יוסף צבי קרליבך

יוסף צבי קרליבך

לידה	30 בינואר 1883 האימפריה הגרמנית ליבק, העיר החופשית ליבק
פטירה	26 במרץ 1942 (בגיל 59) גרמניה הנאצית יער ביק'רנייקו (לטב'), אוסטלנד
מדינה	הרייך הגרמני
השכלה	אוניברסיטת היידלברג בית המדרש לרבנים בברלין
תקופת הפעילות	? – 26 במרץ 1942
אב	שלמה קרליבך (ליבק)
אם	אסתר קרליבך
צאצאים	מרים גיליס-קרליבך יוליוס קרליבך שלמה קרליבך (משגיח)
מנחה לדוקטורט	לאו קניגסברגר, מוריץ קנטור

לוח הנצחה בהמבורג-אלטונה עם תמונה של יוסף צבי קרליבך

אבן נגף במקום מגוריו האחרון לפני שילוחו.

הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך (בגרמנית: Joseph Zwi Carlebach; כ"ב בשבט תרמ"ג, 1883 – ח' בניסן תש"ב, 26 במרץ 1942) היה מחנך ורב גרמני, רבה של המבורג, ועסקן נמרץ עבור הישיבות באירופה.

קורות חייו

ראשית חייו

קרליבך נולד ב-30 בינואר 1883 (כ"ב בשבט ה'תרמ"ג) בליבק שבגרמניה, השמיני מתוך 12 ילדיהם של אסתר (גר'), סופרת ומשוררת ובתו של הרב אלכסנדר זוסמן אדלר, רבה הראשון של ליבק, ושל הרב ד"ר שלמה קרליבך, שהיה רבה של ליבק אחרי הרב אדלר. הוא וארבעה מאחיו היו לרבנים. הבכור מבניהם, הרב ד"ר עמנואל קרליבך, היה רבן של ממל וקלן, מחנך ופעיל פוליטי. השני מאחיו, הרב ד"ר אפרים קרליבך, היה רבה של לייפציג ומחנך אף הוא; בנו עזריאל קרליבך היה עיתונאי ישראלי, עורך העיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". האח הרב ד"ר דוד קרליבך (1886–1913) נפטר בגיל 27, והספיק לחבר מספר מאמרים וספרים בנושאים שונים. הרב ד"ר הרטוויג נפתלי קרליבך, אח נוסף, היה רב במרחב הגרמני ובארצות הברית ומחנך; בנו הרב שלמה קרליבך נודע בכינוי "הרב המרקד". דודו, הרופא אפרים אדלר (גר'), היה הסנדק בברית המילה שלו, והשפיע עליו רבות.^[1]

למד בקתרינאום (גר'), גימנסיה בליבק.^[2] למד תלמוד אצל הרב מרדכי גוּמפל (1833–1912), תלמיד של הרב יעקב אטלינגר מאלטונה. הרב גומפל התגורר בבית משפחת קרליבך, ולימד את כל בניה.^[3] בשנים 1901–1905 למד מתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטת ברלין. בין מוריו היו מקס פלאנק, וילהלם דילתיי ואולריך פון וילאמוביץ-מלנדורף (אנ'). במקביל למד באופן מזדמן בבית המדרש לרבנים בברלין אצל רבי דוד צבי הופמן, הרב יוסף וולגמוט (צר'), אברהם ברלינר ורבנים וחוקרים נוספים, ובמקביל לימד בבית הספר של קהילת "עדת ישראל" שבניהולו של מאייר הילדסהיימר, בן הרב עזריאל הילדסהיימר. עם סיום לימודיו בהצטיינות יתרה (summa cum laude) באוניברסיטה קיבל במרץ 1905 תואר מורה (Oberlehrer-Examen) במתמטיקה ובמדעי הטבע לבתי ספר תיכוניים. עוד באותו היום הזדמן לברלין אפרים כהן-רייס, מנהלו של בבית הספר למל בירושלים, והציע לקרליבך הצעיר משרת הוראה בבית הספר שניהל. לאחר שהתייעץ עם אביו הסכים הרב יוסף צבי קרליבך,^[4] ובשנים 1905 עד 1907 כיהן כמורה למדעי הטבע בבית הספר למל בירושלים. בתקופה זו פגש את הראי"ה קוק, אז רבה של יפו והמושבות, והתפעל ממנו. גם מן הרב ד"ר אלעזר הלוי גרינהוט והרב שמואל סלנט התרשם, ותיאר בהתלהבות בזיכרונותיו ובמכתביו.^[5] העלה את רשמיו מארץ ישראל על הכתב בעיתוני יהדות גרמניה ואנגליה, והרצה עליהן. אחת מהרצאותיו, Das heilige Land ("ארץ הקודש"), הועלתה על הכתב ויצאה בברלין בשנת 1909.

