טלביה
 | |
| אזור טלביה ממעוף הציפור | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
 ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| תאריך ייסוד | שנות ה-20 של המאה ה-20 |
| מייסדים | ערבים נוצרים מירושלים ומבית לחם |
| קואורדינטות | 31°46′00″N 35°13′00″E / 31.7667°N 35.2167°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   טלביה | |
  | |
טַלְבִּיֶה (או קוממיות בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בלב ירושלים, בשוליו הדרומיים של מרכז העיר. היא גובלת בצפון בשכונות רחביה ומחנה ישראל ובגן העצמאות, בדרום בשכונת קטמון, בצדה המזרחי נמצא גן הפעמון שמעבר לו משכנות שאננים, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו ושכונת קריית שמואל. השכונה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. במלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.
טלביה נחשבת היום, כבראשית ימיה, שכונה יוקרתית, בה מתגוררים אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים אמידים מארצות הברית, מצרפת ומבריטניה, בכירי ממשל ודיפלומטים זרים. מדינת ישראל מחזיקה מספר דירות שרד בטלביה, ובין היתר שוכנים בה משכן הנשיא ובית אגיון – מעון ראש הממשלה, כמו גם מוסדות כתיאטרון ירושלים, לשכת עורכי הדין, המוזיאון לאמנות האסלאם, והמנזר של המסדר הקפוצ'יני.
שמות השכונה ורחובותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השם "טלביה" אינו ידוע. הסופר יעקב יהושע משער שמקור השם בח'ליף עלי בן אבי טאלב, שבני משפחתו התגוררו בסביבה. השערה נוספת שמעלה יהושע היא שהשכונה נקראת על שם תפילת עלייה לרגל מוסלמית שנאמרת במכה, "א-תַ֫לְבִּיַה" (التلبية). פרופ' זאב וילנאי סבור שהשם טלביה נגזר מהשם הערבי הנפוץ טלב (طلب – שמשמעותו בקשה).
פרט לרחוב ז'בוטינסקי המרכזי (לשעבר רחוב האמיר עבדאללה), בתקופת המנדט הבריטי לא היו שמות לרחובות השכונה, והיא חולקה ל"טלביה העילית" ו"טלביה התחתית". הדואר חולק לבתים על-פי שמותיהם.
לאחר קום המדינה קיבלה השכונה את השם העברי "קוממיות", אך שם זה לא השתרש והשכונה ידועה בשמה הערבי. בתקופה זו אף ניתנו שמות לרחובות, רובם שמות הקשורים לציונות ולמבשריה, כגון אוליפנט, אחד העם, אלקלעי, ד'ישראלי, חובבי ציון, דובנוב ופינסקר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלהי התקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
השכונה ברובה נבנתה על שטחים השייכים לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. השטחים נודעו בשם "ניקופוריה"[1], על שמו של הכומר ניקופורוס פתאסיס, שרכש את הקרקעות מידי תושבי הכפרים שבאזור באמצע המאה ה-19, ונטע בהן עצי זית, תות וגפנים. לימים אדמות אלו הפכו לרכוש הכנסייה, ונבנו עליהן השכונות טלביה, רחביה וניות.
באמצע המאה ה-19 הקים ג'יימס פין, הקונסול השני של בריטניה בירושלים, את ביתו בנחלה גדולה שלימים תהיה שכונת כרם אברהם. את בית הקיץ שלו הקים פין על אחת מהגבעות של טלביה דאז, שבאותה תקופה היו פזורים בה עצי זית ומספר דרכי עפר. את השדות הללו מתאר פין כשדות קרב בין תושבי אבו גוש ובית צפאפא.
אזור טלביה מוגדר במפת ירושלים של קונרד שיק משנת 1894 כאזור "בוסתנים יווניים" שאין בו בניינים, פרט לשני מבנים הממוקמים מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום. ליד אחד מהם, שנמצא סמוך לכיכר וינגייט של היום, מצוין "את-טלביה", וייתכן שזהו בית הקיץ של הקונסול פין. המבנה השני, שנמצא ברחוב ד'ישראלי של היום, מצוין במפה כמבנה חצר ששימש לייצור משי. בשלהי התקופה העות'מאנית נודעה טלביה כ"כרם אל ענב" (כרם הענבים).
בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית לקשיים פיננסיים לאחר נתק בין הצליינות מרוסיה לכנסייה בארץ ישראל, נתק שבא בעקבות המהפכה הרוסית. הכנסייה החלה למכור את שטחיה. ב-1922 מכרה הפטריארכיה לחברת הכשרת היישוב שטחים גדולים באזור "המשולש" (סביב הרחובות המלך ג'ורג', יפו ובן-יהודה), וכן השטח הגדול שעליו נבנתה שכונת רחביה. מאוחר יותר החכירה הפטריארכיה גם את אדמות טלביה[2].
תקופת המנדט הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכנון ובניית טלביה החלו בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. ערבים נוצרים מירושלים, מבית לחם, מרמאללה ומבית ג'אלא רכשו קרקעות היישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, במטרה להקים בתי מגורים לעצמם או להשכרה. הבתים נמכרו גם דרך יזמים כגון אליאס ג'לאט וג'ורג' שיבר. אלו קנו חלקות קרקע גדולות מהכנסייה, פיצלו אותן לחלקות קטנות יותר – מה שמכונה "פרצלציה" – ומכרו את המגרשים למי שביקש לבנות בית בשכונה. יזמים אלו גם בנו לעצמם בתים פרטיים בטלביה, וג'ורג' שיבר אף בנה בתים להשכרה.
תוכנית השכונה מבוססת על תוכנית-אב לירושלים שתכנן האדריכל קליפורד הולידיי. הטיפול בתוכנית החל ב-1923, אך היא אושרה רק ב-1930. בתוכנית רחובות ראשיים – הרחובות הידועים בימינו בשמות בלפור, מרכוס וז'בוטינסקי – שלתוכם משתלבת רשת רחובות משניים המחלקת את השטח למלבנים קטנים ודומים. בכל מלבן היו 8–12 מגרשים, כאשר בכל מגרש יש בית אחד.
עיקר הבנייה בתקופת המנדט נעשה בשנים 1926–1937 ומיעוטה בשנים 1937–1948. על פי מפת העיר מראשית שנות ה-30, השתרעה טלביה בראשיתה מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום בלבד. השטח שמצפון לרחוב ז'בוטינסקי, פרט לשטח בניין קולג' טרה סנטה, לא היה בנוי. במפת העיר משנת 1947 מצויים בטלביה כתשעים בתים.
בתי השכונה נבנו על ידי משפחות ערביות נוצריות מהמעמד הבינוני ומעלה ואוכלסו על ידן. רוב המשפחות היו קתוליות, ומיעוטן פרוטסטנטיות או יווניות-אורתודוקסיות. בשכונה ניתן היה למצוא גם משפחות ארמניות, אך לא היו בה משפחות מוסלמיות. טלביה נחשבה השכונה הערבית היוקרתית ביותר בעיר, ותושביה היו ראשונים במעמדם החברתי-כלכלי בקרב השכונות הערביות של דרום ירושלים. בעיקר התגוררו בה משפחות של רופאים, עורכי דין, עסקנים, סוחרים ופקידי ממשל.
ערבים רבים אימצו את המודרנה ואת תרבות המערב, כמשתקף בשמות הבתים הכתובים באותיות לטיניות על אחדים משערי הכניסה. על שער ביתו של חנא סלאמה ברחוב בלפור נכתב Villa Salameh (וילה סלאמה), ועל שער בית בהמשך הרחוב נכתבה הכתובת The Claremont.
בטלביה שכנו מספר רב של קונסוליות, רובן ברחוב בלפור שנקרא אז רחוב הקונסולים. בהן קונסוליות הולנד, איראן, הונגריה, טורקיה, יוון וספרד.
מאמצע שנות ה-30 עברו להתגורר בטלביה משפחות יהודיות בבתים שכורים, בשל הרצון לגור בסמיכות לשכונת רחביה היהודית. בהן ניתן היה למצוא, בין השאר, את משפחת המו"ל ראובן מס ומשפחת המחנך יוסף בנטוויץ.
במלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 בפברואר 1948 נרצחה יהודייה בשכונה. בעקבות הרצח עברו בשכונה כלי רכב של ארגון ההגנה עם רמקולים וקרא לתושבים הערבים להתפנות, ולא "ירוסקו הם ורכושם"[3]. רובם אכן התפנו, אך פנו לנציב הבריטי העליון בבקשה שינקוט אמצעי הגנה כדי שיוכלו לשוב לבתיהם. הבריטים נענו לבקשה והקיפו את השכונה בגדרות תיל. במקום הופקדו שוטרים אנגלים, יהודים וערבים. רבים מהתושבים שנטשו את בתיהם שבו לשכונה בעקבות צעדים אלו.
אזור הביטחון בוטל ב-14 במאי 1948, יום לפני סיום המנדט הבריטי. בעקבות ביטול אזור הביטחון נטשו התושבים הערבים שנשארו בשכונה את בתיהם. חלקם עברו למזרח העיר וחלקם לארצות אחרות.
בניגוד לשכונות ערביות אחרות שננטשו מתושביהן, בטלביה נעשה מאמץ למנוע ביזה של הרכוש הרב שהותירו אחריהם התושבים הנמלטים. תושב השכונה ראובן מס הופקד על האחריות לרכוש הנטוש. הבתים אוכלסו בתושבים יהודים שנאלצו לפנות את בתיהם בשכונות אחרות, ועל פי ההנחיות רוכז המיטלטלין של בעלי הבתים המקוריים באחד מחדרי כל בית. אולם, סיום המלחמה מצא את מרבית תושבי טלביה המקוריים מחוץ לגבולות המדינה כפי שנקבעו, וללא אפשרות לחזור אל רכושם. על פי עדויות של תושבים יהודים שאכלסו את הבתים, כעבור שנים אחדות נתעורר צורך בחדרים נוספים כדי להפחית את הצפיפות וליישב עולים, ופקידי ממשל פינו את הריהוט והחפצים שבהם למחסנים.
לאחר קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתים רבים שננטשו בידי תושבים ערבים נתפסו על ידי משפחות יהודיות שחילקו את השטחים הקיימים ליחידות מגורים קטנות יותר. עם השנים הרחיבו הדיירים את שטח דירתם על ידי רכישת שטחים שהתפנו וצירופם מחדש. נוסף לזאת, החל שיפוץ דירות כללי בהתאם לסגנון הבנייה המתחדש המקובל באותה תקופה. בהדרגה, שבה טלביה להיות שכונה בורגנית של בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים ואנשי ממשל, כפי שהיה אופייה בימי המנדט.
בראשית שנות ה-60 החלו קבלנים לרכוש זכויות על גגות חלק מבתי השכונה במטרה להוסיף להם קומות. בשל חוסר המודעות ששרר אז בנושאי שימור אתרים, תוכננו ונבנו תוספות ללא כל התייחסות לבניין המקורי. מחסור באבן בשנים אלו הביא לבניית תוספות רבות מחומרים זולים ובאיכות ירודה שלא הייתה מתואמת עם איכות הבניין המקורי. רק באמצע שנות ה-80 נכנסה לתוקף התוכנית לשימור שכונת טלביה, שסיפקה הנחיות ברורות בכל הנוגע לבניית תוספות. התוכנית תרמה לשיפור המודעות לבניין המקורי הערבי ולשימורו.
בשנות ה-60 רכשו קבלנים ויזמים כמה מגרשים ריקים, בשטחי החורש שהשתרעו בין רחוב פינסקר לרחוב דובנוב. מאז נבנו בחלק זה של השכונה וילות פרטיות, מהגדולות בירושלים[4]. הראשונה והמפוארת ביותר היא וילה שרובר של גיטה ומיילס שרובר, שנבנתה כבר בשנות ה-50. שטח נוסף פנוי נותר בין הרחובות שופן וז'בוטינסקי. נבנו בו מכון ון ליר והאקדמיה הלאומית למדעים בשנות ה-50; משכן הנשיא ב-1971, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם ב-1975, ומשכן לשכת עורכי הדין ובית הכנסת "מעלות" ב-1985.
