יוסף גורני

יוסף גורני
לידה 1933 (בן 91 בערך)
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי הגלות, היסטוריה של עם ישראל, יהדות, מיהו יהודי, פילוסופיה יהודית, ציונות עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט משה מישקינסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט אורית רוזין, אבי בראלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ביאליק (2006) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוסף גוֹרְנִי (נולד ב-1933) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית על שם אנדראה וצ'ארלס ברונפמן באוניברסיטת תל אביב. חוקר הלאומיות היהודית במאה השנים האחרונות. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2006).

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף גורני נולד בשנת 1933 בוורשה בירת פולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש ורשה על ידי הגרמנים, הצליחו הוריו להימלט לעיר לבוב במזרח פולין, שהייתה תחת הכיבוש הסובייטי. משם הם הוגלו על ידי השלטונות לסיביר, והודות לכך ניצלו חייהם. בתום המלחמה חזרו לפולין ומשם לגרמניה, בה שהו שנה במחנה פליטים. בשנת 1947 הגיעו לארץ ישראל באוניית המעפילים "י"ד חללי גשר הזיו". הם נתפסו על ידי הבריטים ונאסרו במחנה המעצר בעתלית. גורני הוברח מהמחנה על ידי שליחי הסוכנות היהודית לקרובי משפחה, והוריו שוחררו כעבור חצי שנה. אחרי השחרור ממחנה המעצר גרו בגוש תל מונד, שם גר אחיו של אביו, שהיה חבר מושב חירות.

בתל מונד למד יוסף גורני בבית הספר האזורי, ולאחר מכן התגייס לצבא. שירת כסמל קרבי בגדוד 13 בחטיבת גולני, בשנים 1951–1954. בתום השירות נרשם לאוניברסיטה העברית ללימודים בחוגים: תולדות עם-ישראל והיסטוריה כללית. בירושלים פגש את רעייתו גאולה לבית ציפרמן, נישאו בשנת 1958 ונולדו להם שני בנים: רן ועודד.

עם סיום לימודיו בירושלים ב-1958 התקבל כמורה בבית הספר התיכון העירוני בעיר הרצליה, שבו לימד והיה מחנך במשך עשר שנים. במקביל לכך, התחיל את לימודי התואר השני באוניברסיטת תל אביב, עבודת המאסטר הייתה בנושא מפלגת פועלי ציון בעלייה השנייה, אותו עשה תחת הנחייתו של פרופסור רפאל מאהלר, קיבל את התואר השני בהצטיינות ב-1965. אחרי מלחמת ששת הימים, בה השתתף, התקבל בשנת 1968 כאסיסטנט בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 סיים את עבודת הדוקטורט בהצטיינות יתרה, התזה שלו הייתה: "אחדות העבודה 1930-1919, היסודות האידאולוגיים והשיטה המדינית", בהדרכת פרופסור משה מישקינסקי; העבודה ראתה אור בשנת 1975, כספר ועליה קיבל את פרס יצחק בן-צבי מטעם יד יצחק בן-צבי. משנת 1971 שימש מרצה באוניברסיטת תל אביב – בכל הדרגות, לפי הסדר, עד לדרגת פרופסור מן המניין.

באוניברסיטה מילא מגוון תפקידים: ראש המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן במהלך שתי קדנציות; ראש תוכנית הב"א הכללי בפקולטה למדעי הרוח; ראש בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג; וממונה על הקתדרה לחקר יהודי אירופה על-שם משפחת שפיגל; וכן ראש הוועדה האקדמית של המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר. במקביל לכך הוא משמש זה שנים מספר יו"ר ההנהלה במכללת בית ברל, וראש המכון לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל אביב, המוציא לאור את כתב העת קשר.

נמנה עם מערכת האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער".

מחקרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף גורני עוסק בתנועה הלאומית היהודית במאה השנים האחרונות. הוא מתבונן בשתי פניה: מאיחד, הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל ומאידך הבונד - התנועה המרקסיסטית הלאומית והאנטי-ציונית.

