לידה |
1850 ה'תר"י צנעא, תימן |
---|---|
פטירה |
21 בנובמבר 1931 (בגיל 81 בערך) ה'תרצ"ב צנעא, תימן |
מדינה | תימן |
תקופת הפעילות | ? – 21 בנובמבר 1931 |
תפקידים נוספים | ראש ישיבה |
תלמידיו | ראו להלן |
צאצאים | דוד קאפח |
הרב יחיא קאפח (גם יחיה; נקרא בפי תלמידיו הרב הישיש או מארי הישיש; ה'תר"י – ה'תרצ"ב, 1850–1931) היה מגדולי חכמי תימן בדורו. דיין, פוסק וראש ישיבה. ידוע כמייסד תנועת דור דעה ("דרדעים") וכמי שנלחם כנגד ספר הזוהר והקבלה, למען חזרתה של יהדות תימן לפסיקת הלכה לפי הרמב"ם ורס"ג וחכמי תימן הראשונים, ודחיית מנהגים שנהגו אחרי חתימת התלמוד כמעט לחלוטין. ידוע בגישתו השכלתנית ובמאמרו: ”למד היטב, חקור והשכלת”. היה סבו, מחנכו ורבו של הרב יוסף קאפח.
נולד בתימן לסלימאן קאפח. בצעירותו מתו שני הוריו, והוא גדל אצל סבו. בילדותו גלה לכפר באזור צנעא, בעקבות בצורת.[1] בחוזרו לצנעא למד צורפות ולמד תורה עם הרב חיים קורח (1824–1914). בי"ג באדר א' ה'תר"ל (1870) נשא אישה. בשנת ה'תרנ"ב (1892) פתח בית כנסת בחדר בביתו, וקבע בו סדרי לימוד. לאחר תפילת ערבית לימד תלמוד בעיון כשעתיים ואחר כך משנה תורה לרמב"ם כשעה וחצי. כשלוש שעות לפני עלות השחר בחורף וכשעתיים לפני עלות השחר בקיץ לימד תלמוד עד זמן התפילה. לאחר התפילה לימד שעתיים רמב"ם. בלילות שבת השכים בחצות הלילה ללמד במשנה עם פירוש הרמב"ם בערבית ושאר מפרשים. לאחר התפילה לימד מוסר מספר מנורת המאור במשא ומתן. כשעה לאחר חצות היום לימד תלמוד ורמב"ם עד שעה לפני השקיעה. במוצ"ש לימד ספרי מחשבה ופילוסופיה וחשבון תקופות ומזלות.
בשנת ה'תרנ"ט (1899), אחרי התפטרותו של הרב סאלם אלג'מאל ממשרת ה"וכיל (=ממלא מקום) חכם באשי", נבחר הרב קאפח לממלא המקום השישי. אך בעקבות סכסוכים עם מספר שוחטים, עם הקצבים, ופרשיה נוספת שהתעוררה בעקבות גבייה בלתי מוצדקת של מיסים מצידם של נבחרי הרחובות, שהואלי ראה את הרב קאפח כאשם בהעלמת עין ממעשיהם, יעצו לו ידידיו של הרב קאפח להתפטר ממשרתו. מאז התפרנס כמלמד תינוקות בחדר בביתו של חיים כסאר, תמורת שכר-מלמדים גבוה מהמקובל.[2]
הרב יחיא קאפח נפטר ביום שבת י"א בכסלו ה'תרצ"ב, דצמבר 1931. וכך נכתב על המצבה:
במנחת ש"ק [שבת קדש] י"א כסלו ברמ"ג ארץ רעשה וכוכבים אספו נגהם, יום שואה ומשואה, נמס כל לב רפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים, על הלקח ארון האלהים המאיר לארץ באור תורה ונר מצוה וקרן אורה, ה"ה [הלא הוא] השה"ט [השם הטוב] הרה"ג עמוד הימני פטיש החזק מאור הגולה כמו"ר [כבוד מורנו ורבינו] יחיא בן סלימאן קאפח. איש גבור חיל רב פעלים, פעלת צדיק לחיים, בשני ספרים מלחמות ה' ודעת אלהים, הנחמדים מזהב ומפז רב, תנצב"ה, ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.