עד לראשית שנות ה-70 נמצאה בשטח שליד רחוב יצחק אלחנן (מתחם עומריה[5]) חורשת זיתים, שבמרכזה בית הספר "בית הילד", כיום בית הספר לאומנויות. התכנון היה לבנות במתחם זה שמונה מגדלי מגורים ושני בתי מלון רבי-קומות. מאבק ציבורי הכניע את התוכנית, ולבסוף נבנה במקום בית מלון אחד, מלון לרום - כיום מלון ענבל, שתוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר ונחנך ב-1983, כשבצמוד לו גן פעמון הדרור.
בטלביה עומדים מבנים ממלכתיים ודירות שרד רבות. בהם משכן נשיאי ישראל ("בית הנשיא"), מעונו הרשמי של ראש הממשלה, וכן מוסדות תרבות: האקדמיה הלאומית למדעים, מכון ון ליר, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם; המכון הישראלי לדמוקרטיה, יד הרב נסים ולשכת עורכי הדין. בין שנת 1948 לשנת 1999 שימש בניין מסדר הקפוצ'ין כבית חולים פסיכיאטרי, מטעם קופת החולים הכללית[6].
בראשית שנות ה-50 יועדו כמה דירות בשכונה כדירות לשרי הממשלה. גולדה מאיר, קדיש לוז ומרדכי נמיר התגוררו בתקופות שונות בדירה קטנה בקומה העליונה של וילה הארון א-ראשיד[7] ברחוב מרכוס. בשכונה התגוררו לזמן מסוים משה שרת כשר החוץ וזלמן שזר כשר החינוך והתרבות. בית אלפרד אגיון שימש עד 1974 כמעונם הרשמי של שרי החוץ, אך החל משנה זו הפך למעונו הרשמי של ראש הממשלה, כאשר יצחק רבין היה הראשון שגר בבית זה כראש ממשלה.
בשנות ה-60 רכשה הממשלה דירות שרד נוספות. ברחוב ז'בוטינסקי התגוררו בזמנים שונים שר המשפטים פנחס רוזן, יו"ר הכנסת קדיש לוז והראשון לציון והרב עובדיה יוסף. דירה אחרת ברחוב ז'בוטינסקי שימשה במשך שנים דירת יו"ר הכנסת וכן התגורר בה הנשיא לשעבר יצחק נבון.
בשכונה התגוררו לאורך השנים רבים מחברי הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, הנוירוכירורג פרופ' אהרון בלר, וסופרים כיעקב יהושע, חיים הזז וחיים גורי.
החל משנות ה-80 חל שינוי באוכלוסיית השכונה. חלק מן הפרופסורים שהתיישבו בטלביה בשנות ה-50 הלכו לעולמם או עברו דירה, ובתים רבים נקנו על ידי משפחות אמידות, רובן של עולים דתיים או מסורתיים מצרפת, מאנגליה ומארצות הברית. בעקבות כך עלו מחירי הנדל"ן בטלביה והם מהגבוהים בישראל. מושמעת ביקורת ציבורית על הימצאות מוסדות ממשלה בשכונה[8] ונעשו ניסיונות לסגור או להעתיק את חלקם[9][10].
