הרולד טלבוט | |||||||
לידה |
31 במרץ 1888 דייטון, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
2 במרץ 1957 (בגיל 68) פאלם ביץ', פלורידה, ארצות הברית | ||||||
שם מלא | הרולד אלסטנר טלבוט הבן | ||||||
מדינה | ארצות הברית | ||||||
מקום קבורה | בית הקברות וולדלנד, דייטון, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
השכלה |
| ||||||
מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| |||||||
הרולד אלסטנר טלבוט הבן (באנגלית: .Harold Elstner Talbott, Jr; 31 במרץ 1888 - 2 במרץ 1957) היה מזכיר חיל האוויר השלישי של ארצות הברית.
הרולד טלבוט נולד בדייטון, אוהיו. הוא למד בבית הספר היל בפוטסטאון, פנסילבניה ולמד שנתיים באוניברסיטת ייל לפני ששב ב-1911 לחברת הבנייה של אביו. הוא היה שחקן פולו נודע.[1]
אביו של טלבוט היה מהנדס אמיד שהיה מעורב בבניית תאי השיט סו בימת סופיריור והיה מעורב במגוון של עסקים בתחום הרכבות ובתחום תעשיית הנייר. האב היה ראש העיר הראשון של אוקווד, אוהיו. הוא היה גם מעורב בשיקום של דייטון מהשיטפון שפקד אותה ב-1913 ושימש כמנהל בבנק הלאומי של העיר דייטון.
אמו של טלבוט הייתה פעילה בליגה נגד מתן זכות בחירה לנשים בדייטון. היא גם הייתה מעורבת בליגה נגד הברים והייתה פטרונית של מקהלת וסטמינסטר בדייטון.
אחיו, נלסון "באד" טלבוט, היה המאמן של קבוצת הפוטבול המקצוענית "דייטון טריינגלס, קודמתה של אינדיאנפוליס קולטס של ימינו.
ב-1925 נשא טלבוט לאישה את מרגרט תייאר, בתם של מרגרט לונגסטרת' מוריס תייאר, מניצולות אסון הטיטניק וג'ון תייאר, שהיה בעל תפקיד ניהולי בתעשיית הרכבות וטבע באסון. לזוג נולדו ארבעה ילדים. ביולי 1962 התאבדה מרגרט בקפיצה מהקומה ה-12 של דירתם בשדרה החמישית בניו יורק.[2]
במלחמת העולם השנייה שכן באחוזת משפחת טלבוט באוקווד, פרבר של דייטון, אתר הניסויים של פרויקט דייטון (חלק מפרויקט מנהטן ליצירת המאיץ לייצור נייטרונים עבור פצצת האטום הראשונה מפלוטוניום רדיואקטיבי). צ'ארלס אלן תומאס, שהיה כימאי בחברת Delco-GM ובחברת מונסנטו, והאחראי על הפרויקט, נשא לאישה את מרגרט, אחותו של טלבוט.
בין השנים 1906–1913 שימש טלבוט כנשיא של חברת פלאט עבודות מתכת בדייטון יחד עם שותפו למשחק הפולו, אדווין פ. פלאט.
העניין של טלבוט בתעופה החל מהימים הראשונים לפעילותם של האחים רייט. הוא היה תלמיד של קתרין רייט, אחותם הצעירה של האחים, ולקוח בחנות האופניים שלהם. ב-1915 סייע טלבוט לבנות את אחת ממנהרות הרוח הראשונות לניסויים בתעופה בדייטון. באביב 1916 הקימו אביו של טלבוט, אדוארד א. דידס וצ'ארלס קיטרינג את חברת דייטון-רייט לאווירונים, שעשתה מחדש שימוש בבניינים שמ-1909 ועד אז היו בשימוש של חברת רייט, אך לתחומי עיסוק שונים לחלוטין. טלבוט עצמו היה לנשיא החברה, בעוד שאורוויל רייט קיבל משרת כבוד כמהנדס יועץ. טלבוט הצטרף לטיסתו האחרונה של אורוויל ב-1918.
עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, התגייס דידס לצבא ארצות הברית כקצין בדרגת קולונל והיה לאחראי על ייצור המטוסים. בשדה התעופה מק'קוק, קודמו של בסיס חיל האוויר רייט-פטרסון, פיקח דידס על רכישת המטוסים. חברת דייטון-רייט השתלטה על מפעל דלקו-לייט שאך נבנה. במפעל המורחב נבנו מטוסי קרב דו-מושביים, דה הבילנד 4, ששונו מאוחר יותר לדה הבילנד 9, מהם יוצרו כ-400 מטוסים. ב-1918, המפעל שהעסיק 12,000 עובדים, הוציא משעריו 38 מטוסים ליום ובמהלך המלחמה ייצר יותר מטוסים בהשוואה לכל מפעל מטוסים אחר בארצות הברית.
