הוראס גריי | |||||||||
לידה |
24 במרץ 1828 בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
15 בספטמבר 1902 (בגיל 74) נהנט, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||||
מדינה | ארצות הברית | ||||||||
מקום קבורה | בית הקברות מאונט אובורן, במחוז מידלסקס, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||||
השכלה | בית הספר למשפטים בהרווארד | ||||||||
מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
פרסים והוקרה | |||||||||
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים | |||||||||
חתימה | |||||||||
הוראס גריי (באנגלית: Horace Gray; 24 במרץ 1828 – 15 בספטמבר 1902) היה משפטן אמריקאי שכיהן כשופט ונשיא בית המשפט העליון של מסצ'וסטס ולאחר מכן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, בו הוא פירש לעיתים קרובות את חוקת ארצות הברית באופנים שהרחיבו את סמכויות הקונגרס. הוא נודע בשל שכלו החריף ובשל להיטותו למחקר משפטי והיה גם תומך נלהב בחיזוק סמכות הנשיא לאורך כל הקריירה שלו.
הוראס גריי נולד בבוסטון כבנם של הוראס והארייט (לבית אופם) גריי, והיה נכדו של הסוחר והפוליטיקאי ויליאם גריי.[1] בגיל 13 הוא החל את לימודיו בהרווארד קולג' וארבע שנים לאחר מכן סיים את לימודיו. לאחר שסייר באירופה לזמן מה, הוא החל ללמוד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, שם הוא סיים את לימודיו ב-1849.[2] ב-1851 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין במשך 13 השנים הבאות הוא עסק בעריכת דין בבוסטון.[3]
ב-1854 מונה גריי כרשם בית המשפט העליון של מסצ'וסטס. בעת ששימש בתפקיד זה הוא הוציא לאור 16 כרכים של פסקי הדין של בית המשפט וכן שימש כיועץ למושל מסצ'וסטס בסוגיות משפטיות וחוקתיות. איכות עבודתו של גריי הקנתה לו מוניטין כחוקר היסטורי ומשפטי.[3]
ב-1864 מונה גריי כשופט בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס. בגיל 36 הוא היה צעיר השופטים בהיסטוריה של בית המשפט. תשע שנים לאחר מכן הוא מונה כנשיא בית המשפט.[3] בעת כהונתו בתפקיד זה עבד תחתיו כעוזר משפטי לואי ברנדייס, כך היה גריי לשופט הראשון בבית המשפט שהעסיק עוזר משפטי.[4]
בדצמבר 1881 מינה הנשיא צ'סטר ארתור את גריי כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של נתן קליפורד שנפטר.[1] זמן קצר לאחר מכן אישר הסנאט של ארצות הברית את המינוי והוא החל לכהן בתפקידו ב-9 בינואר 1882.[5] כפי שעשה בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס, גם כאן העסיק גריי עוזר משפטי. את משכורתו של העוזר הוא שילם מכיסו הפרטי, שכן באותה תקופה לא היה לכך מימון ממשלתי.[6]
גריי היה אחד השופטים היחידים שמונו לבית המשפט העליון במחצית השנייה של המאה ה-19 שלא היו פוליטיקאים טרם מינויים לבית המשפט, והוא החזיק בדעה שהמשפט והפוליטיקה הם שני תחומים נפרדים לחלוטין.
שנתיים לאחר כניסתו לתפקיד, הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "ג'וליארד נגד גרינמן" (Juilliard v. Greenman), האחרון מבין תיקי ההילך החוקי שהתנהלו בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים, שחזרו ואישרו שלקונגרס לא הייתה הסמכות להנפיק שטרות כסף כהילך חוקי.[1] החלטת בית המשפט שהתקבלה ברוב של 8 תומכים מול מתנגד אחד, נשענה בעיקר על החלטות קודמות של בית המשפט וכן על הערכת כוונתם של מנסחי החוקה כאשר העניקו לקונגרס את "הכוחות המנויים" (enumerated powers) בחלק השמיני לפרק 1 לחוקת ארצות הברית.
