אצל חניכיו. היה לו יחס מיוחד כלפי יום תשעה באב והוא נהג לשמור בקפדנות על האבל, מטעמים לאומיים. בשנותיו האחרונות הגיע למסקנה שתרבות לאומית אינה יכולה להתקיים ללא סמלים ומנהגים מסורתיים – השקפה שייחדה אותו בתוך תנועתו.[105] טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל פורסמו במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934),[106] לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:

”את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה...כיצד נגיע לכך?
האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים.
דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.”
חדר העבודה של בן-גוריון בצריף שלו בשדה בוקר. דיוקנו של כצנלסון נראה על השולחן.

אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:

”כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה”.

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לשכתו של ברל כצנלסון, 1944.

כצנלסון פרסם בחייו מאמרים רבים ונאם בבימות חשובות, אולם לא הוציא לאור אף ספר שלו. לאחר פטירתו יצאו ספרים וחוברות רבים בהם כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספרים אלו יצאו לאור ביידיש.

מכתביו שראו אור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • במבחן: שיחות עם מדריכים, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935
  • ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), עיינות, תש"ד 1944
  • כתבי ב. כצנלסון, א'-י"ב, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י 1945–1950
  • בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ה 1945
  • דרכי לארץ, המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945
  • מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו 1946
  • הסולם אל החזון (עורך: מרדכי קושניר), לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו 1946
  • עם חזיון ההגנה, הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח 1948
  • הפועל בעמו: כתבים נבחרים (הביא לדפוס: יהודה ארז), הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964 (הביא לדפוס: יהודה ארז)
  • מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), י. גולן, 1996
  • עד פנה היום (עורך: מוקי צור), עם עובד, תשס"ו 2006

ממאמריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצוגיו בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחית זיכרון לכצנלסון ב"מעונו" ברחוב מזא"ה 65 בתל אביב

הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב מאוד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת נפרדת. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעיצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון". המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מוּת",[107] שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.

ישראל קולת, משה שרת ודב סדן פרסמו את הספר "דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון", בכינוסו של זאב גולדברג, בהוצאת צופית, בית ברל, תשכ"ח (1967).[108]

על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, אוניית המעפילים ברל כצנלסון, קיבוץ בארי (שמו העברי), בית הספר בארי ברחוב ברל בנוה שאנן בחיפה, המכינה הקדם צבאית "בארי" הנמצאת בבית ברל ובכפר הנוער כנות הסמוך לגדרה ורחובות בערים.

ברל כצנלסון גר בתל אביב ברחוב מזא"ה 65 בדירה שכונתה "מעונו". לוחית זיכרון על בית זה מציינת זאת.

ביוני 2022 הציע חבר הכנסת גלעד קריב הצעת חוק ליום זיכרון שנתי בתאריך כ"ד אב, אך החוק נפל עקב התנגדות האופוזיציה.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרוטומה של כצנלסון מאת זאב צורנמל
ספרים המוקדשים לכצנלסון
פרק בתוך ספר מקיף

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ברל כצנלסון
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: ברל כצנלסון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברל כצנלסון
ציור של ברל כצנלסון ברחוב כצנלסון בגבעתיים

