המבל פאי

המבל פאי
מקום הקמה Moreton עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות מורטון, אסקס, אנגליה
תקופת הפעילות 1975-1969
1983-1979
2000-1988
2002-2001
2018-הווה
סוגה בלוז רוק, בוגי רוק, הארד רוק
חברת תקליטים אימידיאייט רקורדס, אטקו רקורדס, A&M רקורדס, קלאופטרה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
humble-pie.net
פרופיל ב-IMDb
חברים
ג'רי שירלי
דייב קולוול
ג'יימס רוטונדי
איבן בודלי
בובי מרקס
ג'ים סטייפלי
חברים לשעבר
סטיב מריוט
פיטר פרמפטון
גרג רידלי
דייב 'קלם' קלמזון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המבל פאי (באנגלית: Humble Pie - עוגת מרורים) היא להקת רוק אנגלית שהוקמה על ידי הזמרים-גיטריסטים פיטר פרמפטון וסטיב מריוט במורטון, אסקס בשנת 1969. המבל פאי נחשבת לעיתים קרובות לאחד מהרכבי העל הראשונים במוזיקה, וחוותה פופולריות מתונה והצלחה מסחרית במהלך שנות השבעים עם שירים כמו "Black Coffee", "30 Days in the Hole", "I Don't Need No Doctor", "Hot 'n' Nasty", ו-"Natural Born Bugie" בין היתר. ההרכב המקורי כלל את הסולן והגיטריסט סטיב מריוט, לשעבר מה-Small Faces, הזמר והגיטריסט פיטר פרמפטון מההרכב The Herd, בסיסט להקת Spooky Tooth לשעבר, גרג רידלי, ומתופף בן 17, ג'רי שירלי מה-Apostolic Intervention.

1968: רקע והקמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיב מריוט התיידד עם פיטר פרמפטון במהלך החודשים האחרונים של 1968. הזוג התחבר בגלל מעמדם הלא רצוי כחברים בתנועת הנוער "לב הנוער פועם" בבריטניה, והרצון המשותף שלהם להילקח ברצינות רבה יותר כמוזיקאים. פרמפטון היה חופשי מבחינה מקצועית, לאחר שעזב לאחרונה את הרכב הרוק "העדר" (The Herd). מריוט, ששימש כמנטור לחבר החדש הצעיר שלו, הסכים לעזור לפרמפטון למצוא כיוון מוזיקלי חדש.

מריוט רצה בתחילה שפרמפטון יצטרף כגיטריסט שני ל-Small Faces כדי להרחיב את האופקים המוזיקליים שלהם, במקום להקים אתו להקה חדשה, אבל ההצעה נתקלה בהתנגדות מצד חבריו ללהקה, רוני ליין ואיאן מקלאגן. פרמפטון התארח במהלך כמה מההופעות החיות של הלהקה באוקטובר 1968, שלמרות שהתקבלו היטב על ידי הקהל, לא הצליחו לשכנע את חבריו של מריוט לאפשר לפרמפטון להצטרף אליהם באופן קבוע. כתוצאה מכך, מריוט עזר במהרה לפרמפטון להקים להקה משלו כתוכנית גיבוי.

בדצמבר 1968, בהוראת טכנאי ההקלטה הוותיק שלהם, גלין ג'ונס, ה-Small Faces שימשו כלהקת ליווי לזמר הצרפתי ג'וני האלידיי במהלך הקלטות בפריז עבור אלבומו האחרון, "Rivière... Ouvre Ton lit" (המכונה גם "Je Suis Né Dans La Rue"), ומריוט הזמין את פרמפטון להשתתף. הסשנים שנמשכו כשבוע היו עוד אחד מהניסיונות של מריוט לבחון האם להרחיב את ההרכב, אבל על פי דיווחים העלו את המתיחות בהרכב לשיא, מה שהביא לבסוף לפירוק הלהקה בשנה החדשה. הסשנים של הקלטות האלבום של האלידיי התבררו כהקלטות האולפן האחרונות של ה-Small Faces. גרסאות ראשוניות של הרצועות "!Bang" ו-"What You Will" מתוך אלבום הבכורה של המבל פאי הוקלטו על ידי ה-Small Faces ופרמפטון במהלך אותם סשנים, וניתן לשמוע את חמשת הנגנים מנגנים יחד (גם בשילובים שונים עם הלהקה הקבועה של האלידיי) לאורך האלבום, כשעבודת הגיטרה והנגינה הייחודית של פרמפטון בולטת במיוחד. ההופעות שלהם ביחד סיפקו הצצה מסקרנת כיצד יכול היה להישמע הרכב Small Faces מורחב.