בקיץ 1908 שלחו לו רשויות גרמניה זימון לבדיקה גופנית שגרתית לפני שירות צבאי, והודיעו לו כי הם עתידים לגייסו. הוא חזר לגרמניה, והונחה להתגייס ביום שלאחר סוכות; עם זאת, לאחר בדיקה גופנית נוספת נפטר משירות צבאי.^[6] עם חזרתו לגרמניה החלה מחלוקת על שלימד בלמל, שמספר רבנים ארץ-ישראליים החרימו. הרב קרליבך הסביר במאמרים בעיתונות מדוע הסכים ללמד בבית הספר, כיהודי אורתודוקסי; לדבריו, רוב הרבנים אישרו את פעילות למל ובארץ ישראל לא הייתה הנהגה יהודית מחייבת, אלא קהילות-קהילות, כך שהאיסור היה רק על בני הקהילות של הרבנים החותמים, רבנים ממוצא אירופאי, שחששו מהתבוללות. כתלמיד של שיטת "תורה עם דרך ארץ" דגל בשילוב המסורת היהודית עם תרבות חילונית.^[7] המשיך בלימודיו האקדמיים בברלין, ובהמשך גם בלייפציג ובאוניברסיטת רופרכט-קרל בעיר היידלברג, וב-1909 קיבל תואר במתמטיקה, מדעי הטבע ועברית בהיידלברג. עבודת הדוקטורט שלו, Lewi ben Gerson als Mathematiker. Ein Beitrag zur Geschichte der Mathematik bei den Juden (לוי בן גרשון כמתמטיקאי: מאמר על ההיסטוריה של המתמטיקה אצל היהודים), עסקה בכתביו וברעיונותיו המתמטיים של פרשן המקרא, הפילוסוף והמדען רבי לוי בן גרשון, הידוע בראשי התיבות "רלב"ג"; הוא הוציא אותה שנית ב-1910 בברלין. קטעים מספרי הרלב"ג פרסם בספר היובל לכבוד אביו שיצא בשנת תר"ע, במלאת 40 שנה לשבתו על כס הרבנות בליבק.^[8]

בשל קשריו עם פאול נתן מחברת עזרה, שלקחה ב-1904 תחת חסותה את "למל", קיבל משרה של מורה בגימנסיה הממשלתית לבנות בשכונת שרלוטנבורג בברלין "מרגרטן-ליצאום" (Margareten-Lyzeum), בניהולו של פרדיננד יאקוב שמידט (גר'). בבית הספר למדו נערות יהודיות רבות מבתים דתיים. אחת מהן הייתה שרלוטה (לוטה) פרויס, בתו של הרופא והחוקר יצחק יוליוס פרויס. קרליבך התאהב בה, וב-1 בינואר 1919 הם נישאו. מאוקטובר 1908 ועד 1914 לימד מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ומינרלוגיה בגימנסיית מומזן (Mommsen-Gymnasium), ובמקביל למד ולימד בבית המדרש לרבנים בברלין. ב-1914 נסמך לרבנות.

מלחמת העולם הראשונה

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. עם הגעת הידיעות על ההרס ואי-הצדק במלחמה לברלין, חיבר הרב קרליבך מאמר בשם Moral als Politik (מוסר כפולטיקה), ובו הביע את רצונו לפעולה אתית גם בקרב הפוליטיקאים, וביסס זאת על נבואות ירמיהו.^[9] בהמשך גויס לצבא הגרמני; תחילה שימש כאיש קשר בתחנת מעבר למברקים במיינץ. בהמלצת גיסו, הרב ד"ר ליאופולד רוזנק, רבה של ברמן, ששירת כרב צבאי בליטא הכבושה ושימש כיועץ לשלטונות הכיבוש, הוא קוּדם לדרגת האופטמן (קפטן) והתמנה על ידי רשויות הכיבוש, שרצו לעודד גרמניזציה של האוכלוסייה המקומית, לארגן את מערכת החינוך התיכונית היהודית בעיר קובנה. הוא ייסד את הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה (שפעלה אז בשם "גימנסיית קרליבך"), שבה התנהלו הלימודים ברוח "תורה עם דרך ארץ" – שילוב בין לימוד תורה ומודרניות ולימודי מדע. מורים בעלי הכשרה גבוהה יובאו מגרמניה, ושפות ההוראה היו גרמנית ועברית מודרנית. קרליבך צידד בענישה גופנית כאמצעי חינוך.^[10] הגימנסיה המשיכה לפעול בעיר עד שנת 1940. על פעולתו במוסד זה כתב הסופר סמי גרונמן, ששירת בקובנה גם הוא באותם ימים: ”הוא היה מחנך מבריק, ולא נהג כמדריך נוקשה בין תלמידיו, אלא כמו חבר ועמית בוגר, אהב את תפקידו ואת חבריו הצעירים”.^[11] מלבד פעילותו בגימנסיה היהודית עמד בקשר הדוק עם רבנים וראשי ישיבות בליטא.