יוסף גורני בודק תופעה זו של הזרמים הלאומיים היהודיים והמנהיגים הלאומיים כדוגמת הרצל, חיים ויצמן, ז'בוטינסקי, ודוד בן-גוריון. הוא בוחן את עולם המחשבה שלהם ואת הניסיון שלהם ליישם את חזונם והגותם במציאות. קרי, הוא משלב בין היסטוריה אינטלקטואלית להיסטוריה פוליטית וחברתית. מן ההיבט החברתי הוא עוסק באוטופיות. הוא עוסק ברעיונות האוטופיים של אנשי המדינה והרוח הציונים שניסו ליישם אותם במציאות. דהיינו, אין הוא עוסק באוטופיה כבדמיון או חלום, אלא באוטופיה שמנסה להיות ריאלית. הוא חוקר את הנטיות האוטופיות אצל המנהיגים הציוניים והקבוצות האליטיסטיות השונות מן המושבות הראשונות ועד לקיבוצים. גורני מכנה זאת הגישה הריאליסטית-האוטופית, כשהדגש הוא על הריאליזם ולא על האוטופיה.

בין חוקרי ההוויה היהודית הלאומית בזמן המודרני, משלב יוסף גורני במחקריו יותר מחוקרים אחרים את ארץ ישראל ומדינת ישראל עם תפוצות ישראל. הדבר התבטא גם במחקרו האחרון שהתפרסם זה עתה בעברית ובאנגלית - העורך השוואה בין תפיסת "כלל ישראל" של תנועת העבודה בארץ ישראל ושל מפלגת הבונד.

השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ ישראל בשנים 1948-1882

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר שהתפרסם בשנת 1985 בעברית ובשנת 1987 באנגלית בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. מחקר יסודי העוסק בגישות השונות בתנועה הציונית של הבעיה הערבית מאז ראשית המאה העשרים ועד הקמת המדינה.

בספר מבחין יוסף גורני בין ארבע גישות: 1) הגישה הליברלית-האלטרואיסטית: בה דגלו קבוצת אינטלקטואלים שעלו לארץ, אשר האמינו בהשתלבות היהודים בתרבות המזרח. בגישה זו דגל יצחק אפשטיין, שכתב את המאמר הידוע "השאלה הנעלמה" ב-1907. הגישה בקוטב המנוגד היא: 2) הגישה הלאומית-בדלנית: אשר טענה לזכותם הבלעדית של היהודים על ארץ ישראל. עמה נמנו אנשי ניל"י אהרן אהרנסון, אבשלום פיינברג וכן משה סמילנסקי בפרק זמן מסוים, שלאחריו שינה את דעתו.

גישות באמצע:

3) הגישה הלאומית-ליברלית: שמייצגה היה ארתור רופין, דגלה בשיבה הדרגתית ומתונה של היהודים לארץ ישראל, תוך חיפוש מתמיד של פשרה עם האליטות של הערבים-פלסטינים. 4) הגישה הסוציאליסטית-הקונסטרוקטיבית: בה האמינה תנועת העבודה בת העלייה השנייה, אשר נאבקה על העבודה העברית והתיישבות יהודית. שני עקרונות אלה העבודה העברית ובעיקר ההתיישבות, העמידו אותה באורח פרדוקסלי בחזית הראשונה של העימות הערבי-פלסטיני. הדבר היה פרדוקסלי כי הם היו סוציאליסטים והאמינו באינטרס משותף של הפרולטריון ובאחוות העמים. אולם, דרישותיהם (שלא תמיד הצליחו ליישמן) פירושן היה להביא פועלים יהודים במקום הפועלים הערבים ועל ידי ההתיישבות לבצר את שליטתם של היהודים לפחות על חלק מארץ ישראל. הם לא התכוונו לגרש את הערבים, אבל טענו כפי שניסח זאת בן-גוריון "ארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה". הפתרון לעימות זה בין שני העמים, יבוא לדעתם על ידי יצירת איזון כוחות בין החברה היהודית לבין החברה הערבית-פלסטינית בארץ ישראל.