עם זאת, מסיבות שלא ברורות עד היום, ליין ומקלאגן התנגדו כעת יותר מאי פעם להצטרפות של פרמפטון ללהקה. כתוצאה מכך, המאמצים של מריוט להרכיב להקה עבור פרמפטון הפכו מעשיים יותר, וגרג רידלי וג'רי שירלי נבחנו בהצלחה. מריוט המתוסכל יותר ויותר עזב בסערה את הבמה במהלך הופעה חיה של ה-Small Faces עם אלכסיס קורנר בארמון אלכסנדרה בערב השנה החדשה, ומאחורי הקלעים הודיע לחבריו ללהקה שהוא עוזב. לאחר מכן הוא פנה לפרמפטון במטרה להצטרף אליו בלהקה שעזר להקים עבורו.

1970-1969: הקמה רשמית והצלחה במצעד הבריטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מילוי התחייבויות להופעות חיות, כולל סיבוב הופעות באירופה בינואר, הוכרז רשמית על פירוק ה-Small Faces במרץ 1969, ונחשפו התוכניות של מריוט ופרמפטון להקים להקה חדשה ביחד (למרות שהלהקה כבר הוקמה וערכה חזרות מאז ינואר).

לאחר שסומנה מיידית על ידי עיתונות המוזיקה הבריטית כהרכב על, הלהקה בחרה בשם Humble Pie שפירושו הגשת דבר מאכל לא-אכיל בעליל כחלק מההשפלה של בעל תחזית שגויה או יהירה, זאת כדי להמעיט בציפיות אלה וחתמה בחברת התקליטים של אנדרו לוג אולדהם, Immediate Records. אלבום הבכורה שלהם, As Safe as Yesterday Is, יצא באוגוסט 1969, יחד עם הסינגלים "Natural Born Bugie"/"Wrist Job", שהגיעו למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי. האלבום הגיע לשיא במקום ה-16 במצעד האלבומים הבריטי. As Safe as Yesterday Is היה אחד האלבומים הראשונים שהוגדרו במונח "Heavy Metal" בביקורת משנת 1970 במגזין רולינג סטון.[1][2]

אלבומם השני, Town and Country, שוחרר בבריטניה בנובמבר 1969, בזמן ש-Immediate Records היו על סף קריסה פיננסית, והלהקה יצאה לסיבוב ההופעות הראשון שלה בארצות הברית. האלבום הזה כלל צליל אקוסטי יותר ושירים שנכתבו על ידי כל ארבעת החברים. ההופעות של המבל פאי בתקופה זו כללו סטים אקוסטיים, עם עיבוד מחודש של "For Your Love" של גרהם גולדמן במרכזם, ואחריהם סט חשמלי. ארכיוני ההקלטות האחרונים מראים כי הלהקה הקליטה כ-30 שירים בתשעת החודשים הראשונים לקיומה, שרבים מהם לא יצאו לאור במשך עשרות שנים, כולל גרסה ל"Drown in My Own Tears" של הנרי גלובר.