חלק מהשכונה נבנה על קרקעות שהוחכרו מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית לתקופה קצובה. עם התקרבות מועד פקיעת חוזה החכירה מתעורר חשש, כי הכנסייה לא תאריך את תקופת החכירה, וכתוצאה מכך שורר אי-ודאות באשר לעתיד הדירות וערכן.[11] בשנים האחרונות מקודמת חקיקה אשר תאפשר לבעלי הדירות להאריך את זכות החכירה שלהם תמורת סכום סמלי, ברקע עסקאות תמוהות על קרקעות הכנסייה לשעבר.[12]
אתרים עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה].JPG)
- משכן הנשיא
- בית אגיון
- בית אניס ג'מל
- בית ג'לאט
- בית ואסף בשאראת
- בית חולים למצורעים ע"ש האנסן
- בית מוגנם
- בית מונטסראט
- בית מטוסיאן
- המנזר הקפוצ'יני
- בית קרן קרב
- גן השושנים
- וילה הארון א-ראשיד
- וילה שרובר
- וילה קונסטנטין סלאמה
- מכון ישראלי לפסיכואנליזה
- מלון יסמין האוס
- מנזר סנט אנטוניו
- בית הכנסת אוהל נחמה
- שיכון העיתונאים (ירושלים)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד קרויאנקר, טלביה, קטמון והמושבה היוונית, כתר הוצאה לאור, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב יהושע, טאלביה – קוממיות: ספורה של אחת השכונות החדשות בירושלים 1924–1978, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1979
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניצה אבירם, בתים מספרים (על ירושלים), באתר ynet, 9 במאי 2002
- מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על בית הכנסת אוהל נחמה בטלביה באתר 'חלון אחורי', 21 במאי 2015
- מיכאל יעקובסון, כאן גר האזרח מספר אחת: הצצה למשכן נשיאי ישראל בירושלים, באתר Xnet
- מיכאל יעקובסון, המגדל החדש של ירושלים: קקטוס עץ אופטימי עם נוף מרהיב, באתר Xnet, 9 בנובמבר 2017
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בשיכונים בשכונת טלביה רגע לפני הריסתם, באתר 'חלון אחורי', 2 בדצמבר 2017
- עידו אפרתי, הבית (היקר) של אולמרט לא לבד, באתר ynet, 24 בפברואר 2006 - על הבתים היוקרתיים של טלביה והסביבה
- אלון קונפינו, ההיסטוריון בתוך ההיסטוריה שהוא מתאר: טלביה ואני, באתר "שיחה מקומית", 26 באוגוסט 2020
טלביה (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- שכונת טלביה באתר עיריית ירושלים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מפת ירושלים מאת ליברמן, 1958, עם ציון השם 'ניקופוריה' (סריקת המפה זמינה לצפיה מבנין הספרייה), באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ מיכל מרגלית, מה יקרה לדירות הבנויות על קרקעות הכנסיה בישראל?, באתר גלובס, 2 בינואר 2012
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 79. שם הוא מסתמך על דו"ח של המודיעין הבריטי מ-27 בפברואר. יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 143. ערביי טלביה מסתלקים לפי דרישת ההגנה, דבר, 12 בפברואר 1948
- ^ ניר בכר, השכנים של מן - לא הכל נוצץ ברחוב דובנוב, כל העיר, 3 באוגוסט 1990
- ^ מפה בהוצאת מחלקת המדידות המנדטורית, 1938 (באנגלית) עם סימון 'בית ספר ממשלתי עומריה' ממזרח לטלביה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ שכונות ירושלים: טלביה, קטמון והמושבה היוונית, דוד קרויאנקר פרק 42, עמוד 100, כתר הוצאה לאור, 2002
- ^ ג'ורג' בישאראת, אבל המשפחה מעולם לא גרה כאן, אמרו הדיירים, באתר הארץ, 1 בינואר 2004
- ^ הישיבה המאתיים-ושלושים-ושש של הכנסת השלוש-עשרה, יום רביעי, כ' בתמוז התשנ"ד (29 ביוני 1994)
- ^ מיכל רוה, עובדי קופ"ח כללית: נשבות עקב כוונה לסגור את בי"ח טלביה בי-ם, באתר גלובס, 28 בספטמבר 1999
- ^ שי דורון, בניין הדואר של טלביה עומד למכירה, באתר nrg, 6 בפברואר 2009
- ^ דוד קרויאנקר, שכונות בירושלים: טלביה, קטמון והמושבה היוונית, ירושלים: הוצאת כתר, 2002, עמ' 34-35
- ^ הצעת החוק שעלולה לשבש את עסקת הענק של גארי ברנט בירושלים | כלכליסט, באתר calcalist, 2024-07-02