— אגרת בוכים עמוד נב
עם מותו נכתבו הספדים רבים אודותיו;[3] ההספד המוכר ביותר הוא של תלמידו, הרב שלום קורח, "אגרת בוכים", שנתחבר לאחר מותו של הרב קאפח, אך נדפס, בהשמטות קלות, רק בשנת תשכ"ג. בנוסף נספד בירושלים בידי הראי"ה קוק, הרב שלום אלשיך ואחרים.[4] כמו כן החלו מפעלי הנצחה רבים, לדוגמה הקמת "ארגון אבי דוד" לזכרו בארץ ישראל בשנת 1930, הדפסת ספר "שבות תימן" שכתבו תלמידיו ישראל ישעיהו-שרעבי ואהרן צדוק והוקדש לזכרו, וחוברת הזיכרון "מזכרת לרב יחיא קאפח" שנכתב במלאת שנה לפטירת הרב קאפח.[5]
הרב קאפח היה קנאי גדול לרוחו ולהשקפותיו של הרמב"ם וקדמונים אחרים כדוגמת רס"ג ורבנו בחיי. דחה אמונות טפלות רבות שהיו בקרב יהדות תימן וביהדות בכלל כגון: שדים, לחשים וקמיעות וראה בהם עבודה זרה.
נלחם מלחמה עיקשת כנגד ספר הזוהר והקבלה. ספריו כדוגמת "מלחמות ה'", "עמל ורעות רוח" ו"דעת אלהים" כיוונו כולם לביסוס השקפותיו כנגד ספר הזוהר והקבלה. בד בבד עם התנגדותו לקבלה, הקים תנועה אותה כינה "דור דעה", שחסידיה נודעו בכינוי דרדעים, ומטרתה הייתה הפצת תורתו של הרמב"ם וחזרה למנהגים ראשונים לפני חדירתם של השולחן ערוך וספר הזוהר לתימן. בנושא זה ניהל התכתבות עם הלל צייטלין ועם הרב קוק שניסו להוכיח את אמיתות הקבלה.
בבית מדרשו לימד תלמוד בבלי וירושלמי בהעמקה וכן ספרי מחשבה שנכתבו בערבית כגון: מורה נבוכים, אמונות ודעות, תורת חובת הלבבות, והכוזרי. בנוסף פיתח ועודד לימודי חול כגון אסטרונומיה, ביולוגיה, אנטומיה ושפות, וכן איסוף ושימור כתבי יד עתיקים לצורכי לימוד והשוואה.
תלמידיו כינוהו "מארי יחיא לעולם" ובעיקר "הרב הישיש", תואר כבוד הניתן לו כנגד יריביו שהיו רבנים צעירים ממנו בהרבה ואף למדו אצלו.
בשל מלחמתו העיקשת בקבלה ובספר הזוהר התעוררה מחלוקת גדולה בתימן. ראש מתנגדיו היה הרב יחיא יצחק הלוי, הרב הראשי של תימן, שבעצמו היה מסויג מספר הזוהר ומהקבלה בכלל,[6] ובצעירותו אף היה מבאי בית מדרשו של הרב קאפח. חלק גדול מחכמי תימן הצטרפו למאבק נגד הדרדעים. המחלוקת נמשכה ביתר עוז, ובשלב מסוים יצאה מבית המדרש וגלשה להלשנות אצל האימאם של תימן ולמאסרים. במחלוקת נגד הדרדעים התערבו גם חכמי ישראל מחוץ לתימן, מהם רבני ארץ ישראל ובהם הרב קוק שקיים התכתבות עם הרב קאפח[7] בנושאי הזוהר והקבלה. חכמי ורבני ארץ ישראל וביניהם רבנים ספרדים ואשכנזים הוציאו כתב נידוי בעקבות דעותיו אלו. למרות המחלוקת הגדולה, המשיכו הרב יחיא יצחק הלוי והרב יחיא קאפח לכבד זה את זה ולשתף פעולה כבית הדין הגדול לכל יהודי תימן.
ב-1937, לאחר פטירת הרב קאפח והרב יצחק הלוי, הודפס בעילום שם בירושלים הספר "אמונת ה'" שנכתב על ידי הרב סעיד עוזירי והרב יחיא ערוסי הלוי[8] ובעזרת תלמידיהם שמואל צובירי, יוסף יעקב צובירי, יחיא אלשיך ועוד. הספר תומך בקבלה, והוא נכתב כמענה לספרו "מלחמות ה'".
לאחר העלייה הגדולה שככה המחלוקת בקהילת תימן, ונעשה שלום בין הצדדים ביוזמתו של הרב שלום סעדיה גמליאל ובנוכחותו של הראשון לציון, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל.
הרב יחיא אביץ', הרב שלום קורח, הרב יחיא גיאת, הרב יוסף קאפח (נכדו), הרב רצ'א צארום, הרב דוד עואץ', הרב משה צארום, הרב יחיא ניסים מנצורה, הרב אהרון חמדי, הרב חיים כסאר, הרב אברהם צדוק (צאלח), הרב יוסף עמר (מנקד התלמוד), הרב יצחק הזמי, ישראל ישעיהו-שרעבי.