1971-1970: התמקדות בהצלחה האמריקאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1970, כשחברת התקליטים Immediate קרסה סופית, המבל פאי חתמה בחברת A&M רקורדס ודי אנתוני הפך למנהל הלהקה. אנתוני התמקד בשוק האמריקני והציע ללהקה לנטוש את הצד האקוסטי וליצור צליל רוקיסטי יותר עם מריוט בקדמת הבמה. האלבום הראשון של הלהקה בחברת התקליטים החדשה, "Humble Pie", יצא מאוחר יותר באותה שנה ונע בין רוק מתקדם להארד רוק. הסינגל "Big Black Dog" שוחרר בהתאמה עם האלבום אך לא הצליח להגיע למצעד, אולם הלהקה התפרסמה בזכות הופעות הרוק החיות שלה בארצות הברית.

בתקופה זו רכש פיטר פרמפטון את גיטרת ה-"Phenix" המפורסמת שלו, הלס פול קאסטום השחורה משנת 1954, שהפכה לסמל המסחרי שלו ולגיטרה האהובה עליו בעשור הבא. המבל פאי ניגנו רצף של הופעות באולם הפילמור וסט בסן פרנסיסקו בתחילת דצמבר 1970, ובמהלך ההופעה הראשונה פרמפטון נתקל בבעיות סאונד עם הגיטרה הנוכחית שלו דאז, גיבסון 335 חצי אקוסטית, שנטתה לפידבק לא רצוי בעוצמות גבוהות. לאחר ההופעה פנה אליו המעריץ והמוזיקאי מארק מריאנה, שהשאיל לו את גיטרת הגיבסון לס פול קאסטום שלו משנת 1954, ועד סוף ההופעה השנייה פרמפטון התלהב כל כך מהגיטרה והציע לרכוש אותה במקום, אך מריאנה סירב לקבל תשלום. פרמפטון ניגן כמעט אך ורק על גיטרה זו בלבד בעשר השנים הבאות. היא הופיעה על עטיפת אלבומו של פרמפטון מ-1976 "Frampton Comes Alive" ונחשבה שהושמדה בשנת 1980 כאשר מטוס שנשא את ציוד הבמה של פרמפטון התרסק בוונצואלה במהלך סיבוב הופעות בדרום אמריקה, אסון בו נהרג צוות המטוס, אך הגיטרה שרדה את התאונה עם נזק קל והוחזרה בסופו של דבר לפרמפטון ב-2011.[3]

ב-9 ביולי 1971 הופיעה המבל פאי כמופע חימום עבור Grand Funk Railroad בהופעה ההיסטורית שלהם באצטדיון שיי, אירוע ששבר את שיא הביטלס לקונצרט האצטדיון הנמכר ביותר עד לאותו תאריך. כמו כן, בשנת 1971 שחרר ההרכב את התקליט המצליח ביותר שלהם עד כה, Rock On, וכן אלבום הופעה שהוקלט בפילמור איסט בניו יורק בשם Performance Rockin' the Fillmore. אלבום ההופעה הגיע למקום ה-21 ב-מצעד האלבומים האמריקאי וזכה באלבום זהב. השיר "I Don't Need No Doctor" הפך לסטנדרט רדיו FM בארצות הברית, הגיע למקום ה-73 ב-מצעד הפזמונים האמריקאי והעלה את האלבום במעלה המצעדים. עד יציאת האלבום, עזב פרמפטון את הלהקה והמשיך ליהנות מקריירה מוצלחת כאמן סולו.

1972–1975: קלם קלמזון, The Blackberries, והצלחה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרמפטון הוחלף בגיטריסט דייב 'קלם' קלמזון, לשעבר מההרכב קולוסיאום, והמבל פאי התקדמו לעבר צליל כבד יותר המדגיש את שורשי הבלוז ומוזיקת הנשמה של מריוט. האלבום הראשון שלהם עם קלמזון, Smokin', שוחרר במרץ 1972, יחד עם שני סינגלים - "Hot 'n' Nasty" ו-"30 Days in the Hole" (האחרון הפך לאחד השירים הידועים ביותר של הלהקה). היה זה התקליט המצליח ביותר מבחינה מסחרית של הלהקה והגיע למקום השישי במצעד האמריקאי, בעזרת לוח הופעות עמוס. לאחר הצלחת Smokin', חברת התקליטים של הלהקה, A&M הוציאה את שני האלבומים הראשונים של הלהקה כאלבום כפול אחד בשם Lost and Found. התכסיס השיווקי נחל הצלחה והאלבום הגיע למקום ה-37 במצעד האלבומים האמריקאי.