החיפוש אחר הזהות הלאומית: המחשבה הציבורית היהודית אחרי השואה והקמת המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של יוסף גורני עסק בזרמים הרעיוניים והפוליטיים בקרב יהדות ארצות הברית ביחסם למדינת ישראל. הנושא טומן בחובו מספר בעיות אותן גורני מנסה ללבן: האם ההזדהות עם המדינה אינה נוגדת את הנאמנות האזרחית של היהודים בארצות הברית, מה שמכונה "הנאמנות הכפולה". האם יש סדק בתפישה הציונית המסורתית של שלילת הגולה ובקשר לכך האם ארצות הברית היא גלות מבחינת היהודים והאם בכלל ניתן לדבר היום על גלות כאשר קיימת מדינה והמדינה הזאת על פי חוק השבות פתוחה לכל יהודי באשר הוא. באורח פרדוקסלי המדינה הפכה את היהודי לאדם החופשי ביותר בעולם הפתוח, מפני שלכל יהודי באשר הוא יהודי ניצבות בפניו שתי אפשרויות פתוחות: האחת - להישאר כאזרח בארץ הולדתו; השנייה - להגר ולעלות לארץ ישראל. אין אדם שאינו יהודי ועומדות בפניו שתי אופציות אוטומטית. זה הדבר שחולל חוק השבות. הספר עוסק בפרובלמטיקה הזאת והשינויים שחלו בה מהקמת המדינה ב-1948 ועד שנות התשעים.

בעיה נוספת אותה מעלה הספר היא הוויכוח בעניין מרכזיותה של ישראל בקרב העם היהודי בעולם, כאשר נשמעת יותר ויותר הטענה שבתוקף המציאות היהודית בתפוצות ובעיותיה של מדינת ישראל בתחומים שונים, אין היא עוד מרכזם של היהודים, כי אם אחד המרכזים.

יוסף גורני טוען בספר כי נכון שישראל איננה מרכז במובן התרבותי אותה הגדיר אחד העם כמפיצת תרבות. היהודים בתפוצות לא הפכו את העברית לשפה שנייה שלהם כפי שהייתה התקווה והוא מסכים עם הטענה שישראל שקועה בבעיות שכיום התפוצות האחרות ובעיקר זו בארצות הברית משוחררות ממנה. בצורה פרדוקסלית הוא רואה את החיים בישראל כמסוכנים ליהודים כיהודים. לא כן בתפוצות ששם יש גילויים של אנטישמיות גרידא. אולם הסוגיה אותה מעלה הספר היא שישראל היא מרכז פוליטי של העם היהודי. כלומר, היא יכולה לפתור בעיות פוליטיות שהתפוצה לא תוכל לפותרן. דוגמה לכך היא שארצות הברית, למרות ההשפעה הרבה של היהודים על הממשל, לא הייתה מוכנה לפתוח את שערי ההגירה בפני יהודי אתיופיה. באופן פרדוקסלי הדבר חשוב ליהודי ארצות הברית מבחינה הומנית, אבל הם לא יכולים להביא לכך שהיהודים יצאו ויעלו מאתיופיה לארצות הברית. בדומה לכך מברית המועצות לשעבר יצאו שני מיליון יהודים. למעלה ממחציתם קלטה ישראל. ארצות הברית וגרמניה לא היו מרשות לעצמן לקלוט את כל ההגירה הזו.

כיום החוגים שקשורים יותר ויותר לישראל הם החוגים הדתיים בתפוצות, בין המודרניים הציוניים ואפילו החרדים האנטי-ציונים.

חלופות נפגשות: מפלגת הבונד ותנועת הפועלים בארץ ישראל, 1985-1897

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של יוסף גורני עוסק במקביל בתנועת הבונד הסוציאליסטית-מרקסיסטית והאנטי-ציונית ובתנועת העבודה. הבסיס המשותף לדיון בין שתי תנועות מנוגדות אלה, שלכאורה אין שום דבר משותף ביניהן, היה תפישתן הלאומית, שתי התנועות הכירו בקיומו של עם יהודי. עם כל הפרובלמטיקה של הדבר, ובמיוחד בהתייחס לבונד שכתנועה סוציאליסטית מרקסיסטית הגיעה לעימות עם רוב התנועות הסוציאליסטיות באירופה, במיוחד עם ההנהגה של הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית - לנין ופולכאנוב, אשר התנגדו לתפישה של הבונד, משום שלא הכירו ביהודים כאומה. הם לא הכירו ביהודים כאומה משום שחסרו את המאפיינים האובייקטיביים של אומה: טריטוריה משותפת, שפה משותפת (לא לכל היהודים בעולם הייתה שפה משותפת), היסטוריה משותפת (כי היו מבוזרים) וכלכלה משותפת - אלה המאפיינים האובייקטיביים של הלאומיות.