לאחר פטירת אביו בשנת 1919 (תרע"ט), חזר לעיר מולדתו ונתבקש למלא את מקום האב כאב"ד וראש הקהילה היהודית של ליבק. לאחר שבעה חודשי התלבטות בשל חששו לנטוש את הפעילות בליטא, נפטרה גם אמו, והוא הסכים לקחת עליו את המשרה הרבנית. מליטא הגיע איתו בחור צעיר, הרב שמואל יוסף רבינוב, שלמד בישיבות ליטא, ויחדיו הקימו ישיבה בעיר ליבק. בין היתר למדו בה הרב והתאולוג אליהו מונק, ודוד קרליבך, אחיינו של הרב יוסף צבי קרליבך, ששימש לימים רב בקלן.^[12] ב-1920, כמה חודשים לאחר מינויו לרבהּ של ליבק, הודיע יוסף גולדשמידט (גר') על פרישתו מניהול בית הספר תלמוד תורה (גר') בהמבורג, והקהילה היהודית בעיר ביקשה מהרב קרליבך להחליפו כמנהל המוסד החינוכי, שנוסד ב-1807. בגלל חוסר רצונה של הקהילה בליבק להניח לו לעבור להמבורג התעכב המעבר, וב-24 באוקטובר 1920 מינתה אותו קהילת המבורג למנהל בית הספר. רק ב-1922 החל לכהן כרב העיר רשמית. בשנת תרפ"ו נתמנה לרב באלטונה, ובתרצ"ו כרבה של המבורג. שנה לאחר מכן, בט' אייר ה'תרצ"ז נאלץ עם בני קהילתו לפנות את ה'גרינדל פרידהוף' (גר') - בית הקברות היהודי הגדול (שחולל פעמיים קודם לכן) שהיה קיים כמאתיים שנה.^[13]

יחד עם פעילותו התורנית בקהילה, הקדיש זמן רב לפעילות ציבורית מחוץ לגרמניה. במיוחד סיור שערך מטעם קרן התורה של אגודת ישראל בתרצ"ו בישיבות בפולין, בליטא ובהונגריה בזו אחר זו, ובכל מקום התאים את נאומו לאופיו של המוסד. נודע כעסקן ורב פעלים, ופרסם הרבה מאמרים וספרים לחיזוק הדת.

מלחמת העולם השנייה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אף על פי שהיה יכול להינצל, העדיף להישאר עם בני עדתו. חלק מילדיו, יוליוס, יהודית, אווה (חווה) ואסתר, ניצלו כאשר היגרו לאנגליה במסגרת הקינדר-טרנספורט כבר באמצע שנת 1939, ובתו מרים נשלחה לחיפה באותה תקופה, אולם הוא נשאר עם אשתו אלישבע (שרלוטה) לבית פרויס, וילדיו הקטנים, רות, נעמי, שרה ושלמה, עם קהל עדתו. בשנת 1941 פרסם מאמר בעיתונים היהודיים, בו הביע את משאלתו לשלום ואת התנגדותו למלחמה. המאמר התגלגל לידי אחד ממפקדי האס אס במחנה ריכוז מסוים, והלה שלח מיד דווח לברלין כך שיענישו את הכותב. אולם בגלל מעמדו הרם, לא אסרו אותו הנאצים בעירו אלא הוציאוהו במרמה יחד עם רעייתו, ארבעת ילדיו הצעירים שלמה, רות, נעמי ושרה, ועוד אלפי יהודים למסע ארוך שסופו היה בריגה שבלטביה. כארבעה חדשים שהה בריגה יחד עם אלפי יהודים במחנה הריכוז יונגפרנהוף, שם נספו ב-26 במרץ 1942. מילדיו הקטנים ניצל רק בנו הרב שלמה‏ (1926–2022), שהיגר לארצות הברית ושימש כמנהל רוחני בישיבת רבנו חיים ברלין. בנו הבכור יוליוס קרליבך היה רב, היסטוריון וסוציולוג. בתו מרים גיליס-קרליבך, הייתה פרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן.