בחיפוש אחר צליל רית'ם אנד בלוז אותנטי יותר, מריוט שכר שלוש זמרות רקע, The Blackberries. השלישייה כללה את ונטה פילדס, קליידי קינג ושרלי מתיוס, שהוחלפה מאוחר יותר בבילי בארנום. הם הופיעו עם אייק וטינה טרנר בתור The Ikettes, ועם ריי צ'ארלס בתור The Raelettes.[4] ההרכב החדש כלל את סידני ג'ורג' בסקסופון להקלטת Eat It, אלבום כפול שיצא באפריל 1973 המורכב מחומרים מקוריים של מריוט (חלקם אקוסטיים), רצועות רית'ם אנד בלוז, והופעה של המבל פאי שהוקלטה בגלאזגו. האלבום הגיע למקום ה-13 במצעד האמריקאי. אלבום מספר 7, Thunderbox, יצא בפברואר 1974 ו-Street Rats כשנה לאחר מכן.

Street Rats (פברואר 1975) נוצר במקביל ליצירת אלבום סולו של מריוט, ואלבום של שיתוף פעולה עם הבסיסט, גרג רידלי. לאחר יציאת האלבום הזה ו-"Goodbye Pie Tour" שלהם מ-1975, המבל פאי התפרקה כתוצאה של מחלוקות מוזיקליות. מריוט המשיך להפיק את אלבום הסולו הראשון שלו, Marriott ושב לבריטניה.

1979–1981: המבל פאי של סטיב מריוט ללא פרמפטון ורידלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי 1979, מריוט ושירלי הקימו מחדש את המבל פאי, וצירפו את בובי טנץ'[5] סולן וגיטריסט לשעבר מהלהקה של ג'ף בק, יחד עם הבסיסט אנתוני "סוטי" ג'ונס. הם שלחו לחברות תקליטים את "Fool for a Pretty Face", שיר שכתבו מריוט ושירלי, והשיגו חוזה הקלטות עם Atco, חברת הבת של אטלנטיק רקורדס. בבריטניה החומר שלהם שוחרר על ידי חברת התקליטים Jet Records, בבעלותו של מנהל ה-Small Faces לשעבר, דון ארדן. הם הקליטו את האלבום On to Victory (אפריל 1980) והשיר מתוכו "Fool for a Pretty Face" הגיע למקום ה-52 במצעד הפזמונים האמריקאי. האלבום On to Victory הגיע בשיא למקום ה-60 במצעד האלבומים האמריקאי.

המבל פאי יצאו לסיבוב הופעות בארצות הברית ב-1980 כחלק מה-"Rock 'N' Roll Marathon Bill" בדטרויט, מישיגן עם פרנק מרינו וה-Mahogany Rush, ו-Angel & Mother's Finest. הם יצאו לסיבוב הופעות נוסף עם אירוסמית' וטד נוג'נט ב-1981, והקליטו את האלבום Go for the Throat (יוני 1981). אלבום זה הוקלט במקור על ידי הלהקה כאלבום רית'ם אנד בלוז קשוח וגולמי, אך חברת התקליטים דרשה אלבום בעל צליל חלק יותר.[5]

באפריל 1981, בתחילת סיבוב ההופעות לקידום המכירות של האלבום Go for the Throat, מריוט מחץ את ידו בדלת חדר המלון, עיכב הופעות מוקדמות יותר שנקבעו על ידי הלהקה, ומאוחר יותר פיתח כיב עיכולי שאילץ את ביטולו של סיבוב ההופעות כולו בסוף יולי 1981. זמן קצר לאחר מכן הרכב זה התפרק[6] עקב הפסקת החוזה עם אטלנטיק רקורדס, והפסקת התמיכה הכספית מהנהלת הלהקה, לבר-קרבס. בנוסף, גם משאית הציוד של הלהקה נגנבה.[5]