אלו היו שתי החלופות: הבונד ותנועת העבודה הציונית. גורני מכנה אותן חלופות נפגשות מכיוון שאחרי השואה הכירו שרידי הבונד בזכותם של היהודים למדינה לאומית משלהם. כלומר, הסכימו בלית ברירה לנוכח הטרגדיה שפקדה את העם היהודי ואת תנועתם, כי הציונים צדקו במאבקם להקמת ישות לאומית יהודית בארץ ישראל.

מדיניות ודמיון: תוכניות פדרליות במחשבה המדינית הציונית, 1948-1917

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה הוא המשך לספר הציונות והשאלה הערבית ועניינו הוא התוכניות השונות להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי. מ-1920 החל בז'בוטינסקי ועד לעצם ימינו אלה בשנות השמונים ושנות התשעים לאריה אליאב ושמעון פרס.

המצע המשותף לכל התוכניות הללו במשך למעלה מחמישים שנה היה החיפוש אחר הסדר קונפדרטיבי בין הישות היהודית לישות הערבית-פלסטינית. זוהי הבעיה שאנחנו מתלבטים בה עד עצם היום הזה, גורני סבור כי נמשיך להתלבט בה ביתר שאת בעתיד. זוהי בעיה היסטורית הנמשכת עד להווה, גורני קרא לתהליך הזה תהליך של מרוץ שליחים. המקל הזה מועבר מקבוצה לקבוצה ומאישיות לאישיות. מויידמן וז'בוטינסקי בהתחלה אל דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, ומהם אל מרטין בובר ומנהיגי השומר הצעיר ובימינו אלה אל אריה אליאב ושמעון פרס.

הקשר הדו-משמעי: הלייבור הבריטי ויחסו לציונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר זה מבליט יוסף גורני את הקשר של הסוציאליזם המערבי, שלא הכיר את הבעיה הלאומית היהודית, כמו הסוציאליזם הבריטי והציונות. כלומר, מצד אחד בבריטניה לא הייתה תנועה אנטישמית המונית, כמו שהייתה למשל במזרח אירופה. אולם מצד שני, מטעמים של הומניזם סוציאליסטי - תמך הסוציאליזם עד עלותו לשלטון בציונות כתנועת התיישבות שבאה לפתור חלק מהמצוקה היהודית במזרח אירופה.

שותפות ומאבק: חיים ויצמן ותנועת העבודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה עוסק בקשרים שבין חיים ויצמן ותנועת העבודה. הוא דן בשותפות זו בשני מישורים: האחד הוא המישור הערכי-אידאולוגי והשני הוא המישור הפוליטי.

במישור האידאולוגי-ערכי היה ויצמן קרוב לתנועת העבודה ובמיוחד להתיישבות השיתופית. היו לו שלוש אהבות בארץ ישראל: נהלל, משמר העמק ומכון ויצמן. היה זה צירוף אוטופי בין ההתיישבות השיתופית לבין המדע, זאת על אף שויצמן בהשקפת עולמו ובתרבותו לא היה סוציאליסט, ואפילו היה מתנגד חריף למרקסיזם, זה מצד העיקרון.

בעניין הפוליטי ניתן לראות שתי תקופות: בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים התקיימה ברית פוליטית-מדינית בין ויצמן לבין תנועת העבודה. בשנות הארבעים נוצר קרע בינו לבין דוד בן-גוריון, ממנהיגי תנועת העבודה, שעיקרו היה מחלוקת פוליטית לגבי הסמכויות של נשיא התנועה הציונית, דהיינו ויצמן, ויושב ראש ההנהלה הציונית, דוד בן-גוריון. ויצמן דגל במשטר נשיאותי לפיו מדיניות החוץ היא בידי הנשיא כמו בארצות הברית. ואילו בן-גוריון דגל במשטר של ממשלה אשר בו הממשלה היא הריבון והיא הקובעת (ממשלה דהיינו ההנהלה הציונית). המאבק ביניהם נסוב סביב השאלה עד כמה יש להעביר את הדגש של המדיניות הציונית מאנגליה לארצות הברית. ויצמן היה נאמן של בריטניה ואילו בן-גוריון תבע את המעבר לארצות הברית.