חוות הדעת שנכתבה על ידי גריי, שהייתה בעלת ההשפעה ארוכת הטווח ביותר, הייתה זו שהוא כתב בפסק הדין "חברת ביטוח החיים ההדדי של ניו יורק נגד הילמון" (Mutual Life Insurance Co. of New York v. Hillmon) מ-1892, שבה נקבע שהצהרה מחוץ לכותלי בית המשפט על כוונה לעשות מעשה או להגיע למקום כלשהו בעתיד היא קבילה על פי "הלך הרוח" של היוצאים מהכלל לעדות שמיעה. "המכתבים שבנדון היו בני סמכא, לא כנרטיב של עובדות שהועברו ל[וולטרס] על ידי אחרים, ועדיין לא כהוכחה שהוא למעשה יצא מוויצ'יטה, אך כעדות שזמן קצר לפני המועד בו עדויות אחרות הראו שהוא יצא משם, הייתה לו הכוונה לצאת משם, ולצאת עם הילמון, מה שהגדיל את הסבירות שהוא יצא עם הילמון, אפילו אם לא הייתה הוכחה לכוונה שכזו". קביעה זו הפכה בסופו של דבר לחוק בדיני הראיות הפדרליים (Federal Rules of Evidence) שאומצו לראשונה ב-1975, וכן בדיני הראיות של המדינות.[7]
גרי כתב גם את חוות דעת הרוב בפסק הדין "ארצות הברית נגד וונג קים ארק" (United States v. Wong Kim Ark), שבו נפסק ש"ילד שנולד בתחומי ארצות הברית, להורים ממוצא סיני, שבעת לידתו, היו נתינים של קיסר סין, אך החזיקו במקום מגורים קבוע בארצות הברית, וניהלו את עסקיהם שם, ולא מועסקים בשום תפקיד דיפלומטי או רשמי מטעם קיסר סין, יהפוך עם לידתו לאזרח ארצות הברית".
גריי הצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות של החקלאים" (.Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co) מ-1895, שהתקבלה ברוב של חמישה מול ארבעה ובה נפסק שגביית מס הכנסה על הכנסות מריבית, דיבידנד ודמי שכירות על פי חוק מס ההכנסה של 1894 נגדה את החוקה. לאחר השימוע הראשון בתיק, כתב גריי שהוא מצדד במשיבה (חברת ההלוואות והנאמנות של החקלאים), בטענה שהמס אכן נגבה בניגוד לחוקה. עם זאת הוא היה במיעוט. לאחר השימוע השני, שינה גריי את עמדתו, והצטרף לרוב שצידד בעותר. הוא גם הצטרף לדעת הרוב בפסק דין פלסי נגד פרגוסון מ-1896, שבו נפסק ברוב של שבעה מול אחד שחוקי ההפרדה הגזעית במרחב הציבורי לא נגדו את החוקה כל עוד המרחבים המופרדים היו שווים באיכותם.
גריי כיהן על כס השיפוט במשך יותר מעשרים שנה, וביולי 1902 הוא פרש מתפקידו בשל בריאותו הרופפת. במקומו מונה אוליבר ונדל הולמס הבן, גם הוא בן מסצ'וסטס, שכמו גריי כיהן קודם לכן בבית המשפט העליון של המדינה.[1]
ב-1860 נבחר גריי כחבר ב"אגודת העתיקות האמריקאית" (American Antiquarian Society).[8] ב-1866 הוא נבחר כעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.[9]
ב-1889 נשא גריי לאישה את ג'יין מתיוס, בתו של עמיתו לכס השיפוט, סטנלי מתיוס.[1]
אחיו למחצה של גריי, ג'ון צ'יפמן גריי, היה פרופסור בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד ונודע בשל הטקסט המכונן שלו על הכלל נגד הצמיתות (Rule against perpetuities).[10]
הוראס גריי נפטר ב-15 בספטמבר 1902 בנהנט שבמסצ'וסטס ונטמן בבית הקברות מאונט אובורן שבמחוז מידלסקס שבמסצ'וסטס.