על שמו כיכר עירונית ובית ספר בהמבורג. אוניברסיטת המבורג מעניקה מאז 2003 פרס על שמו. על שמו רחוב בשכונת תלפיות שבירושלים.^[14]

כתביו

• מכתבים מירושלים (1905–1906): ארץ ישראל בראשית המאה בעיני מורה צעיר, משכיל דתי מגרמניה; תרגמה וערכה: מרים גיליס-קרליבך, ירושלים: מכון יוסף קרליבך ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), 1996.
• ספר הספרים; תרגום: מיכל ברקן; הערות והבאה לדפוס: מרים גיליס-קרליבך, רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('הספרייה היהודית'), תשנ"ט. (הופיע לראשונה באנגלית בשנת 1927, כחוברת מס’ 11 בתוך הסדרה (The Jewish Library)
• שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, בעריכת מרים גיליס-קרליבך, אלון-שבות: תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון; רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), תשע"ב.
• המסע של קרן התורה אל אתרי התרבות היהודית במזרח, רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('הספרייה היהודית'), תשע"ה.

מאמריו

• 'הרב הדומה למלאך – יבקשו תורה מפיהו', דברים שנשא בסיומו של מחזור הלימודים בבית המדרש לרבנים בברלין, ירושתנו ג (תשס"ט), קה–קח.

אילן יוחסין

אילן יוחסין של משפחת קרליבך

אלכסנדר זוסמן אדלר   חנה אדלר (בת אפרים פישל יואל)   יוסף צבי קרליבך   סילי קרליבך                                                     אסתר קרליבך (גר')   שלמה קרליבך (ליבק)                                                                                                                                                                                                                               בלה רוזנק   מרדכי יהודה רוזנק   הרטוויג נפתלי קרליבך שמשון קרליבך אפרים קרליבך וילהלם זאב (וילי) כהן   מרים כהן   צילי נויהאוז   ליאופולד נויהאוז (גר') עמנואל קרליבך   יוסף צבי קרליבך   אלכסנדר קרליבך                                                                                                                                                                                                     יצחק צבי רוזנק     [א] אליהו חיים קרליבך (אנ')   שלמה קרליבך פליקס קרליבך עזריאל קרליבך אלכסנדר כהן (מהנדס) חיים כהן ליאו כהן שלמה כהן-אברבנאל יוליוס קרליבך שלמה קרליבך (משגיח) מרים גיליס-קרליבך   ג'וליוס קרליבך (גר')                                                               מיכאל רוזנק     (לעץ משפחתה) הדסה קרליבך (צר') נשמה קרליבך   ליביה (בת פינחס קהתי)   יצחק אורי כהן   ידידיה כהן     אריאל כהן                       אבינועם רוזנק   שי פירון   ברוריה פירון נועה לאו   בנימין לאו       מופיעים בעץ רק המפורסמים לבית משפחת קרליבך, אבות המשפחה או חוליה המקשרת בין דורות אחיו התאום של שלמה קרליבך

לקריאה נוספת

• מרים גיליס, חינוך ואמונה: משנתו החינוכית של הרב יוסף צבי קרליבך, תל אביב: מורשת; דון, תש"מ 1979. (הכותבת היא בתו של קרליבך)
• חנה יפרח, יאנוש קורצ'אק ויוסף קרליבך: משנתם החינוכית; ערכה: מרים גיליס קרליבך, ירושלים: אריאל; מכון יוסף קרליבך ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), תשס"א 2001. (עמ' 104–105 ביבליוגרפיה נבחרת מכתבי קרליבך בנושאי חינוך)
• דוד אימבר, שרית הוך מרקוביץ, הרב אברהם קריגר (מערכת החוברת), מתורה עם דרך ארץ עד מחנה הריכוז: הרב יוסף צבי קרליבך, כפר הרואה: שם עולם - מכון שואה ואמונה לחינוך, תיעוד ומחקר ('הנהגה רבנית בתקופת השואה'), תשס"ג 2002.
• מאיר סיידלר, קִצה של יהדות גרמניה בפתח: הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד 1942-1883, סוף עידן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2022.^[15]

• Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959. (הכותב הוא אחיו, אחיו הרב ד"ר נפתלי קרליבך
  • Shlomo Carlebach (general editor), Ish Yehudi: The Life and the Legacy of a Torah Great, Rav Joseph Tzvi Carlebach, Brooklyn, N.Y.: Shearith Joseph publications, 2008. (Based on: Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation) (איש יהודי) (הכותב הוא בנו שלמה קרליבך)
• Jüdischer Alltag als humaner Widerstand. Dokumente des Hamburger Oberrabbiners Dr. Joseph Carlebach aus den Jahren 1939-1941; ausgewaehlt und kommentiert von Miriam Gillis-Carlebach, Hamburg: Verlag Verein fuer Hamburgische Geschichte (Beitraege zur Geschichte Hamburgs), 1990.
  • Miriam Gillis-Carlebach, Jewish Everyday Life As Human Resistance 1939-1941: Chief Rabbi Dr. Joseph Zvi Carlebach and the Hamburg-Altona Jewish Communities, Peter Lang, 2009, ISBN 9783631575611 (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" )
• Miriam Gillis-Carlebach, 'Zwischen Ost und West – Ein Rabbinerlehrer aus Deutschland in Osteuropa. eine historische Bilanz mit einer gedanklichen Zusammenfassung,' in: Miriam Gillis-Carlebach und Barbara Vogel (Hrsg.), "... die da lehren, werden leuchten wie des Himmels Glanz..." (Daniel 12,3). die sechste Joseph Carlebach-Konferenz. Joseph Carlebach und seine Zeit, Würdigung und Wirkung, München: Dölling und Galitz (Publications of the Joseph Carlebach Institute), 2005, pp. 26-50. (גרמנית: בין מזרח ומערב – רב ומורה מגרמניה במזרח אירופה: מאזן היסטורי והרהורי סיכום) (על קרליבך והגימנסיה; הכותבת היא בתו של קרליבך)
• Nathan Peter Levinson, Widerstand und Eigensinn. sechs jüdische Lehrer: Jesus-Jeschua, Martin Buber, Franz Rosenzweig, Leo Baeck, Joseph Carlebach, Abraham Joshua Heschel : Vorträge und Aufsätze; herausgegeben von Irmgard Zepf, Münster: LIT (Schibboleth), 2006.
• Andreas Brämer, Joseph Carlebach, Hamburg: Ellert & Richter (Hamburger Köpfe), 2007.
• Hilde Michael, Das Leben der Hamburger und Altonaer Juden unter dem Hakenkreuz. anhand ausgewählter Briefe des Dr. Joseph Carlebach, Berlin: Lit (Veröffentlichungen des Hamburger Arbeitskreises für Regionalgeschichte), 2009.

ביבליוגרפיה של כתביו:

• Joseph Carlebach, Bibliographie seiner Schriften; zusammengestellt und ediert, Miriam Gillis-Carlebach, Ramat-Gan: Bar-Ilan Universität, Interfakultative-Inter-universitäts Joseph Carlebach-Institut zur Erforschung Zeitgemässer Jüdischer Lehre und Erziehung, 1992.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוסף צבי קרליבך
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסף צבי קרליבך

• רשימת הפרסומים של יוסף צבי קרליבך, בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת מאמרים על יוסף צבי קרליבך באתר רמב"י
• יוסף צבי קרליבך, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הרב ד"ר יוסף קרליבך, באתר מכון יוסף קרליבך
• מאמרי הרב יוסף קרליבך בתנ"ך, באתר 'תנ"ך על הפרק'
• ריאיון עם בנו הרב שלמה קרליבך על קורות משפחתו טרום השואה במהלכה ואחריה, המשך
• היחס המעשי הנכון ללימודים כללים בארץ ישראל בתקופתנו, מאת הרב יוסף צבי קרלבך הי"ד, אתר תורתך לא שכחתי
• אסף ידידיה, ‏"אינני יכול לקבל על עצמי את האחריות ולעזוב": 81 שנה לרצח הרב קרליבך, בעיתון מקור ראשון, 2 באפריל 2023
• מאיר סיידלר, 'ציון מבקשת את בניה': יחסו של הרב יוסף צבי קרליבך לארץ ישראל ולציונות, ציון כרך פ"ד, תשע"ט, עמ' 77
• מרים גיליס-קרליבך, "הדרך הקשה — מפסיקותיו של הרב יוסף צבי קרליבך בתקופת השואה", מורשת ישראל: כתב-עת ליהדות לציונות ולארץ ישראל 6, תשס"ט, עמ' 151–ַַַ179