כתוצאה ממאבק זה, לאחר הקמת מדינת ישראל, התמנה אומנם ויצמן לנשיאה, אלא שסמכויותיו כנשיא קוצצו רק לעניינים טקסיים וזאת כתוצאה מדרישתו של בן-גוריון.

קריאה באין אונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עוסק בעיתונות היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את העיתונות בארבע ארצות: ארץ-ישראל, ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות.

פרסים בהם זכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יובל לכבודו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אחדות העבודה 1919–1930: היסודות העיוניים והשיטה המדינית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1973
  • שותפות ומאבק: חיים ויצמן והתנועה הציונית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-ביב, 1976
  • (עורך): מדינאי בעתות משבר: חיים ויצמן והתנועה הציונית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1976
  • הקשר הדו-משמעי: הלייבור הבריטי ויחסו לציונות, תל אביב, 1980
  • מראש פינה ודגניה עד דימונה: תולדות הציונות הקונטרוקטיבית, משרד הביטחון אוניברסיטה משודרת, תל אביב, תשמ"ג 1983
  • השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ-ישראל בשנים 1948-1882, עם עובד, תל אביב, תשמ"ו 1985
  • החיפוש אחר הזהות הלאומית: המחשבה הציבורית היהודית אחרי השואה והקמת המדינה, עם עובד, תל אביב, תש"ן 1990
  • מדיניות ודמיון: תוכניות פדרליות במחשבה המדינית הציונית, 1948-1917, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ג 1993
  • יוסף גורני ויצחק גרינברג, תנועת העבודה הישראלית: היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית - אסופה מוערת, כרכים א-ב, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ט 1997
  • בין אושוויץ לירושלים, עם עובד, תל אביב, תשנ"ח 1998
  • חלופות נפגשות: מפלגת הבונד ותנועת הפועלים בארץ-ישראל, 1985-1897, מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ה 2005
  • (עריכה) הישג היסטורי בתמורותיו: ההתיישבות הקיבוצית והמושבית, 1990-1910, עורכים: אביגיל פז-ישעיהו, יוסף גורני, קריית שדה בוקר, 2006
  • קריאה באין אונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ט 2009
  • אנשי כאן ועכשיו, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, 2015
  • תעודת זהות: זיכרון אישי והשקפה לאומית, הוצאת כרמל, 2018

ספריו באנגלית ובשפות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Josef (Yosef) Gorny, The British Labour Movement and Zionism, 1917-1948, Frank Cass, London, 1983
  • Yosef Gorny, From Rosh Pina and Degania to Dimona: A History of Constructive Zionism, MOD, Tel Aviv, 1989
  • Yosef Gorny, Zionism and the Arabs, 1882-1948: A Study of Ideology, Oxford UP, Oxford, 1982
  • Yosef Gorny, The State of Israel in Jewish Public Thought: The Quest for Collective Identity, Macmillan and NYU Press, London and New York, 1994
  • Yosef Gorny, Between Auschwitz and Jerusalem, Vallentine Mitchel, London and Portland OR, 2003
  • Yosef Gorny, Entre Auschwitz et Jerusalem: Shoa, sionisme et identite' juive, Editions In Press, Paris, 2003
  • Yosef Gorny (ed.), Contemporary Jewries, Converfence and Divergence, editors: Eliezer Ben-Rafael, Yosef Gorny, and Yaacob Ro'i, Brill, Leiden/Boston, 2003
  • Yosef Gorny (ed.), Jewry between Tradition and Secularism, editors: E. Ben-Rafael, T. Gergrly & Yosef Gorny, Brill, Leiden/Boston, 2006
  • Yosef Gorny, Converging Alternatives: The Bund and the Zionist Labor Movement, 1897-1985, SUNY Press, Albany NY, 2006
  • Yosef Gorny, From Binational Society to Jewish State, Brill USA, Boston, 2006
  • Yosef Gorny, Yaacov Oved & Idit Paz (editors), Communal Life: an International Perspective, Transaction Books, New Brunswick, N.J. 1987

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסף גורני בוויקישיתוף


הקודם:
אוריאל סימון, מנדל פיקאז', משה קוסובסקי 		פרס ביאליק לחכמת ישראל
במשותף עם חוה טורניאנסקי
2006 		הבא:
דוד ויטל, עזרא מנדלסון