1982: סטיב מריוט מקים להקה חדשה שנקראת המבל פאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 מריוט חזר להופיע עם ג'ים לברטון (בס, קולות רקע), קלידן להקת סטפנוולף לשעבר, גולדי מק'ג'ון והמתופף יליד שיקגו, פאלון ויליאמס השלישי. ההרכב היה אמור להיקרא בתחילה The Official Receivers, The Three Trojans (לאחר שמקג'ון עזב) או The Pie, אך בסופו של דבר נקרא המבל פאי. מקג'ון שוחרר מהלהקה לאחר שסבל מבעיות סמים והשלישייה הנותרת סיירה באוסטרליה באוקטובר 1982 ונקראה ה"פנים קטנות" כדי למשוך משקיעים. בינואר 1983 נתקל לברטון בבעיות הגירה לארצות הברית וגורש חזרה לאנגליה.

מריוט התבסס באזור אטלנטה, ג'ורג'יה, משם הגיעה אשתו השנייה פמלה סטפנס, והמשיך להופיע במועדונים בתור המבל פאי. המוזיקאי מאטלנטה, קית' כריסטופר (מ-The Brains) תפס את המקום על הבס, וגיטריסט צעיר מטנסי, טומי ג'ונסון הצטרף. לאחר שעסקה עם Capricorn Records נפלה לאחר שהחברה הפסיקה לסחור, ההרכב נכנס לאולפני Pyramid Eye בצ'טנוגה, טנסי, כדי להקליט שלושה שירים המיועדים לאלבום שלא יצא לאור.

לאחר שג'ונסון עזב והוחלף על ידי פיל דיקס, ההרכב היה אמור להקליט דמואים עם מפיק להקת יס ואמרסון, לייק ופאלמר, אדי אופורד באולפן של אופורד באטלנטה, עם ריק ריצ'רדס מההרכב 'לווייני ג'ורג'יה' כגיטריסט החדש. עם זאת, לפני שהחלו ההקלטות, פוטרו כריסטופר וריצ'רדס מהלהקה על ידי מריוט לאחר שהופיעו באיחור לאחד הסשנים. ההקלטות הסתיימו עם פאלון על תופים ודייב יואיט מההרכב 'בייב רות' על בס, אך לא הצליחו למשוך חברות תקליטים.[7]

ב-4 בספטמבר 1983 הופיעו המבל פאי בפסטיבל 'קאובוי חשמלי' בקולומביה, טנסי, שם מריוט הועלה לבמה על ידי אנשי הבמה עקב גבס גדול על רגלו. הם הופיעו כמחליפים של הרגע האחרון של להקת מאדנס. לאחר מכן נקבעו להרכב מספר הופעות במועדונים, שהיו ההופעות החיות הרשמיות האחרונות של מריוט תחת השם המבל פאי. אחרי כן מריוט פירק את ההרכב וחזר לאנגליה בסוף 1983.

1988–2000: המבל פאי של ג'רי שירלי, שירים חדשים של מריוט ופרמפטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'רי שירלי השיג את הזכויות על השם המבל פאי ב-1988 וערך שינוי בהרכב עם מוזיקאים שונים. ההרכב נקרא New Humble Pie או Humble Pie בהשתתפות שירלי, שהיה החבר המקורי היחידי. הלהקה החלה להופיע והתבססה בקליבלנד, אוהיו, שם שירלי עבד כאישיות רדיו בתחנת WNCX של קליבלנד. ההרכב כלל את הסולן צ'רלי האן, שגם ניגן בגיטרה מובילה וגיטרת קצב. בעוד שהאן ושירלי היו החברים הקבועים היחידים בלהקה,[8] הופיעו בה גם כמה מוזיקאים אחרים, כולל וולי סטוקר, ואנתוני "סוטי" ג'ונס ששב לתפקיד הבסיסט. ג'ונס הוחלף במהרה על ידי שון ביבן שהיה טכנאי הסאונד של הלהקה בעת יציאת הסינגל העצמאי שלהם מ-1989, "Still Rockin".[9]