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ב. כצנלסון איננו, דבר, למחרת פטירתו. תחת הכותרת "מתולדותיו": "בארי; כך קראו אביו";
    שמות עבריים ליישובים החדשים בנגב וביהודה, דבר, 9 באוקטובר 1946: "בארי (אלף צרויה), זה היה שמו העברי של ב. כצנלסון".
  2. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12.
  3. ^ כַּצנֶלסוֹן, בֶּרל (בּאֵרי) Katznelson, Berl 1944-1887
  4. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12, 14–15.
  5. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 16–20.
  6. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 26–27.
  7. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 314.
  8. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 27.
  9. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 28, 30, 33.
  10. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 31, הערה.
  11. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 38–39.
  12. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 33–34.
  13. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 36.
  14. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 39.
  15. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 42: ככל הנראה שוחרר מן השירות הצבאי בשל שיניו הלקויות או קומתו הנמוכה.
  16. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 43, 45, 47, 49, 55.
  17. ^ כתבי ברל כצנלסון, כרך א', מימיו הראשונים בארץ.
  18. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 54: בהמשך קשר כצנלסון עם השניים קשר נפשי עמוק; עמ' 56: ברנר הנציח את ידידותו בהקדישו לכצנלסון את הרשימה "מן המשעול".
  19. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 50, 53, 57–61, 63.
  20. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 69–70, 74, 76–79.
  21. ^ גיטל גיטה טבנקין, באתר Geni
  22. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 81, 84, 87–93.
  23. ^ עטרות – מושב, באתר תנועת העבודה הישראלית;
    בביוגרפיה של אניטה שפירא, לעומת זאת, אין שום אזכור לכך ובמפתח השמות כלל לא נזכרים "עטרות" ו"קלנדיה".
  24. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 96–97.
  25. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 102–106.
  26. ^ שפרה שוורץ, "קופת-חולים הכללית" - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמ' 20, 45
  27. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 97.
  28. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 67.
  29. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 109–111.
  30. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 112–115.
  31. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 136.
  32. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 116.
  33. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 134.
  34. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 141, 144, 149, 152, 154–155.
  35. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 158–160.
  36. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 162–165.
  37. ^ 1 2 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 241.
  38. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 170.
  39. ^ ברל כצנלסון, (יזכור), קונטרס, כ"ט, כ"ב אדר תר"ף, עמ' 1.
  40. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 168–170, 172.
  41. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 204, 206, 209–211, 213–214, 217.
  42. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 219–221.
  43. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 297: יונה הנביא פינת אלנבי ולאחר מכן אלנבי 13 (פינת הירקון).
  44. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 224–226, 232.
  45. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 233.
  46. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 237–238.
  47. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
  48. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 287, 289, 291–292, 294–295.
  49. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 364, הערה 30.
  50. ^ 1 2 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 295.
  51. ^ 1 2 3 שפירא, ברל, חלק א, עמ' 300.
  52. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 311–314, 316–318.
  53. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 305–307.
  54. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 324.
  55. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 393.
  56. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 325–326, 329–330.
  57. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 373–374.
  58. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 393–394.
  59. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 382.
  60. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 396–400, 403–404, 406–407.
  61. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 431–436.
  62. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 448–449.
  63. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 409–414.
  64. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 420, 423–425.
  65. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 297–298: מספר הטלפון שלו היה "34".
  66. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 455, 457.
  67. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 542.
  68. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 459, 461.
  69. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 465–469, 473–475.
  70. ^ "עדות לדור" -פּתיחה לספר "מאוֹרעוֹת תרצ"ו", ברל כצנלסון, פרויקט בן-יהודה
  71. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 585.
  72. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 529, 534–535, 537–541, 543–544, 546.
  73. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 551, 553–555.
  74. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 557–559, 561–564.
  75. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 486.
  76. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 489–490, 493–494, 499–502.
  77. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 569, 572, 574.
  78. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 512.
  79. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 588.
  80. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 579–581.
  81. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 588–589.
  82. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 583.
  83. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 384–385.
  84. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 589–592.
  85. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 513, 518–522.
  86. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 267–268.
  87. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 595–597.
  88. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 602–603.
  89. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 604–609.
  90. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 630.
  91. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 631–632, 635–636.
  92. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 645–646.
  93. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 650.
  94. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 646–647.
  95. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 598.
  96. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 692–697.
  97. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 665.
  98. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 671–672.
  99. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 707; עמ' 767, הערה 298: "בכתבי ב"כ ובמקומות אחרים כתוב 13.8.1944. אולם לפי עיתונות התקופה אין ספק שנפטר בשבת, 12.8.1944, והלווייתו נערכה ביום א', 13.8.1944".
  100. ^ שפירא, ברל, חלק א, עמ' 9–11.
  101. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כד, עמ' 484.
  102. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114.
  103. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 730–731.
  104. ^ מקורות לא אכזב, מתוך במבחן, כתבים, כרך ו.
  105. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 453, 548, 712.
  106. ^ ב. כ., חורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934, וכן ממאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". בתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים, א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 425–426, עמ' 426–429.
  107. ^ שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 735–736.
  108. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך: דב סדן, "דרכי איש :שלוש מסות על ברל כצנלסון", ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", פרופ' דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית, בית ברל, תשכ"ח, 77 עמודים


ציונות ישראלישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל
עורכי עיתון דבר
ברל כצנלסון • זלמן שזר • הרצל ברגר • יחיאל הלפרן • חיים שורר • יהודה גוטהלף • חנה זמר • יורם פרי • דניאל בלוך • רון בן ישי