• "CARLEBACH, Joseph Zvi, Dr. rer. nat.", In: Michael Brocke, Julius Carlebach: Die Rabbiner im Deutschen Reich 1871-1945, Walter de Gruyter, 2009, S. 115–126 Nr. 2071

• יוסף צבי קרליבך, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יוסף צבי קרליבך (1883-1942), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 28
2. Hermann Genzken: Die Abiturienten des Katharineums zu Lübeck (Gymnasium und Realgymnasium) von Ostern 1807 bis 1907. Borchers, Lübeck 1907. (Beilage zum Schulprogramm 1907), S. 78, Nr. 1133. תצוגה דיגיטלית
3. הרב שלמה קרליבך, "זיכרון לקדושי השואה: הרב יוסף צבי קרליבך זצוק"ל הי"ד", בתוך: משפחות יואל-אדלר-קרליבך, בהוצאת המשפחות, תשנ"ז, עמ' כב
4. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 41–42
5. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 42–47
6. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 49
7. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 50–54
8. לקוטים מכתבי הרלב"ג, הוציאם לאור בפעם הראשונה ד"ר יוסף צבי קארלעבאך (ברלין), בתוך: לשלמה: ספר היובל אשר נכתב למלאת ארבעים שנה לשבת מ"ור הרב ד"ר שלמה קארלעבאך על כיסא הרבנות בק"ק ליבעק (ט' בתמוז תר"ע), קבוצת דרושים ומאמרים בחכמת ישראל וקורות היהודים, מאת קרוביו ורעיו, נאספו ויצאו לאור על ידי משה שטערן, ברלין: פֿערלאג הויזפֿריינד, התר"ע, באתר היברובוקס
9. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 81–82. המאמר המקורי ב: Dr. Joseph Carlebach, Berlin, "Moral als Politik", Jeschurun 1, Heft 11, November 1914, S. 410–413
10. לא מעט ביקורת הוטחה על אמצעי חינוך זה. אליהו בילס שהחל את דרכו החינוכית בקובנה ב-1913 בבית-הספר הרוסי למסחר ועם הכיבוש הגרמני עבר לגימנסיה הריאלית, מתח ביקורת קשה על שיטותיו של קרליבך להשליט את רצונו על התלמידים ביד חזקה ובהטלת פחד, מה שגרם לו בסופו של עניין לעזוב את הגימנסיה ולחזור לבית הספר למסחר שהפך ב-1920 לגימנסיה העברית ע"ש שוואבה. וכך כתב בזכרונותיו: "נגד התלמידים היה משתמש [ד"ר קרליבך] בענשים קשים. את החוטאים היו סוגרים בחדר אפל (קרצר) וענשי גוף היו מעשה יום יום. לא פעם קרה שלא התעצל האדון הזה להעמיד כיתה שלמה בטור ערפי אחד כדי לסטור לכל אחד על לחיו זה אחר זה על עבירה של מה בכך. ... גם אני טעמתי במשך השנים האלה לא פעם את נחת זרועו של ד"ר קרליבך זה. וכאשר בשנת 1918 בהיותי תלמיד המחלקה החמישית, קיבלתי סטירת לחי על שלא הכינותי את השעור בצרפתית, לא יכלתי עוד לסבול את העלבון והחלטתי לעזוב את בית הספר ויהי מה." ראו: אליהו בילס, 'זכרונותיו של בן המחזור הראשון – תת-פרק 4: הריאל-גמנסיון היהודי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 105-104.
11. תרגום חופשי של: Sammy Gronemann, Hawdoloh und Zapfenstreich: Erinnerungen an die ostjüdische Etappe 1916–18, Berlin: Jüdischer Verl., 1924, S. 211 (גרסה מקוונת)
12. Naphtali Carlebach, Joseph Carlebach and His Generation: Biography of the Late Chief Rabbi of Altona and Hamburg, New York: Joseph Carlebach Memorial Foundation, 1959, p. 86–88
13. אחרי במדבר. ביוגרפיה של הרב יששכר מאיר, ניסן ה'תשע"ב. p. 8–47, ראו שם את נאומו המלא.
14. רחוב הרב קרליבך באתר עיריית ירושלים
15. משה צימרמן, חיזרו לבית החם של דת האם שלכם, באתר הארץ, 17 במאי 2023