באוגוסט 1989 הלהקה הופיעה בפסטיבל לציון יום השנה ה-20 לפסטיבל וודסטוק.[10] ב-1990, סקוט אלן החליף את ביוואן על בס, ומאוחר יותר באותה שנה הצטרף הגיטריסט אלן גרין במקומו של סטוקר.[9] הבסיסט סם נמון ניגן עם ההרכב הזה מ-1992 עד 1996, כשבראד ג'ונסון החליף אותו בתפקיד. באוגוסט 1999 נפצע שירלי קשה בתאונת דרכים ולאחר מכן שב לאנגליה.[8]

פרמפטון ומריוט החלו לשתף שוב פעולה בשנת 1990. שני שירים משיתוף הפעולה הזה, "The Bigger They Come" ו-"I Won't Let You Down", עם סטיב מריוט כסולן, הופיעו באלבומו של פרמפטון, Frampton Shine On: A Collection. מריוט נספה בשריפה בביתו ב-20 באפריל 1991.[11]

2000–2003: איחוד חברים לשעבר, האלבום Back on Track והופעת הנצחה לסטיב מריוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 צ'רלי האן המשיך להופיע בתור המבל פאי ללא ג'רי שירלי. ריק קרייג מההרכב האלווין הצטרף להרכב עם הבסיסט קנט "בובא" גאסקוין וג'יימי דארנל בתופים. הגיטריסט פטריק תומאס תפס את מקומו של קרייג מאוחר יותר באותה שנה, ואיאן אוונס (מ-The Outlaws) החליף את גאסקוין. לאחר שסיימו את מסעי ההופעות ההרכב התפרק והאן הצטרף להרכב Foghat.

לאחר ששב לבריטניה, שירלי הקים מחדש את המבל פאי בשנת 2001 עם הרכב הכולל את הבסיסט המקורי גרג רידלי, הסולן והגיטריסט לשעבר של הלהקה, בובי טנץ' וגיטריסט הקצב החדש דייב קולוול (מההרכב Bad Company). הם הקליטו את אלבום האולפן השלושה עשר של הלהקה, Back on Track אשר כלל שירים חדשים ויצא בחברת Sanctuary Records.[12] נגני הקלידים זוט מאני וויקטור מרטין הובאו להקלטות. סיבוב הופעות קצר בבריטניה ובגרמניה עם ההרכב Company of Snakes נערך לאחר מכן עם הקלידן החדש, דין ריס והגיטריסט ג'וני וורמן. גרג רידלי חלה בסוף שנת 2002 והלהקה התפרקה.

שירלי הופיע בקונצרט מחווה לסטיב מריוט שהתקיים באולם האסטוריה בלונדון בשנת 2001, לציון יום השנה העשירי למותו של מריוט. הקונצרט כלל הרכב של חברי המבל פאי המקוריים פרמפטון, קלמזון, רידלי ושירלי.[13] הגיטריסט לשעבר בובי טנץ' הופיע בתור הסולן של להקת הבית, שכללה את זאק סטארקי, נגן הקלידים ראביט בונדריק והבסיסט ריק ווילס. קונצרט זה שוחרר כ-DVD על ידי Chrome Dreams בשנת 2005 בשם The Steve Marriott Astoria Memorial Concert 2001,[14] וכאלבום עם הכותרת One More for the Ol' Tosser (2006).[15]

במאי 2003 רידלי התאושש וביצע שתי הופעות, האחת במועדון בבוקרשט, רומניה, עם להקה שכינה 'המבל פאי של גרג רידלי' שכללה את רידלי, ריס, כריס ג'ורג' (גיטרה), סטפן ג'ון (גיטרה) וקארל רנדל (תופים). הוא נפטר מאוחר יותר באותה שנה, ב-19 בנובמבר 2003, באליקנטה, ספרד מדלקת ריאות וסיבוכים כתוצאה מכך. הוא היה בן 62 במותו.[16]