בספטמבר 1918 הוצב טלבוט בשירות האוויר של צבא ארצות הברית. הוטל עליו להיות אחד מקבוצת הקצינים שהיו אחראים על תחזוקת ותיקון המטוסים בצרפת, אך לפני שסיפק בידו להתייצב בתפקידו, תמה המלחמה. באוקטובר 1918 דיווחו שופט בית המשפט העליון, צ'ארלס אוונס יוז והתובע הכללי של ארצות הברית, תומאס ואט גרגורי, לנשיא וודרו וילסון, על חקירה שקיימו על ייצור המטוסים במהלך המלחמה. השופט יוז מתח ביקורת על היחסים הקרובים בין דידס לבין חברת דייטון-רייט. הוא ציין במיוחד את הקשרים הבלתי ראויים בין דידס לבין טלבוט בנוגע לעניינים שהשפיעו על רכישת המטוסים. יוז המליץ שדידס יישפט בבית דין צבאי, אך הצבא לא פתח בהליכים נגדו.
ב-1919 רכשה חברת ג'נרל מוטורס את דלקו-לייט, את דייטון-רייט ואת חברת דייטון תעשיות מתכת.[3] כל החברות הללו היו קשורות לטלבוט, דידס וקיטרינג.
ב-1922 הקימה ג'נרל מוטורס את החטיבה לייצור פנים שתבנה הגיים מעץ במפעל דייטון-רייט לשעבר. טלבוט שימש כנשיא החטיבה. ב-1925 הוא עבר לניו יורק והיה למנהל בתאגיד קרייזלר. בשנות ה-30 הוא היה נשיא קלאוד קלאב שבקומות ה-66, ה-67 וה-68 של בניין קרייזלר בניו יורק.
ג'נרל מוטורס השתלטה גם על נורת' אמריקן אוויאיישן וב-1933 הפכה אותה לחלק מהחטיבה האווירית שלה. ב-1932 היה טלבוט ליושב ראש מועצת המנהלים של חברה זו. בשנות ה-30 הוא גם היה דירקטור בחברת טראנס וורלד איירליינס. באותה תקופה החזיקה נורת' אמריקן אוויאיישן מניות בדאגלס איירקראפט קומפני, שייצרה מטוסים צבאיים. טלבוט דחף את דונלד דאגלס, מייסד החברה, להיכנס לשוק המסחרי ולבנות את מטוסי הדאגלס DC-1 והדאגלס DC-2 על פי המפרטים של טראנס וורלד איירליינס.
במסעות הבחירות לנשיאות של 1940, 1948, ו-1952, היה טלבוט מגייס כספים פעיל עבור מערכות הבחירות של המפלגה הרפובליקנית. הוא היה יושב ראש הוועדה הפיננסית הלאומית של המפלגה ב-1948 וב-1949. הוא גם היה חבר במועצת הייצור המלחמתי בשנים 1942 ו-1943.
ב-4 בפברואר 1953 מונה טלבוט כמזכיר חיל האוויר של ארצות הברית. הייתה זו התקופה בה מלחמת קוריאה טלטלה את הקונגרס לדיונים על אישור הקמתן של כנפות נוספות ותקצוב התשתיות עבורן. כתוצאה מכך עלה בידיו להתמקד במאמצים לספק את הצרכים של אנשי הצוותים האוויריים ומשפחותיהם. הוא הצליח לספק פתרונות שיכון בבסיסים יותר מכל קודמיו. בשילוב עם רמת שיכון טובה יותר והעלאת המשכורות ושיפור צרכים אחרים, הוא העלה את שיעור שימור כוח האדם באמצעות קישור הייתרונות שבשירות בחיל למוטיבציה לגיוס.
בספטמבר 1953 קיים טלבוט את הוויכוח המפורסם של עם הווארד יוז בנוגע לניהול מיזם טיל האוויר-אוויר AIM-4 Falcon ואובדן חברי ההנהלה הבכירים בחברה של יוז. כתוצאה מכך הועבר פיתוח הטילים הבליסטיים בין-יבשתיים עבור חיל האוויר לחברת Ramo-Wooldridge.
במהלך תקופת כהונתו כמזכיר חיל האוויר, הקים טלבוט וועדה שתסייע לו לאתר את המיקום הקבוע לאקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית. לאחר שנשקלו 580 אתרים ב-45 מדינות, המליצה הוועדה על שלושה אתרים, שמתוכם בחר טלבוט את זה שליד קולורדו ספרינגס.
ב-1955 חשף העיתון Chattanooga Times שטלבוט עשה שימוש בנייר המכתבים שלו כמזכיר חיל האוויר לצרכים של חברת הנדסה בה הוא החזיק בחמישים אחוז ממניותיה, ופנה כך לקבלנים שעבדו עם חיל האוויר. לאחר חקירה של הקונגרס התפטר טלבוט מתפקידו באוגוסט אותה שנה.
הרולד טלבוט נפטר כתוצאה מדימום מוחי בפאלם ביץ', פלורידה ב-2 במרץ 1957.