ז'יל ז'אקוב
 | |
| ז'יל ג'אקובס בפסטיבל קאן 2009 | |
| לידה |
22 ביוני 1930 (בן 94) הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת  |
|---|---|
| שם במה |
Gilles Jacob |
| שם לידה |
Gilbert Jacob |
| מדינה |
צרפת |
| מקום לימודים |
תיכון לואי הגדול |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ז'יל ז'אקוב (בצרפתית: Gilles Jacob; נולד ב-22 ביוני 1930, פריז) הוא מבקר אמנות, מסאי, ובמאי קולנוע יהודי-צרפתי. מ-2001 עד 2015, כיהן כנשיא פסטיבל הקולנוע בקאן[1].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון הידוע "ליסֶה קארנו", נאלצו ז'אקוב ומשפחתו לברוח מפריז בתחילת מלחמת העולם השנייה בשל מוצאם היהודי. אביו, אנדרה ז'אקוב, היה סרן תותחנים בצבא הצרפתי שנפל שבי בידי הגרמנים ב-1939. ז'אקוב מצא מקלט בניס, שם הסתתר עם אמו ואחיו ז'אן-קלוד עד לשנת 1942. ז'יל הצעיר חמק ברגע האחרון ממעצר בידי הגסטאפו, ולאחר מכן הוסתר על ידי המחתרת הצרפתית במהלך כל שנות המלחמה, במחוז איזר. הוא הצליח להימלט פעם נוספת ממעצר בידי הצבא הגרמני על ידי הסתתרות מאחורי ההרמוניום בקפלה. הבמאי לואי מאל המחיש סצנה זו ארבעים שנה מאוחר יותר, בסרט הקולנוע להתראות ילדים.
עם שחרור צרפת הוא שב לפריז ונכנס לבית הספר התיכון "ליסה לואי-לה-גרנד". הוא התיידד שם עם קלוד שברול, וביקר תכופות בבתי קולנוע ובסינמטק הצרפתי ב-Rue d'Ulm. בעודו לומד, הוא יצר בשנת 1949 את מגזין הקולנוע "Raccords", שם הוא פרסם את אחד המאמרים הראשונים של פרנסואה טריפו. עם סיום לימודיו בתיכון ולאחר תקופת התמחות בבנק ז'ורדאן בפריז, הוא נכנס בשנת 1950 לעסקי משפחתו בקורבואה (Courbevoie).
פועלו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'אקוב לא נטש את עולם הקולנוע והספרות לזמן רב: לאחר מפגש שקיים עם יוצרי קולנוע במהלך ביקור בארצות הברית, הוא פרסם בשנת 1964 את מאמרו "הקולנוע המודרני", ובשנים 1964–1968 כתב ביקורות קולנוע על סרטי פסטיבל הסרטים בקאן עבור "סינמה 64". בשנים 1968–1971 כתב ביקורות עבור השבועון הנובל אובסרבטר, ומשנת 1972 עבור השבועון "ל'אקספרס". הוא המשיך לעבוד בעסק המשפחתי "Toledo Scale" בה כיהן באותה תקופה כמזכ"ל, ובמקביל היה לסגן המזכיר הכללי באגודה הצרפתית של מבקרי הקולנוע והטלוויזיה.
הוא נאלץ לעזוב את ל'אקספרס ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1975, לאחר שכתב ביקורת קשה על "סיפורה של O" (Histoire d'O), סרט שנתמך על ידי אחד מבעלי השבועון ז'אן ז'אק סרבן-שרייבר. לאחר עזיבתו כתב יחד עם בנו את התסריט לסרט "זה יכול לקרות רק לי".[2] בשנת 1976, כיהן כסגן המנכ"ל של פסטיבל קאן, מוריס בסי, וב-30 בספטמבר 1977 מונה למנכ"ל הפסטיבל, שתפקידו, בין היתר, לצפות באלפי סרטים ולבחור מועמדים לפרס דקל הזהב. בלי לחשוש מהסתבכויות דיפלומטיות, הוא אישר בשנת 1978 להקרין בשם חופש הביטוי את "איש השיש" של הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה, שסרטו נאסר להקרנה בארצו. הבחירות השניות שלו בשנת 1979 היו, בין היתר, הסרטים תוף הפח, שיער, ואפוקליפסה עכשיו שזכה בפרס למרות קריאות לעג וביקורת.
תרומתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך שנות פעילותו בפסטיבל הוא פעל לפתיחת האירוע לאנשי קולנוע ברחבי העולם, ובחר להדגיש את יוצרי הקולנוע והשחקנים על פני המפיקים ומקבלי ההחלטות. במטרה להפוך את הפסטיבל לחלון ראווה עבור דור חדש של קולנוענים, הוא יצר בשנת 1978, את פרס מצלמת הזהב שמוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר, ואת החלק בפסטיבל המכונה "Un certain Regard", במסגרתו מוצגים מבחר סרטים אלטרנטיביים. פעילותו הענפה הפכה במידה רבה את הפסטיבל לאירוע תקשורתי בינלאומי ולאירוע האמנותי הגדול בעולם.[3]
בשנת 2011 פרסם את האוטוביוגרפיה "האזרח קאן" (Citizen Cannes), פרפרזה על סרטו של אורסון ולס משנת 1941, האזרח קיין ("Citizen Kane").
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'יל ז'אקוב, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ז'יל ז'אקוב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'יל ז'אקוב, באתר AllMovie (באנגלית)
ז'יל ז'אקוב, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- ז'יל ז'אקוב, באתר Metacritic (באנגלית)
ז'יל ז'אקוב, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Festival de Cannes 2021, Festival de Cannes 2021 (באנגלית)
- ^ Ça n'arrive qu'à moi
- ^
David Gritten, Cannes Film Festival 2011: Gilles Jacob on Citizen Cannes, The Telegraph, 20 May 2011