איחוד 2018 ואילך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 2018 ג'רי שירלי היה עדיין הבעלים של השם המבל פאי, והקים הרכב חדש תחת ניהולו אך ללא הופעות עמם. שירלי הצהיר: "לכולנו יש תחושה גדולה של אהבה וגאווה עבור המבל פאי, לחברים (לשעבר) למשפחותיהם ולמה שהצלחנו להשיג, וזה מובן מאליו שאף אחד לעולם לא יחליף את סטיב, פיטר או כל חבר בלהקה. המטרה שלי היא לשמור את מורשת המבל פאי על כנה כאחת מההופעות החיות הגדולות ביותר ברוק, תוך סיפוק הצורך של דורות של מעריצינו האהובים ליהנות שוב מהמוזיקה שלנו בביצוע חי על ידי מוזיקאים ברמה עולמית".[17]

שירלי בחר בדייב קולוול, שניגן והקליט עם הלהקה באלבום Back on Track משנת 2002 כפרונטמן וגיטריסט ראשי, לצד הסולן לשעבר של סבוי בראון וקקטוס, ג'ימי קונס. ההרכב החדש כלל את הגיטריסט השני ג'יימס "רוטו" רוטונדי, הבסיסט דייוויד סי גרוס (שהוחלף מאוחר יותר ב-2018 על ידי איבן "פאנקבוי" בודלי) והמתופף בובי מרקס. הם החלו בסיבוב הופעות של 15 הופעות בארצות הברית ב-31 באוגוסט 2018 בריברהד, ניו יורק. הלהקה ביצעה שירים מקטלוג המבל פאי ושירים נוספים כמו "Can't Get Enough (of your Love)" של בד קומפני ו-"All Right Now" של Free.[17]

ב-2023 ממשיך ההרכב "Humble Pie Legacy" של שירלי שכולל את דייב קולוול (גיטרה), ג'ים סטייפלי (שירה, גיטרה, האמונד, מפוחית), איבן בודלי (בס) ובובי מרקס (תופים).[18]

חברי ההרכב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • סטיב מריוט - גיטרה, שירה, קלידים, מפוחית (1969–1975, 1979–1983; נפטר ב-1991)
  • ג'רי שירלי - תופים, קלידים (1969–1975, 1979–1981, 1988–1999, 2001–2002, 2018–הווה)
  • גרג רידלי - בס, שירה, גיטרה (1969–1975, 2001–2002; נפטר ב-2003)
  • פיטר פרמפטון - גיטרה, שירה, קלידים (1969–1971)
  • דייב 'קלם' קלמזון - גיטרה (1972–1975)

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1969: As Safe as Yesterday Is
  • 1969: Town and Country
  • 1970: Humble Pie
  • 1971: Rock On
  • 1972: Smokin'
  • 1973: Eat It
  • 1974: Thunderbox
  • 1975: Street Rats
  • 1980: On to Victory
  • 1981: Go for the Throat
  • 2002: Back on Track

אלבומי הופעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1971: Performance Rockin' the Fillmore
  • 1996: Humble Pie In Concert
  • 2000: Extended Versions (Reissue of the 1996 King Biscuit Flower Hour Presents 'In Concert')
  • 2000: Natural Born Boogie: The BBC Sessions
  • 2002: Live at the Whisky A Go-Go '69
  • 2010: Hot 'n' Nasty: Rockin' the Winterland (Reissue of the 1996 King Biscuit Flower Hour Presents 'In Concert')
  • 2012: Live '73 (Reissue of the 1996 King Biscuit Flower Hour Presents 'In Concert')
  • 2013: Live '81
  • 2013: Performance Rockin' the Fillmore: The Complete Recordings Box set (4-cd)
  • 2017: Official Bootleg Vol. 1 Box set (3-cd)
  • 2018: Official Bootleg Vol. 2 Box Set (5-cd)
  • 2019: Up Our Sleeve – Official Bootleg Vol. 3 Box Set (5-cd)
  • 2019: Tourin' – Official Bootleg Vol. 4 Box Set (4-cd)

אלבומי אוסף

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Lost and Found (1973)
  • Back Home Again (1976)
  • Greatest Hits (1977)
  • Best of Humble Pie (1982)
  • A&M Classics, Volume 14 (1987)
  • A Piece of the Pie (1993)
  • Early Years (1994)
  • Hot n' Nasty: The Anthology (1994)
  • The Scrubbers Sessions (1997)
  • The Immediate Years: Natural Born Boogie (1999)
  • Running with the Pack (1999)
  • Twentieth Century Masters: The Millennium Collection (2000)
  • The Atlanta Years (2005)
  • The Definitive Collection (2006)
  • The A&M Vinyl Box Set (2017)
  • The A&M CD Box Set (2022)
  • I Need a Star in My Life (2022)

סינגלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1969: "Natural Born Bugie"
  • 1969: "The Sad Bag of Shaky Jake"
  • 1970: "Big Black Dog"
  • 1971: "Shine On"
  • 1971: "I Don't Need No Doctor"
  • 1972: "Hot 'n' Nasty"
  • 1972: "30 Days in the Hole"
  • 1973: "Black Coffee"
  • 1973: "Get Down to It"
  • 1973: "Shut Up and Don't Interrupt Me"
  • 1974: "Ninety-Nine Pounds"
  • 1974: "Oh la de Da"
  • 1975: "Rock and Roll Music"
  • 1980: "Fool for a Pretty Face"
  • 1981: "Tin Soldier"

וידאו ודי וי די

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Steve Marriott Astoria Memorial Concert 2001 (2005) Chrome Dreams

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המבל פאי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Saunders, Mike. Rolling Stone (אורכב 12.01.2010 בארכיון Wayback Machine) 12 November 1970
  2. ^ Owen Adams (11 במאי 2009). "Label of love: Immediate Records". The Guardian. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Frampton, Peter; Light, Alan (2020). Do You Feel Like I Do? A Memoir. Hachette Books. ISBN 978-0-316-42531-5.
  4. ^ "The Complete Blackberries. Part Two". Humble-Pie.net. אורכב מ-המקור ב-12 באוגוסט 2009. נבדק ב-3 בפברואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 3 Muise, Dan. Gallagher, Marriott, Derringer & Trower. Hal Leonard Corporation. pp. 134, 147, 148.
  6. ^ Hewitt; Hellier. Steve Marriott – All Too Beautiful... p. 248.
  7. ^ Uli Twelker; Roland Schmitt (באוגוסט 2011). The Small Faces & Other Stories (2nd ed.). Bobcat Books. ISBN 978-0-85712-451-7. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 "Jerry Shirley". אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2015. נבדק ב-27 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 "Humble Pie – Biography". amoeba.com. נבדק ב-27 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "20 Years After: A Woodstock Reunion". imdb.com. נבדק ב-27 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Andrews, Deborah. Annual Obituary (1991). Edition 91. St James (1992). pp. 230–231.
  12. ^ המבל פאי, באתר AllMusic
  13. ^ "Original members of Humble Pie reunite for first time in 10 years for tribute to Steve Marriott". PR Newswire on behalf of Universal Music Enterprises.
  14. ^ "Steve Marriott Astoria Memorial Concert 2001". Humble-Pie.net. אורכב מ-המקור ב-22 בינואר 2009. נבדק ב-2 במרץ 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ המבל פאי, באתר AllMusic
  16. ^ "Greg Ridley, obituary notice". gregridley.com. אורכב מ-המקור ב-29 בספטמבר 2007. נבדק ב-14 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 "Humble Pie ... Aug 31, 2018 @ Suffolk Theatre Riverhead NY". events.longisland.com. נבדק ב-27 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "BIO – Humble Pie". נבדק ב-2023-09-14.